Bava Kama 10b — o Talmud em português

אי דבלאו איהו,

אם בלעדי השני שהרבה בחבילות

לא אזלא

, האש לא היתה מגיעה אל הגדיש, אם כן,

פשיטא

שחייב האחרון, שהרי הוא הכשיר כל הנזק, כי בלעדיו היתה האש הולכת ונכבית.

ואלא,

אם נאמר,

דבלאו איהו אזלא,

גם בלעדי הזמורות שהניח, גם היתה האש מגיעה ושורפת את הגדיש, אם כן,

מאי קא עביד?

מה עשה בכך שהוסיף את החבילות, והרי הגדיש היה נשרף גם בלעדיו, וצריך להיות פטור. ולכן אין אפשרות להעמיד את המשנה באופן כזה.

מתקיף לה רב פפא: והא איכא,

והרי יש אופן נוסף שמכשיר מקצת נזק חייב בכל הנזק, כגון

הא דתניא

בברייתא:

חמישה שישבו על ספסל אחד, ולא שברוהו, ובא אחד

נוסף, והצטרף לחמישה,

וישב עליו, ושברו. האחרון חייב

.

ואמר רב פפא

: הברייתא מדברת באופן שישבו על הספסל אנשים בעלי בשר,

כגון פפא בר אבא,

שהיה בעל בשר. אבל אנשים בעלי גוף רגיל שישבו על ספסל אינם חייבים אם הוא נשבר, כי סתם ספסל מושאל הוא לישיבה עליו, והשבירה היא כדין "מתה מחמת מלאכה", שהשואל פטור עליה.

ומבואר בברייתא, שהאחרון חייב למרות שלא נגמרה השבירה מישיבתו לבד, אלא רק מצרוף החמישה שישבו אף הם, הרי לנו אופן נוסף שהמכשיר מקצת נזק מתחייב בכל הנזק.

ודוחה הגמרא שאי אפשר להעמיד כן:

היכי דמי?

כיצד מדובר,

אילימא דבלאו איהו לא איתבר,

אם נאמר שלולי ישיבת האחרון לא היה הספסל נשבר, הרי

פשיטא

שהאחרון לבדו חייב, כי נחשב שהוא לבדו עשה את כל הנזק.

ו

אלא

אם נאמר

דבלאו איהו נמי איתבר,

שגם בלעדי ישיבתו הספסל היה נשבר, אם כן,

מאי קעביד,

מה עשה האחרון בכך שישב על הספסל, והרי גם בלעדיו הספסל היה נשבר, וצריך להיות פטור. ולכן אין אפשרות להעמיד את המשנה באופן כזה.

אך שואלת הגמרא:

סוף סוף,

גם אם לא נעמיד בכך את המשנה, עדיין קשה:

מתניתא, היכא מתרצא!?

כיצד ניישב את הברייתא ששנתה דין זה, הרי קשה ממה נפשך, או שזה פשיטא שחייב, או שעליו להיות פטור.

ומתרצת הגמרא:

לא צריכא,

הברייתא לא הוצרכה להשמיענו אלא באופן

דבלאו איהו

הוי מיתבר בתרי שעי,

שבלעדי ישיבת האחרון היה הספסל נשבר לאחר שעתיים,

והשתא,

עתה שבא האחרון וישב,

איתבר בחדא שעה

. נשבר הספסל בתוך שעה אחת. והברייתא באה להשמיענו, כי למרות שהיה נשבר גם בלעדיו, בכל זאת האחרון חייב, משום

דאמרי ליה

[אומרים לו הראשונים]:

אי לאו את, הוי יתבינן טפי פורתא, וקיימין.

אילולי באת וישבת עמנו, היינו יושבים עוד זמן מועט, ונעמדים לפני שהספסל ישבר. אך עתה, מחמת שישבת עמנו, נשבר הספסל קודם.

אך שואלת הגמרא:

ולימא להו,

יאמר להם האחרון:

אי לאו אתון, בדידי לא הוה מיתבר!

