Versão em texto deste daf: original e tradução
Bava Kama 106b — o Talmud em português
Bava Kama 106b do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Bava Kama 106b
אי אמרת בשלמא: נשבע כי אתו עדים מיחייב
[שהנשבע טענת אבד ואחר כך באו עדים הרי זה חייב לשלם] ודלא כרב,
אמטו להכי
, כי אז ניחא מה ד
מחייבינן ליה קרבן אשבועה בתרייתא
[על שבועה שניה ושאר השבועות]
הואיל ויכול לחזור ולהודות
, ומאחר שלא הודה הרי נמצא שכפר לו ממון, כי הוא מחוייב בקרן ואם באו עדים היו מחייבים אותו.
אלא אי אמרת
כרב, ד
כי אתו עדים
שנשבע לשקר
פטור
הוא מן הקרן, שוב אין לחייבו משום שלא הודה, ואף שאם היה מודה היה מתחייב בקרן, שהרי:
מי איכא מידי דאילו אתו סהדי ומסהדי ביה פטור
[וכי יש דבר שאם היו באים עדים לא היה מתחייב בו],
ואנן ניקו ניחייביה קרבן אשבועה הואיל ויכול לחזור ולהודות
[ואנחנו נחייבנו על שבועתו רק משום שלא הודה]!? והרי
השתא
בשעת שבועה
מיהא לא אודי!?
כלומר: הניחא אם לא נפטר בשבועה הראשונה מן הקרן, נמצא שכאשר כפר בשבועתו השניה, הרי הוא כופר בממון שהוא מחוייב בו, אבל לדעת רב שאין עדים יכולים לחייבו, אם כן אין ביד התובע ממון, ואף שאילו היה מודה היה מתחייב ממון, אין לך לחייבו בשבועת הפקדון על שלא חייב את עצמו על ידי הודאה.
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן
:
הטוען טענת גנב בפקדון, משלם תשלומי כפל
, ואם
טבח ומכר
הרי זה
משלם תשלומי ארבעה וחמשה;
ומנין:
הואיל וגנב משלם תשלומי כפל, וטוען טענת גנב משלם תשלומי כפל
:
מה גנב שהוא משלם תשלומי כפל
, אם
טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה
-
אף טוען טענת גנב בפקדון, כשהוא
משלם תשלומי כפל
, אם
טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה
.
סבורה היתה הגמרא שהדין נלמד בבנין אב, ולפיכך מקשה הגמרא שיש להשיב על הדמיון:
מה לגנב שכן משלם תשלומי כפל
אפילו
שלא בשבועה
, ולפיכך אם טבח ומכר החמירה עליו תורה לחייבו ארבעהוחמשה,
תאמר בטוען טענת גנב, שאין משלם
תשלומי כפל אלא בשבועה
, ויש לומר שלא החמירה עליו התורה לשלם ארבעה וחמשה.
כתיב בתורה בפרשת "שומר חינם":
"כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגונב מבית האיש [ויאמר הנפקד כי הפקדון נגנב מביתו] אם ימצא הגנב [נחלקו תנאים לעיל סג ב בפירוש הפסוק: יש אומרים כפשוטו, ובגנב הכתוב מדבר; ויש אומרים: אם יימצא שהנפקד עצמו גנבו] ישלם שנים [הגנב, או הנפקד שטען: "נגנב ממני"].
אם לא ימצא הגנב [כאשר טען הנפקד], ונקרב בעל הבית אל האלהים [וכבר נקרב הנפקד אל בית הדין לשבועה] אם לא שלח ידו במלאכת רעהו.
[כי אז] על כל דבר פשע [שיימצא שקרן בשבועתו], על שור על חמור על שה על שלמה [שהופקדו אצלו, או] על כל אבידה [שמצא] אשר יאמר [העד, כלומר: שני עדים] כי הוא זה [אשר נשבעת עליו שנגנב, הרי הוא אצלך], עד האלהים [הדיינים] יבוא דבר שניהם [שני העדים כדי שיחקרו בית הדין את העדות, ואשר ירשיעון אלהים [הוא] ישלם שנים לרעהו" [כלומר: אם כשרים הם העדים וירשיעוהו לשומר, כי אז ישלם השומר שנים, ואם ירשיעו את העדים שנמצאו זוממים, כי אז ישלמו הם שנים לשומר, כאשר זממו להפסידו], וזו היא פרשת "טוען טענת גנב".
אמרי
בני הישיבה ליישב:
לא במידת "בנין אב" למד רבי יוחנן להשוות את ה"טוען טענת גנב" לגנב, אלא
היקישא היא
, כי פסוק ראשון עוסק בגנב עצמו, והוקשה לו פרשת "טוען טענת גנב",
ו
הרי "
אין משיבין על היקישא
".
