Bava Kama 116b — o Talmud em português

איתיביה

רב לרבי: תניא:

השוכר את הפועל

להביא כרוב ודורמסקנין

[שם עשב]

לחולה, והלך ומצאו שמת

החולה

או שהבריא, נותן לו שכרו משלם

.

הרי שלמרות שהפועל לא הועיל בשליחותו, בכל זאת חייבים לשלם לו כל שכרו, ומדוע כאן לא יצטרך לשלם לו בגלל שלא הצליח להציל לו את חמורו?

אמר ליה

רבי:

מי דמי!?

הרי מקרה של הברייתא אינו דומה לעניננו. כי

התם,

בברייתא,

עביד שליח שליחותיה.

השליח מילא את שליחותו, אלא שכבר לא היה צורך בכך. אבל

הכא, לא עביד שליח שליחותיה.

המציל לא עשה כלל את שליחותו, שהרי לא הצליח להציל את החמור, ולכן אין לו אלא שכרו בלבד.

תנו רבנן

בברייתא:

שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס לטורפה

לבוזזה, ונתפשרו עם הגייס תמורת סכום מסוים של ממון -

מחשבין

את חלקו של כל אחד מן השיירה בהוצאה

לפי ממון

שכל אחד נושא עמו, ולמי שיש יותר ממון משתתף יותר בהוצאה,

ואין מחשבין

חלקו של כל אחד מן השיירה בהוצאה

לפי

כמות

נפשות

שיש בשיירה, כי הגייס בא בגלל הממון, ולא בא ליטול את הנפש , ואם כן התשלום ששילמו לגייס היה בעד הממון, ולפיכך מחשבים לכל אחד את ההוצאה לפי הממון שיש עמו.

ואם שכרו תייר ההולך לפניהם

מדריך שיראה להם את הדרך, אז

מחשבין

את חלקו של כל אחד בהוצאה עבור התייר

אף לפי נפשות,

לפי שטעות הדרך במדבר סכנת נפשות היא, ואם כן ההוצאה היא גם עבור הנפשות.

ולא ישנו

בענין התשלום לתייר

ממנהג

החמרין,

כפי שהם נוהגים באותו מקום בדבר זה, שאם נהגו התיירים לגבות מבני השיירה לפי סכום הממון שכל אחד מביא עמו או לפי מספר הנפשות שיש בשיירה, כמנהג החמרים כך צריכים לשלם.

רשאין החמרין

היוצאים בשיירה

להתנות

ביניהם

שכל מי

מן החמרין

שיאבד לו חמורו יעמיד לו

השיירה

חמור אחר,

כדי שיקח את החמור וימסור נפשו לשמור עמהם בלילות מפני החיות והליסטים, ותנאם קיים.

ומכל מקום, אף על פי שהתנו כן, אם איבד החמר את חמורו

בכוסיא

בפשיעה -

אין מעמידין

לו חמור אחר. אבל אם איבד את החמור

שלא בכוסיא

שלא בפשיעה -

מעמידין לו

חמור אחר.

ואם אמר

החמר שאיבד את חמורו

תנו לי

את דמיה, ואיני רוצה בהמה

ואני אשמור

עמכם את החמורים שלכם -

אין שומעין לו,

כי כשיש לו חמור הוא מסייעם לשמור, וכשאין לו חמור אינו מזרז את עצמו בשמירת החמורים האחרים, ואם אמר תנו לי את המעות ואני אקח חמור לעצמי - אין שומעין לו, שמא לא יקח חמור.

ומקשינן: מדוע צריך להשמיענו שאין שומעין לו, הרי

פשיטא

שאין צריכים לתת לו את דמי החמור!

לא צריכא,

לא הוצרכו להשמיענו אלא באופן

דאית ליה חמרא אחרינא,

שיש לו חמור אחר.