אילו לא הייתם יושבים על הספסל, לא היה הספסל נשבר על ידי ישיבתי עליו. ולכן, בעת שהתיישבתי, היה עליכם לעמוד כדי למנוע שבירת הספסל. וכיון שלא עמדתם, הרי אתם שותפים כמוני לשבירה, ועליכם להתחייב כמוני!

ומדוע רק האחרון חייב?

ולכן, מתרצת הגמרא את הברייתא באופן אחר:

לא צריכא,

דברי הברייתא לא נצרכו אלא לאופן

דבהדי דסמיך בהו, תבר

. כלומר, לעולם מדובר שבלי האחרון הספסל לא היה נשבר, ובכל זאת אין זה פשיטא שהאחרון חייב [כפי שהקשנו], כי מדובר שהאחרון לא התיישב על הספסל, אלא עמד על רגליו, ונסמך בגופו על היושבים, ואז הספסל נשבר, ולכן היושבים פטורים, כיון שלא יכלו לעמוד מחמת שנסמך בגופו עליהם, ואילו האחרון חייב כיון שבכוחו נשבר הספסל.

ושואלת הגמרא: הרי אף זה

פשיטא

שהאחרון חייב, כיון שבסמיכתו נשבר הספסל, ומה באה הברייתא להשמיענו? ומבארת הגמרא:

מהו דתימא, כחו לאו כגופו דמי,

אילולי דברי הברייתא הייתי אומר שהנזק הנגרם על ידי כוחו אינו כהיזק הנגרם על ידי גופו, וכיון שהוא רק נסמך, וההיזק נעשה רק מכוחו, יהיה פטור,

קא משמע לן

הברייתא,

דכחו כגופו דמי, דכל היכא דגופו תבר, כחו נמי תבר,

כששובר בכוחו הרי זה כשובר בגופו, ומתחייב.

הגמרא חוזרת ומקשה שניתן היה להעמיד את המשנה באופן אחר:

ותו ליכא!? והא איכא

, והרי יש אופן נוסף שמכשיר מקצת הנזק מתחייב בכל הנזק,

הא דתניא

בברייתא:

הכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות

.

בין

שהכוהו כולם

בבת אחת בין

שהכוהו

בזה אחר זה ומת

-

כולן

פטורין

.

רבי יהודה בן בתירא

חולק, ו

אומר

: רק בהכוהו בבת אחת כולן פטורין, אבל בהכוהו

בזה אחר זה, האחרון חייב, מפני

שקירב את מיתתו

.

ונתבאר במסכת סנהדרין [עח א] שנחלקו בדרשת הפסוק "איש כי יכה כל נפש". לדעת רבי יהודה, "כל נפש" משמעותו, אפילו מקצת נפש. לכן אף שמחמת הכאת הראשונים נעשה גוסס, ואין עתה אלא "מקצת נפש", בכל זאת האחרון חייב. ולדעת חכמים, דוקא ההורג "כל נפש" חייב, ולא ההורג מקצתה, ואם כן, לדעת רבי יהודה, המחייב אף ההורג "מקצת נפש", יש אופן של "הכשרתי מקצת נזקו" שחייב על כל הנזק. ומתרצת הגמרא:

בקטלא לא קמיירי.

המשנה אינה מדברת בדיני נפשות אלא רק בדין תשלומי נזיקין, ולכן לא העמדנו באופן זה.

ומביאה הגמרא תירוץ נוסף,

ואיבעית אימא,

אם תרצה, אפשר לומר תירוץ נוסף:

בפלוגתא לא קמיירי.

כיון שבדין זה של הכוהו עשרה בני אדם נחלקו חכמים עם רבי יהודה, לפיכך לא העמדנו באופן הזה.

ותמהה הגמרא:

ו

כי

לא

העמדנו כן מפני המחלוקת!?

והא אוקימנן דלא כרבי!

