Bava Kama 112b — o Talmud em português

אמר ליה

רבי אבין:

וכי מקבלין עדים

שלא בפני בעל דין!?

ובן חמיך הוא הלא קטן והרי זה כאילו שלא בפניו.

אמר ליה רבי ירמיה:

ו

כי

לא

מקבלין עדים שלא בפני בעל דין?

והא קתני

בברייתא דלעיל, שלדעת תנא קמא

בין גדולים בין קטנים חייבין,

שהנגזל מביא עדים שהגזילה שייכת לו ומוציאים מהקטנים?

אמר ליה

רבי אבין:

הרי מחלוקת סומכוס בצידך!

שסומכוס אכן חולק ופוטר את הקטנים משום שאין מקבלין עדים נגד קטנים, דהוי כאילו שלא בפני בעל דין.

אמר

רבי ירמיה:

איכפל כולי עלמא וקאי כסומכוס

וכי כולם עמדו בשיטת סומכוס

לאפקוען לדידי

כדי להפקיע ממני את ביתי?

אדהכי,

בינתיים

איגלגל מילתא אתא ומטא

נתגלגלו הדברים והגיעו

לקמיה דרבי אבהו.

אמר: לא שמיע לכו,

וכי לא שמעתם את

הא ד

אמר

רב יוסף בר חמא אמר רבי אושעיא!?

דאמר רב יוסף בר חמא אמר רבי אושעיא: תינוק שתקף בעבדיו,

שלקח עמו את עבדיו כדי שיסייעוהו [או שתקף בהן ואמר שהם שלו]

וירד לתוך שדה של חבירו, ואמר שלי הוא! אין אומרים נמתין עד שיגדיל

ובינתיים יחזיק בשדה

אלא מוציאין

את השדה

מידו מיד

.

ולכשיגדיל יביא עדים, ונראה

אם היא באמת שלו או לאו.

הרי שמוציאין מיד הקטן עד שיגדיל ויתברר הדבר, וגם כאן צריך לסלק את הקטן מהבית ויחזיק בו רבי ירמיה עד שיגדיל ויתברר הענין.

ודחינן את הראיה:

מי דמי

המקרה של רבי ירמיה אינו דומה לשם

התם הוא דמפקינן מיניה

מוציאין את השדה מיד הקטן, משום

דלא קיימא ליה אחזקה דאבוה

לא היה לו חזקת אבות בשדה זו

אבל היכא דאית ליה חזקה דאבוה

כגון אצל רבי ירמיה שאבותיו של הקטן היו מוחזקים מעולם בשדה זו

לא

מוציאין אותה ממנו, אלא ממתינים עד שיגדיל, ואז יביא רבי ירמיה עדיו וידון עמו.

אמר רב אשי

אמר רבי שבתאי: מקבלין עדים שלא בפני בעל דין

.

תהי בה רבי יוחנן,

נתקשה בדבר:

וכי מקבלין עדים שלא בפני בעל דין!?

קיבלה מיניה רבי יוסי בר חנינא

מרב אשי אמר רבי שבתאי, שמה שמקבלין עדים שלא בפני בעל דין, זה רק ב

כגון שהיה הוא חולה

התובע שמבקש להביא את העדים היה חולה מסוכן ונוטה למות.

או

שהיו

עדיו חולים

מסוכנים, ואם לא עכשיו אימתי.

או שהיו עדיו מבקשין לילך למדינת הים, ושלחו לו

לבעל הדין

ולא בא

שאז מקבלין את העדים אפילו שלא בפניו.

אמר רב יהודה אמר שמואל: מקבלין עדים שלא בפני בעל דין

.

אמר מר עוקבא: לדידי מיפרשא לי מיניה

דמר שמואל

שמואל ביאר לי שזה אמור רק ב

כגון דפתחו ליה בדיניה

שכבר התחילו לדון

ושלחו ליה

שיבא

ולא אתא

.

אבל לא פתחו ליה בדינא

אם עדיין לא התחילו לדון

מצי אמר ליה

יכול הנתבע לומר שאינו רוצה כלל לדון לפני הבית דין הזה אלא

לבית דין הגדול אזילנא

אני רוצה לדון לפני הבית דין הגדול.

והוינן בה:

אי הכי, כי פתחו ליה נמי,

גם כשכבר החלו לדון,

מצי אמר ליה,

למה לא יוכל לומר:

לבית דין הגדול אזילנא?

ומתרצינן:

אמר רבינא: כגון דנקט דיסקא מבית דין הגדול

שהתובע יש בידו איגרת מבית דין הגדול שהם שלחו לבית דין כאן שהם יכופו את הנתבע לדון לפניהם.