מהו דתימא הא קא מינטר ליה,

היינו חושבים לומר כי כיון שיש לו חמור נוסף שהוא שומר עליו, יכול הוא לדרוש את דמי החמור במקום החמור,

קא משמע לן

הברייתא, כי

שאני נטירותא דחד מנטירותא דבי תרי,

שונה שמירת חמור אחד משמירת שנים, והוא מוסר את נפשו יותר עבור שנים, לכן גם אם הוא טוען שהוא שומר יותר טוב כשיש לו רק חמור אחד, אין שומעים לו, כיון שהוא ימסור את נפשו יותר כשיהיו לו שנים.

תנו רבנן

בברייתא:

ספינה שהיתה מהלכת בים, עמד עליה נחשול

[גל]

לטובעה

והשליכו לים מן המשאות שעליה

והקילו ממשאה

-

מחשבין

לכל אחד שישליך ממשאו

לפי משאוי

לפי משקל

ואין מחשבין לפי

ערך

ממון

של המשאו, ואם השליך אחד משקל מאה ליטרין של זהב, יכול השני להשליך משקל מאה ליטרין של ברזל.

ולא ישנו ממנהג הספנים

שאם נהגו שכל אחד משליך לפי ערך הממון, יש לנהוג כפי מנהגם.

ורשאין הספנים

המפליגים יחד

להתנות, שכל מי שאבדה לו ספינה יעמיד לו ספינה אחרת.

ואם

אבדה לו

ספינתו

בכוסיא

בפשיעה -

אין מעמידין

לו ספינה אחרת, אבל אם אבדה לו ספינתו

שלא בכוסיא

שלא בפשיעה -

מעמידין לו

ספינה אחרת.

ואי פירש

בספינתו

למקום שאין הספינות הולכין

-

אין מעמידין

לו ספינה אחרת.

ומקשינן:

פשיטא

שאין מעמידין לו ספינה אחרת, כי הרי הוא פשע בזה שהלך למקום שאין הספינות הולכות.

ומתרצינן:

לא צריכא,

לא הוצרכו להשמיענו אלא באופן

דבניסן

שגדל הנהר מהפשרת השלגים ומי הגשמים,

מרחקי חד אשלא,

מרחיקים את הספינה רק מלא חבל משפת הנהר, כיון שהמים עמוקים יותר.

ובתשרי

שהנהר קטן

מרחקי תרי אשלי,

מרחיקים את הספינה מלא שני חבלים משפת הנהר.

וקא אזיל

והלך הוא בספינתו

ביומי ניסן

לעומק הנהר

למקום

שהולכים בו בתקופת

תשרי,

ומתוך שהנהר גדול וחזק בתקופת ניסן, טבעה הספינה.

מהו דתימא

היינו חושבים לומר כי

דוושיה נקיט ואזיל,

בדרכו הוא נוקט והולך, וכיון שהלך בדרך שהוא רגיל בה אינו נקרא פושע,

קא משמע לן

שנחשב פשיעה.

תנו רבנן

בברייתא:

שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד גייס וטרפה

ובזזו אותה,

ועמד אחד מהן והציל

את הממון מהגייס -

הציל לאמצע,

כלומר מחלקים ביניהם את מה שהציל, וכל אחד נוטל את שלו.

ואם אמר

המציל,

אני אציל

את הממון

לעצמי

-

הציל

את הממון

לעצמו,

ואינו צריך לחלק לבני השיירא, כיון שהוא הציל ממון שהתייאשו ממנו בני השיירא, והממון הפקר.

והוינן בה:

היכי דמי?

כיצד מדובר?

אי

מדובר באופן

דיכול

כל אחד מן השיירא

להציל

את ממונו מן הגייס, אם כן

אפילו סיפא נמי

שאמר המציל כי הוא מציל את הממון לעצמו, צריך הוא לחלק את הממון

לאמצע,

וכל אחד נוטל את שלו, כי ממונם אינו הפקר.