הרי האופן שהעמדנו את המשנה בחפר בור תשע ובא אחר והשלימו לעשרה, אף הוא במחלוקת שנוי, כי לרבי שניהם חייבים ולא רק האחרון, והעמדנו את המשנה דלא כרבי.

ומתרצת הגמרא:

דלא כרבי, וכרבנן מוקמינן.

אנו מעמידים את המשנה באופן שאינו לא כשיטת רבי אלא כחכמים, כיון שהלכה כמותם. אך להעמיד את המשנה שהיא כשיטת

רבי יהודה בן בתירא ולא כ

שיטת

רבנן

שהלכה כמותם, זאת

לא מוקמינן,

אין אנו מעמידים כך. ולכן העמדנו את המשנה בחופר בור, ולא בהכוהו עשרה בני אדם.

ועתה הגמרא חוזרת לדברי המשנה, ומדייקת ממנה:

שנינו במשנתנו: הכשרתי במקצת נזקו,

חבתי בתשלומי נזקו

כהכשר כל נזקו.

ומדייקת הגמרא:

"חבתי בנזקו" לא קתני,

התנא במשנה לא שנה בלשון "חבתי בנזקו" שמשמעו שעליו לשלם כל הנזק,

אלא ב"תשלומי נזקו"

קתני, שמשמעו, צריך להשלים את שיעור הנזק.

כלומר, לשון "חבתי בנזקו" משמעותו היא, שאם שורו נגח שור, עליו לשלם לו כמחיר שור חי, והמזיק יקח לעצמו את הנבלה. ואולם הלשון "תשלומי נזקו" שנקטה המשנה משמעותו היא שעליו רק להשלים את שיעור הנזק, והיינו שהניזק הוא זה שלוקח את הנבלה, ורק את הסכום שהפחיתה המיתה ישלם המזיק.

ומוכיחה הגמרא מדברי המשנה לדברי הברייתא:

תנינא להא דתנו רבנן,

שנינו איפוא במשנה, את מה ששנו חכמים בברייתא:

"תשלומי נזק"

שנקטה המשנה,

מלמד, שהבעלים מטפלין בנבלה.

כלומר, הניזק נוטל את הנבלה, והמזיק משלם רק את הפרש הפחת.

ודנה הגמרא:

מנא הני מילי,

מנין למדנו דין זה שהבעלים נוטלים את הנבלה?

אמר רבי אמי: דאמר קרא "מכה נפש בהמה ישלמנה"

[ויקרא כב], ודרשינן:

אל תקרי "ישלמנה

" מלשון תשלום, כי ישלמנה משמע שמשלם עם הבהמה עצמה, וזה לא יתכן, שהרי כבר מתה הבהמה,

אלא

תקרא "

ישלימנה",

מלשון השלמה, שישלים את ההפרש שנפחת שוויה של הבהמה שניזוקה.

ומביאה הגמרא מקור נוסף לדין זה:

רב כהנא אמר, מהכא

: נאמר לגבי שומר שכר שפשע בשמירתו, ונטרפה הבהמה:

"אם טרף יטרף, יביאהו עד. הטרפה לא ישלם"

[שמות כב]. והמילה "טריפה" מיותרת, והיא נדרשת הן לפניה והן לאחריה. וכך אנו דורשים:

עד טריפה ישלם.

כל דמי ההיזק עד דמי שוויה של הטריפה, ישלם השומר. אבל

הטריפה עצמה לא ישלם.

את שווי הטריפה עצמה, לא ישלם, כי הבעלים, הניזק, הוא שנוטל את הנבילה. ומביאה הגמרא מקור נוסף לדין זה:

חזקיה אמר, מהכא,

גבי שור המזיק נאמר "שלם ישלם שור תחת שור,

והמת יהיה לו

" [שמות כא]. ופירוש הפסוק: המזיק ישלם שור תחת השור, ואולם המת יהיה לו,

לניזק

.

וכן תנא דבי חזקיה

, וכן שנו בברייתא שנשנית בבית מדרשו של חזקיה: "

והמת

יהיה לו",

לניזק!