אמר רב: מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין

אם העדים החתומין על השטר חוב רוצים לילך למדינת הים , מביאם המלוה לבית דין, והם מעידים שזהו כתב ידם, והבית דין כותבים בתחתית השטר שהם מאשרים ומקיימים אותו.

ורבי יוחנן אמר: אין מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין

.

אמר ליה רב ששת לרבי יוסי בר אבוה: אסברה לך טעמיה דרבי יוחנן: אמר קרא

בשור המועד [שמות כא כט] "

והועד בבעליו ולא ישמרנו

"

אמרה תורה: יבא בעל השור, ויעמוד על שורו!

לפי שאין מעידין על האדם שלא בפניו, ולכן גם לא מקיימים את השטר שלא בפני בעל הדין.

אמר רבא: הלכתא: מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין

.

ואפילו עומד

הבעל דין

וצווח

אל תקיימוהו כי הוא מזויף, אין חוששין לו ומקיימין את השטר שלא בפניו.

ואי

לאחר שנתקיים השטר ואמרו הבית דין ללוה: פרע את חובך

אמר

הלוה לבית דין:

נקיטו לי זימנא

קיבעו לי זמן

עד דמייתינא סהדי ומרענא ליה לשטרא,

עד שאביא עדים לערער על אמיתותו של השטר,

נקטינן ליה,

קובעים לו זמן, ואין יורדין לנכסיו בינתיים.

אי אתא אתא

אם הגיע באותו זמן לבית דין, מה טוב.

אי לא אתא

אם לא הגיע

נטרינן ליה בה"ב,

מחכים לו עוד שני וחמישי ושני.

אי לא אתא

אם גם אחרי כן לא הגיע

כתבינן פתיחא עלויה

כותבין עליו שטר נידוי על שאינו פורע את החוב, והוא נשאר בנידוי במשך

תשעין יומין

.

וכל אותו הזמן אין יורדין לנכסיו מן הטעמים הללו:

תלתין קמאי,

שלשים יום הראשונים

לא נחתינן לנכסיה

אין יורדין לנכסיו, משום

דאימור קא טרח בזוזי וניזוף

שמא הוא טורח למצוא הלואה כדי לפרוע את החוב.

מציעאי,

שלשים יום האמצעים,

נמי לא נחתינן ליה לנכסיה

משום

דאימור דלמא לא אשכח למיזף

שמא לא מצא מי שילוה לו

וקא טרח ומזבין

והוא טורח למכור נכסיו.

בתראי,

שלשים האחרונים,

נמי לא נחתינן לנכסיה

משום

דאימור לוקח גופיה קא טרח בזוזי.

שמא הלוקח שרוצה לקנות מנכסיו טורח להשיג כסף.

לא אתא.

אם לא הגיע בסוף התשעים יום, מתירין לו את הנידוי ו

כתבינן אדרכתא

אניכסיה.

כותבין עליו שטר פסק דין שהמלוה רשאי לרדת לנכסיו וליטלם עבור החוב, ומוסרים את השטר למלוה.

והני מילי

שממתינים לו את כל הזמן הזה,

דאמר "אתינא",

שהלוה אומר שהוא עדיין יבא לבית הדין

אבל

אם

אמר לא אתינא

אינני רוצה לבא לבית דין,

לאלתר כתבינן

כותבין מיד את האדרכתא.

והני מילי

שממתינים,

במלוה, אבל בפקדון

, מפקיד שיש בידו שטר פקדון, והנפקד אינו רוצה להחזיר את הפקדון ומשתמט מלבא לבית דין,

לאלתר כתבינן

את האדרכתא על נכסי הנפקד.

וכי כתבינן

אדרכתא רק

אמקרקעי

על קרקעות של הלוה.

אבל אמטלטלי

של הלוה

לא

כתבינן אדרכתא שיגבה מהם המלוה.

דלמא שמיט ואכיל להו מלוה למטלטלי.

שמא המלוה יכלה את המטלטלין,

וכי אתי לוה ומייתי סהדי ומרע ליה לשטרא,

וכשיבא הלוה לבית דין ויביא את עדיו לבטל את השטר,

לא משכח מידי למיגבה,

לא ימצא כלום מהמטלטלין שלו.

ואי אית ליה מקרקעי למלוה,

אם יש למלוה קרקעות,

כתבינן

אדרכתא אפילו על המטלטלין של הלוה, שאם יכלו המטלטלין יגבה הלוה מהקרקעות.