ואי

מדובר באופן

דלא יכול

כל אחד מן השיירא

להציל

את ממונו מן הגייס, ורק המציל יכל להציל, אם כן

אפילו רישא נמי

שלא אמר המציל כלום, יכול הוא ליטול את כל הממון

לעצמו,

כי ממונם הפקר.

אמר רמי בר חמא: הכא

כאן

בשותפין עסקינן

אנו עוסקים, ואף שבדרך כלל לא ניתן לחלק נכס משותף שלא מרצון כל השותפים, אבל

וכגון זה

שהממון עמד ללכת לאיבוד, באופן זה

שותף חולק שלא לדעת חבירו,

לכן אם

אמר

המציל כי רק לעצמו הוא מציל -

פליג,

חולק הוא את הנכס המשותף, ומעכב לעצמו את חלקו שהציל , ואם

לא אמר

כלום בשעה שהציל -

לא פליג,

אינו חולק את הנכס המשותף, כי הדרך הוא לטרוח בכל הנכס גם אם רק חלק ממנו שייך לו.

רבא אמר

ליישב את הברייתא:

הכא

כאן

בפועלין

ששכרו אותם לשמור את השיירה

עסקינן,

ומדובר ששאר האנשים בשיירה אינם יכולים להציל,

וכרב, דאמר רב: פועל יכול לחזור בו

אפילו בחצי היום.

ולכן

וכמה דלא הדר ביה

כל זמן שלא חזר בו הפועל מלהיות פועל,

כברשותיה דבעל הבית דמי,

נחשב הנכס שהציל כברשותו של בעל הבית,

וכי הדר ביה

וכאשר חוזר בו מלהיות פועל, הרי הוא זוכה לעצמו מן ההפקר, כי אף אחד לא יכול להציל את הממון ונעשה הפקר.

ומה שיכול הפועל לחזור בו, אין הטעם משום שכל פועל אינו ברשות בעל הבית, אלא

טעמא אחרינא הוא

מטעם אחר הוא יכול לחזור בו,

דכתיב

: [ויקרא כה נה]

"כי לי בני ישראל עבדים",

ודורשים: כי רק לה' בני ישראל עבדים

ולא

נעשים

עבדים

לעבדים

כלומר אינם נעשים עבדים לאחרים שהם עבדים [של ה'] , שפועל אינו כעבד, ולכן יכול לחזור בו מכאן ולהבא.

רב אשי אמר

ליישב את הברייתא: כי מדובר

כשיכול

כל אחד

להציל

את ממונו

על ידי הדחק,

לכן אם המציל

גלי דעתיה

גילה בדעתו שהוא מציל את הממון לעצמו - הרי הוא נוטל את הממון

לעצמו,

כי בכך ששמעו אותו הבעלים ושתקו ולא מסרו את עצמם להציל, סימן שהסיחו את דעתם מן הממון וגילו שהתייאשו מן הממון ואינם מעונינים למסור את נפשם להציל את ממונם.

אבל אם המציל

לא גלי דעתיה

שהוא מציל את הממון לעצמו - הרי הוא הציל

לאמצע,

ונוטל כל אחד את הממון שלו, כיון שאין ראיה שהבעלים התייאשו מממונם.

אבל באופן שיכול כל אחד להציל את ממונו בלא דוחק, אפילו אם שמעו את המציל שאומר כי הוא מציל את הממון לעצמו, ושתקו, לא קנה המציל את ממונם, כיון שמסתמא לא התייאשו מממונם.

מתניתין:

משנתינו דנה בגוזל קרקע, וגזלוה אחרים ממנו או ששטפה נהר, כיצד משיב את הגזילה.

ושונה גזילת קרקע מגזילת מטלטלין, שכן הקרקע אינה נגזלת, ולעולם ברשות בעליה היא עומדת, ואם מכרה הגזלן לאחר, נוטלים אותה הבעלים מיד הלוקח בלא דמים, והלוקח תובע דמיו מהגזלן שמכרה לו.

הגוזל שדה מחבירו, ונטלוה מסיקין

אנסים גזלוה מן הגזלן,

אם מכת מדינה היא

שנטלו גם את שדותיהם של אחרים ,

אומר לו

הגזלן לבעל השדה

הרי

השדה

שלך לפניך,

אם אתה רוצה קחהו, שהרי אף אם היתה השדה ברשותך, היו נוטלים אותה.

אם מחמת הגזלן,

שאנסוהו גויים להראות להם כל שדותיו והראם גם שדה זו הגזולה,

חייב

הגזלן

להעמיד לו

לבעל השדה

שדה אחר.

גמרא:

אמר רב נחמן בר יצחק: מאן דתני

הגורס במשנה

"מסיקין", לא משתבש, ומאן דתני

והגורס במשנה

"מציקין" לא

משתבש.

מאן דתני "מציקין" לא משתבש, דכתיב

: [דברים כח נג]

"במצור ובמצוק

".

ומאן דתני "מסיקין" לא משתבש, דכתיב

: [דברים כח מב] "כל עצך ופרי אדמתך

יירש הצלצל"

שפירושו כי יעשנו הצלצל רש [עני] מן הפרי.

ומתרגמינן: "יחסניניה סקאה"

שהוא לשון "מסיק".

שנינו במשנה:

אם מחמת הגזלן

-

חייב

הגזלן

.

והוינן בה:

היכי דמי

האופן שחייב הגזלן להעמיד שדה אחר לבעלים?

אילימא דאנסוה לארעא דידיה ולא אנסוה כולי ארעתא

אם מדובר באופן שגזלו רק את השדה שלו ולא גזלו שדות אחרים,

הא מרישא שמעת מינה

הרי למדנו כבר מהרישא של המשנה שחייב באופן זה, שכתוב ברישא:

אם מכת מדינה היא

שנטלו את שדותיהם של כל אנשי העיר, אומר לו הגזלן לבעל השדה הרי השדה שלך לפניך, ומדויק: כי

אי לא

נטלו את שדותיהם של אחרים - הגזלן

לא

יכול לומר לבעל השדה הרי שלך לפניך, אלא צריך להעמיד לבעלים שדה אחר.

ומתרצינן:

לא צריכא,

הדין בסיפא לא נכתב אלא לחדש שחייב גם באופן

דאחוי אחוויי

שלא גזלה הוא עצמו, אלא שמע מבית המלך שמבקשים לגזול שדות והראה להם טלו קרקע זו של פלוני.

לישנא אחרינא: הכא במאי עסקינן

בסיפא מדובר -

כגון דאנסוה עכו"ם ואמרי ליה אחויי ארעתיה

הראה שדותיך

ואחוי ההוא בהדייהו

והראה את אותו שדה של פלוני יחד עם שדותיו.

מעשה:

ההוא גברא דאחוי אכריא דחטי דבי ריש גלותא

שהראה לאנסים את כרי החיטים של בית ראש הגולה.

אתא לקמיה

בא לפני

דרב נחמן

כדי שיפסוק לו מה דינו.

חייביה רב נחמן לשלומי

לבעלים שדה אחר

.

יתיב רב יוסף אחוריה דרב הונא בר חייא, ויתיב רב הונא בר חייא קמיה דרב נחמן, אמר ליה רב הונא בר חייא לרב נחמן

: האם מה שחייב המסור לשלם לבעלים שדה אחר הוא

דינא או קנסא

?

אמר ליה: מתניתין היא!

דתנן: אם מחמת הגזלן

אנסו את השדה הגזולה -

חייב להעמיד לו

לבעל השדה

שדה

אחר.

ואוקימנא

והעמדנו בגמרא דין זה

דאחוי אחוויי

שלא גזלה הוא עצמו, אלא שמע מבית המלך שמבקשים לגזול שדות והראה להם טלו קרקע זו של פלוני. ובאופן זה חייבה אותו המשנה להעמיד לבעל השדה שדה אחרת.