אתה אומר,

ש"יהיה לו" הכוונה

לניזק?

מנין לך לומר כן?

או אינו,

שמא אין הכוונה

אלא למזיק?

אמרת, לא כך היה

[והגמרא מיד מפרשת].

ומבארת הגמרא:

מאי,

מה הפירוש של

"לא כך היה"?

אמר אביי: אי סלקא דעתך,

אם תעלה בדעתך לומר ש"המת יהיה לו" הכוונה היא שה

נבילה דמזיק הויא,

שהמזיק נוטל את הנבילה ומשלם גם את דמיה לניזק, אם כן,

ליכתוב רחמנא,

היה מספיק לכתוב לומר "שלם ישלם

שור תחת שור

",

ולישתוק,

ללא צורך בתוספת, והיינו מבינים שהנבילה למזיק. כי היות ששילם המזיק את כל דמי שור הניזק, מובן שהנבילה שלו. ואם כן,

"והמת יהיה לו", למה לי?

לשם מה המשיכה התורה לפרש ש"המת יהיה לו"? אלא ודאי,

שמע מינה,

ש"המת יהיה לו" הכוונה היא שיהיה המת

לניזק,

והמזיק ישלם רק את ההפרש.

ולפי זה, "לא כך היה" שאמרה הברייתא, הוא בלשון תמיהה. כלומר, וכי ללא "והמת יהיה לו" לא כך היה הדין שהולך למזיק. ומזה נלמד שהכוונה ש"יהיה לו" - לניזק.

ועתה הגמרא מבארת את הצורך בשלושת הלימודים:

וצריכא,

יש צורך בכל שלושת הלימודים.

דאי כתב רחמנא,

אילו כתבה התורה רק

"מכה בהמה ישלמנה"

, והיינו אומרים שדין זה, שהבעלים מטפלין בנבילה, אמרה התורה דוקא באדם המזיק בהמה של חברו,

משום דלא שכיחא,

כי לא שכיח שאדם יזיק בהמת חברו, לכן לא החמירה עליו התורה לטרוח עם הנבילה.

אבל טריפה,

בהמה שניזוקה על ידי שנטרפה אצל השומר, כיון

דשכיחא,

מצוי הדבר הזה שיקרה,

אימא לא

, היינו אומרים שבזה אין על הבעלים לטפל בנבילה, לכן

צריכא

, צריך גם את הפסוק "אם טרף יטרף", ללמדינו שאף בהיזק שכיח, על הבעלים לטפל בנבילה.

ואי אשמועינן טרפה

, אם היה כתוב רק "אם טרף יטרף", היינו אומרים, דוקא שם הבעלים מטפלים בנבילה,

משום דממילא,

כי השומר רק פשע בשמירתו, והזאב טרף את הבהמה, וכיון שהשומר לא נתכוון לכך, הקילה התורה שלא יטפל בנבילה.

אבל

אדם

המכה בהמה, דבידים

מזיק,

אימא לא

, יש לומר שבזה לא הקילה התורה, ועל המזיק מוטל לטפל בנבילה. קא משמע לן הפסוק "מכה בהמה ישלמנה", שאף בהיזק בידים אין המזיק מטפל בנבילה אלא הבעלים.

ואי אשמועינן הני תרתי,

אם היה הכתוב אומר רק שני פסוקים אלו ["אם טרף יטרף" ו"מכה בהמה ישלמנה"], היינו אומרים שדוקא בשני אופנים אלו, לא החמירה התורה שהמזיק יטפל בנבילה.

הא, משום דלא שכיחא,

באדם המזיק לא החמירה התורה כיון שאין זה מצוי שאדם יזיק בהמת חבירו,

והא, משום דממילא.

ובשומרים לא החמירה משום שההיזק נעשה ממילא, והוא לא נתכוון לכך.