ואכתי מקשינן:
הניחא למאן דאמר: חד
[פסוק ראשון] עוסק
בגנב, וחד
[פסוק שני]
ב
"
טוען טענת גנב
", הרי
שפיר
, כי אכן הוקשו הפרשיות זו לזו.
אלא למאן דאמר: האי
"
אם ימצא הגנב
ישלם שנים"
ו
אף "
אם לא ימצא
הגנב ... ישלם שנים לרעהו",
תרוייהו בטוען טענת גנב
, [ואילו פרשת גנב נאמרה בפסוק אחר, שלא הוקש לטוען טענת גנב],
מאי איכא למימר
ליישב על השוואת רבי יוחנן דין "טוען טענת גנב" לדין גנב לחייבו ארבעה וחמשה, והרי יש לפרוך כדפרכינן לעיל!?
אמרי
בני הישיבה ליישב:
היות והיה הכתוב יכול לומר בפסוק ראשון העוסק בטוען טענת גנב: "אם ימצא
גנב
ישלם שנים", ואמר: "אם ימצא
הגנב
", בא יתור הה"א כדי לרבות כל דיני גנב ב"טוען טענת גנב", ולמדנו לטוען טענת גנב שטבח ומכר, שהוא חייב ארבעה וחמשה כגנב.
איתיביה רבי חייא בר אבא לרבי יוחנן
ממה ששנינו לקמן קח ב:
מפקיד האומר לשומר חינם: "
היכן שורי
", אמר לו: "
נגנב
", ואמר לו המפקיד:
"משביעך אני
",
ואמר
השומר "
אמן
",
והעדים מעידים אותו
[את השומר]
שאכלו
, הרי זה
משלם תשלומי כפל
, שהרי טען טענת גנב.
ותיקשי לרבי יוחנן:
והא הכא
שאכלו -
דאי אפשר ל
אכילת
כזית בשר בלא שחיטה
, ומכל מקום
קתני
"
משלם תשלומי כפל
", ומשמע:
תשלומי כפל אין
[אכן הוא משלם] ואילו
תשלומי ארבעה וחמשה, לא
משלם, הרי שה"טוען טענת גנב" וטבחו, אינו חייב בארבעה וחמשה, ודלא כרבי יוחנן!?
תירץ רבי יוחנן:
הכא
במשנה זו
במאי עסקינן: כגון שאכלו נבילה
, ולפיכך אינו חייב ארבעה וחמשה, שהרי לא טבחו דהיינו שחיטה כשירה.
ומקשינן:
ולישני ליה
[יתרץ לו] רבי יוחנן לרבי חייא בר אבא, דהכא במאי עסקינן ב
כגון שאכלו טריפה
, והרי שנינו לעיל שהשוחט ונמצאת טריפה פוטר בו רבי שמעון משום ש"שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה"!?
רבי יוחנן
כרבי מאיר
הוא סובר,
דאמר
: "
שחיטה שאינה ראויה, שמה שחיטה
".
ואכתי מקשינן:
ולישני ליה
רבי יוחנן דהכא במאי עסקינן
ב
גונב
בן פקועה
[עובר הנמצא במעי אמו, ופקע לאחר שחיטה שאינו טעון שחיטה לעולם, ואחר כך גנבו], ולכך אינו חייב עליו ארבעה וחמשה.
ומשנינן:
כרבי מאיר, דאמר: בן פקועה טעון שחיטה
.
ואכתי מקשינן:
ולישני ליה
רבי יוחנן: דהכא במאי עסקינן ב
כגון ש
קודם אכילה
עמד בדין
על שטען טענת גנב, וכגון שבאו עדים שבידו הוא,
ואמרו לו
בית דין:
צא תן לו
כפל, שבכי האי גוונא אף שטבחו אחר כך, שוב אינו חייב ארבעה וחמשה בגנב, והוא הדין בטוען טענת גנב,
דהא אמר רבא
: אמרו לו בית דין לגנב:
"
צא תן לו
" כפל, ואחר כך
טבח ומכר
, הרי זה
פטור; מאי טעמא?
כיון דפסקיה למילתיה
[פסקו בית דין את דינו]
וטבח ומכר, הוי
ליה
גזלן
בפסיקת בית הדין,
וגזלן אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה
.
אבל אם עדיין לא אמרו לו בית דין אלא "
חייב אתה ליתן לו
",
ו
אחר כך
טבח ומכר
, הרי זה
חייב; מאי טעמא?
כל כמה דלא פסיקא ליה מילתא, אכתי גנב הוא
.
ואם כן תיקשי: למה לא יישב כן רבי יוחנן!?