ומסקינן:

ולא היא! אדרכתא אמטלטלי לא כתבינן!

ו

אף על גב דאית ליה מקרקעי

למלוה

חיישינן שמא תכסיף,

שמא הקרקעות של המלוה יבורו, ויפחת ערכם, ולא יוכל הלוה לגבות מהם.

וכי כתבינן אדרכתא מודעינן ליה

מודיעים ללוה שכתבו לו אדרכתא על נכסיו.

והני מילי דמיקרב,

כשהלוה נמצא כאן קרוב.

אבל מירחק,

אם הוא רחוק מכאן,

לא.

אין צריך להודיע לו.

ואי מירחק

אם הוא רחוק

ואיכא קרובים,

יש לו כאן קרובים העומדים אתו בקשר,

אי נמי, איכא שיירתא דאזלי ואתי התם,

יש שיירות ההולכות ובאות לשם,

משהינן ליה תריסר ירחי שתא.

מחכים עם האדרכתא שנים עשר חדש

עד דאזלא ואתי שיירתא,

עד שהשיירא תגיע לשם ותחזור, ובתוך כך יודיעוהו ללוה על האדרכתא שבית דין רוצים להוציא עליו.

כי הא דרבינא, שהא למר אחא

אדם ששמו מר אחא הלוה כסף לחבירו, והלוה לא היה בעיר, והמתין לו רבינא בכתיבת האדרכתא

תריסר ירחי שתא, עד דאזלא ואתייא שיירתא מבי חוזאי,

עד שיספיקו השיירות לחזור מבי חוזאי שם היה הלוה.

ודחינן:

ולא היא!

אין ראיה מהמעשה של רבינא, כי

התם איניש אלימא הוה

מר אחא היה אדם אלים ו

אי הויא מטיא אדרכתא לידיה

אילו היה מקבל את האדרכתא לידו וגובה מנכסיו של הלוה,

לא היה אפשר לאפוקי מיניה,

שוב לא היה ניתן להוציא ממנו את הנכסים במקרה והלוה היה מצליח להוכיח שהשטר חוב פסול והוא אינו חייב לו כלום, ולכן המתין רבינא על הלוה עד שיודיעוהו.

אבל הכא,

במלוה רגיל,

לא נטרינן ליה.

לא ממתינים עם האדרכתא אפילו אם שיירות מצויות למקום שהלוה נמצא

אלא עד דאזיל שליחא בתלתא בשבתא,

רק אם הוא נמצא במרחק יום אחד מפה שאז בית דין שולחין לו שליח להודיעו ביום שלישי [שמן הסתם ביום שני דנו אותו, שבית דין יושבים בשני וחמישי. תוס'],

ואתא בארבעה בשבתא,

הוא מגיע ביום רביעי,

ולחמשא בשבתא קאי בדיניה.

וביום חמישי הוא עומד לדין על דבר האדרכתא.

אמר רבינא: האי שלוחא דרבנן,

שליח בית דין שהלך להזמין אדם לדין תורה, וחזר ואמר לבית דין שהוא אינו רוצה לבא

מהימנינן ליה כבי תרי,

השליח נאמן על כך כמו שני עדים, שמסתמא לא ישקר לפני בית דין.

והני מילי

שהשליח נאמן

לשמתא,

רק לנדותו בעל פה.

אבל לפתיחא

לכתוב עליו שטר נידוי

כיון דממונא קא מחסר ליה,

הוא גורם נזק ממוני ללוה על ידי עדותו,

דקא בעי ליה למיתב ליה זוזי לספרא

שכאשר יתירו את הנידוי יצטרך קודם הלוה לשלם שכר הסופר שכתב את השטר נידוי,

לא.

אין השליח הבית דין נאמן על כך, שאין עד אחד נאמן לגרום הפסד ממוני לאדם.

אמר רבינא: יהבינן זימנא אפומא דאיתתא.

בית דין יכולים לזמן אדם לדין ליום פלוני על ידי אשה ההולכת לשם במקרה

ואפומא דשיבבי

או על ידי שכניו. ואנו סומכים עליהם שיעשו את שליחותם. ואם הוא לא יבא לדין, מנדין אותו על סמך הזמנה זו.

ולא אמרן

שמסתמכין על שליחותם

אלא דליתיה במתא,

שאותו אדם לא נמצא עכשיו בעיר שהבית דין נמצא בה, והשליח בית דין אומר לשכניו שכשישוב לביתו יודיעוהו את דבר ההזמנה.