אבל

בשור המזיק, שבו נאמר הלימוד השלישי,

"והמת יהיה לו

", שהוא היזק

דשכיחא

, כי מצוי ששור יזיק אדם,

ו

כן הוא

בידים

, שהשור נתכוון להזיק,

אימא לא,

יש לומר שלא הקילה התורה, ובזה על המזיק לטפל בנבילה. לכן נצרך גם לימוד זה מה"והמת יהיה לו", ללמדנו שאף בשור המזיק הבעלים מטפלים בנבילה.

ואי אשמועינן

אם היה הכתוב אומר רק את הפסוק "ו

המת יהיה לו",

היינו אומרים, שרק בשור המזיק הקילה התורה

משום דממונא קא מזיק,

כיון שהנזק נעשה רק על ידי ממונו שהזיק.

אבל הכא, דבגופא מזיק,

באדם המזיק ["מכה בהמה"] שהאדם הזיק בגופו, וכן לגבי שומרים שחייב על פשיעתו בשמירה ונחשב לנזקי גופו,

אימא לא,

יש לומר שלא הקילה התורה, ובהם על המזיק לטפל בנבילה. לכך

צריכא

[יש צורך] לכל שלשת הלימודים.

ועתה הגמרא מקשה, לשם מה נדרש לימוד שהמזיק משלם רק את ההפרש:

אמר ליה רב כהנא לרב: אלא, טעמא דכתב רחמנא "והמת יהיה לו",

אמנם טעם הדין שהנבילה של הניזק והמזיק משלם רק את ההפרש הוא מפני שכך נלמד מהפסוק "והמת יהיה לו" [או משני הלימודים האחרים],

הא לאו הכי, הוה אמינא נבילה דמזיק הויא,

ואילולי דרש זה היינו אומרים שהנבילה של המזיק, ועליו לשלם לניזק כפי ששוה שור חי? והרי אין זה נכון!

שכן

השתא, אי אית ליה לדידיה כמה טריפות, יהיב ליה,

אם יש ברשות המזיק כמה פגרי בהמות יכול הוא ליתנם לניזק כתשלום הנזק,

דאמר מר

בברייתא [לעיל ז א]: נאמר "כסף

ישיב

לבעליו", ודורשים "ישיב",

לרבות שוה כסף ואפילו סובין

, שניתן לשלם בכל שוה כסף, אף עם סובין, וממילא גם עם פגרי בהמות, ואם כן, אם יכול לתת את פגרי בהמותיו,

דידיה מיבעיא!?

נבילה שהיתה של הניזק, האם יש ספק בדבר שמשאירו ביד הניזק, ומשלם לו רק את ההפרש!? ולשם מה נדרש לימוד מיוחד לכך?

ומתרצת הגמרא:

לא נצרכא,

אכן, ודאי גם לולי הלימוד היה המזיק יכול להשאיר את הנבילה לניזק ולשלם רק את ההפרש. ולא נצרך הלימוד

אלא ל

עניין

פחת נבילה,

ללמד כי הפחת שנפחתה הבהמה משווי דמי הנבילה משעת המיתה ועד שעת ההעמדה בדין, הוא הפסדו של הניזק, כי הנבילה נשארת ברשותו. ולולי הלימוד הזה, אף שהיה יכול המזיק לשלם עם הנבילה, מכל מקום, היה משלם כפי שוויה הפחות בעת התשלום. וזה חידשה תורה, שמשלם המזיק את ההפרש לפי שווי הנבילה בשעת מיתה.

הגמרא דנה אם דין זה הוא מוסכם:

לימא פחת נבילה, תנאי היא,

האם נאמר שדין זה, שפחת שפחתה הנבילה עד שעת העמדה בדין זה הפסדו של הניזק, אינו מוסכם לפי כולם, אלא נחלקו בו תנאים:

דתניא

בברייתא: זה שאמר הכתוב גבי שומר שכר

"אם טרף יטרף, יביאהו עד",

פירושו הוא, שאם נטרפה הבהמה שניתנה לו לשמירה,