אמרי
בני הישיבה:
וליטעמיך
שאתה מקשה על רבי יוחנן: למה לא יישב ישובים אחרים - תיקשי נמי:
לישני ליה
רבי יוחנן
בשותף
[שגנב יחד עם אחר]
שטבח שלא מדעת חבירו
, שאינו חייב כלל.
אלא
בהכרח צריך אתה לומר: אין הכי נמי היה יכול רבי יוחנן ליישב כן, אלא ד
חדא
מתרי ותלתא נקט
[נקט רבי יוחנן תירוץ אחד מתוך שנים ושלושה תיחרוצים שהיה אפשר לתרץ], ואם כן לא קשיא גם קושייתך.
ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן
:
הטוען טענת גנב באבידה
שמצא, הרי זה
משלם תשלומי כפל
.
מאי טעמא?
משום
דכתיב
בפרשת טוען טענת גנב: "
על כל אבידה אשר יאמר
כי הוא זה [שטענת עליו שנגנב, הרי הוא אצלך], עד האלהים יבוא דבר שניהם, אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו".
איתיביה רבי אבא בר ממל לרבי חייא בר אבא
, מהא דתניא:
כתיב בפרשת שומר חינם וטוען טענת גנב: "
כי יתן איש
אל רעהו כסף או כלים לשמור", ולמדנו ממה שאמרה תורה: "איש", ש
אין נתינת קטן כלום
, ואם הפקיד קטן אין השומר צריך לישבע, ואין חייבים כפל כשטען השומר טענת גנב.
ואין לי אלא שנתנו כשהוא קטן ותבעו שהוא קטן
, שכך יש לפרש את הכתוב: "כי יתן איש" לומר: "כי יתן מי שהוא עכשיו איש בשעת תביעה" -
נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול, מנין
שאין נשבעין ואין חייבים עליו כפל, לפיכך
תלמוד לומר
: "
עד האלהים יבא דבר שניהם
" ללמד:
עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאחד
.
והשתא מקשינן על רבי יוחנן המחייב בטוען טענת גנב אפילו באבידה, ואף שלא היתה נתינה;
ואם איתא
כדבריו,
תיהוי
האי פקדון שנתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול
נמי כאבידה
ויתחייב, שהרי לא גרע מי שנתנו כשהוא קטן, ממי שלא נתנו כלל ועכשיו גדול הוא!?
ומשנינן:
אמר
תירץ
ליה
רבי חייא בר אבא לרבי אבא בר ממל:
הכא
בברייתא ששנינו לפטור מכפל כשנתן והוא קטן ותבעו כשהוא גדול -
במאי עסקינן: כגון שאכלו
השומר
כשהוא
התובע
קטן
, ונמצא שמעולם לא היה בידו פקדון של גדול, תאמר באבידה שהיתה בידו פקדון של גדול. הקשה רבי אבא בר ממל לרבי חייא בר אבא:
אבל
באכלו
כשהוא גדול, מאי!?
הכי נמי דמשלם
כפל!?
והרי
אי הכי אדתנא
בברייתא:
עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאחד, ליתני: עד שתהא אכילה ותביעה שוין כאחד
, שהרי אין צריך שתהיה הנתינה בגדול, ודי אם היתה האכילה בגדול.
אמר ליה
רבי חייא בר אבא לרבי אבא בר ממל:
תני
בברייתא: "
עד שתהא אכילה ותביעה שוין כאחד
"!
רב אשי אמר
על הקושיא מן הברייתא על רבי יוחנן:
לא דמי
[אינו דומה אבידה, לפקדון של גדול, שניתן לשומר כשהוא קטן]:
אבידה קא אתיא
[באה]
מכח בן דעת
.
והא
הפקדון - שבא ליד השומר כשהיה המפקיד קטן -
לא אתיא מכח בן דעת
.
ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן
:
הטוען טענת גנב בפקדון, אינו חייב, עד שיכפור במקצת
הפקדון לומר: לא היו דברים מעולם או החזרתי,
ויודה במקצת
הפקדון שהוא בידו, ויטעון על השאר "טענת גנב"; ובכלל זה שאינו נשבע כלל שבועת השומרין עד שיודה במקצת ויכפור במקצת.
מאי טעמא?
משום
דאמר קרא
בפרשת שומרים: "אשר יאמר
כי הוא זה
", ודרשינן לומר שאינו מתחייב בטענת גנב עד שיודה במקצת ויכפור במקצת.
ומבארת הגמרא:
ופליגא
הך דרבי יוחנן, המפרש "כי הוא זה" דמשמע מודה במקצת, לחייב את השומרים בשבועה רק בהודאה במקצת - א
דרבי חייא בר יוסף
, הסובר שלא נאמר "כי הוא זה" - דמשמע מודה במקצת - על שומר כלל
; דאמר רבי חייא בר יוסף
: