Bava Batra 97b — o Talmud em português

ואם תרצה לומר שקידוש שוה לגמרי לניסוך המזבח, תיקשי,

דאמר רבא

בהדיא לגבי יין מגתו, שהוא כשר לכתחילה לקידוש:

סוחט אדם אשכול של ענבים,

דהיינו יין מגתו,

ואומר עליו קידוש היום.

ואלא

שמא תאמר, שבא

למעוטי

את היין אשר בא

מפיה ומשוליה

של החבית, שאין מקדשין עליו הואיל ואין ראוי לניסוך על גבי המזבח.

והא תני רבי חייא

: יין

מפיה ומשוליה

של החבית

לא יביא

לניסוך על גבי המזבח, בגלל הקמחין שיש על פי החבית, ובגלל השמרים שבשולי החבית.

ואם הביא, כשר.

ואם כן, לגבי קידוש מותר אף לכתחילה!?

ואלא

שמא תאמר, שבא

למעוטי יין כושי

שחור,

בורק

לבן ורע,

היליסטון,

יין מתוק וחלש מאוד,

של מרתף,

כלומר סתם יין שלא נבדק, ושמא הוא קוסס [שהתחיל להחמיץ],

של צמוקים

שעשה מהם יין.

והא תניא

על כל היינות הללו:

בכולן לא יביא

למזבח,

ואם הביא כשר.

ואלא

שמא תאמר, שבא

למעוטי יין קוסס,

מזוג,

שהוסיפו עליו מים,

מגולה,

ויש חשש שמא שתה ממנו נחש,

ושל שמרים,

תמד,

ושריחו רע.

והא תניא,

לגבי כל היינות הללו:

בכולן, לא יביא. ואם הביא, פסול

. ולכן הם פסולים גם לגבי קידוש.

ולכן, דנה הגמרא:

למעוטי מאי?

על איזה מהפסולים הללו התכוון רב לומר שאין מקדשין עליו?

אי למעוטי קוסס?

הרי

פלוגתא דרבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי היא.

שנחלקו ביין קוסס שהוא יין שהתחיל להחמיץ ויש לו כבר ריח של חומץ אך טעמו עדיין יין. ורבי יוחנן סובר שהוא יין גמור, ורבי יהושע בן לוי סובר שהוא חומץ, ואפילו בורא פרי הגפן אין מברכין עליו אלא שהכל.

ואם התכוון רב ליין קוסס, ובא לפסוק כרבי יהושע בן לוי, היה צריך להשמיענו שאפילו שהכל מברכין עליו.

אי למעוטי מזוג?

הרי אדרבה,

עלויי עלייה.

הוא משביח את היין על ידי המיזוג לענין קידוש!

דאמר רבי יוסי ברבי חנינא

: אף על פי שנחלקו חכמים ורבי אליעזר במסכת ברכות [נ ב] ביין שאינו מזוג, שלדעת רבי אליעזר מברכים עליו בורא פרי העץ, וחכמים סוברים שמברכים עליו בורא פרי הגפן,

מודים חכמים לרבי אליעזר בכוס של

של ברכה [קידוש וברכת המזון],

שאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים.

כי בלי המים הוא חזק מידי, ואינו משובח כל כך.

ואיך אפשר לומר שרב בא לפסול יין מזוג לקידוש.

אי למעוטי

יין

מגולה?

הרי

סכנה היא

שמא שתה ממנו נחש והכניס בו ארס, וגם בלי קידוש אסור לשתותו, ולא היה צריך רב לומר שאין מקדשין עליו.

אי למעוטי

יין

של שמרים

-

היכי דמי?

אי דרמא תלתא ואתא ארבעה,

שנתן על השמרים שלש כוסות מים ויצאו ארבעה כוסות תמד.

הרי

חמרא מעליא הוא

וכשר לקידוש!

אי דרמא תלתא ואתא תלתא,

שנתן שלש כוסות מים ויצאו שלש כוסות וחצי תמד.

הרי

פלוגתא דרבנן ואחרים היא.

אם דינו כיין או לא. וקיימא לן כרבנן שדינו כמים, ואפילו בורא פרי הגפן לא מברכים עליו. ומדוע היה צריך רב לומר שאין מקדשין עליו?

ומסקינן: אלא

למעוטי

יין

שריחו רע,

שמברכים עליו בורא פרי הגפן לפי שיין גמור הוא, אך אין מקדשין עליו בגלל שהוא מאוס שהיה מונח בכלי מאוס והסריח קצת.

ולא בא רב לומר, שכל היינות הפסולין למזבח יפסלו גם לקידוש. אלא רק זאת, שיין נקי וראוי למזבח מחמת נקיותו כשר לקידוש, ואילו יין שמאוס, ואינו ראוי למזבח משום "הקריבהו נא לפחתך", פסול גם לקידוש מאותו הטעם.

ואיבעית אימא, לעולם

בא רב

למעוטי יין

מגולה

. ומה שהקשינו הרי סכנה היא, יש לתרץ, שבא רב לומר:

ואף על גב דעבריה במסננת,

שסינן את היין, ו

כרבי נחמיה,

הסובר שבכגון זה אין בו סכנה, והוא מותר בשתיה משום שהארס של הנחש צף ונשאר במסננת,

אפילו הכי

הוא פסול למזבח, משום שנאמר על המקריבים קרבן שהוא חולה [מלאכי א ח] "

הקריבהו נא לפחתך

[לאדוניך]

הירצך או הישא פניך

"? הרי שכל דבר מגונה אסור לקרבן. ולפיכך גם היין המגולה אינו ראוי לינסך על גבי המזבח.

והוא הדין שאין מקדשין עליו.

בעא מיניה רב כהנא חמוה

חמיו

דרב משרשיא מרבא: חמר חווריין

יין לבן,

מהו

שיהא כשר לנסכו על גבי המזבח?

אמר ליה

רבא: נאמר במשלי [כג לא] "

אל תרא

[אל תתן בו עניך]

יין כי יתאדם

". לפי שהוא משכר יותר מדי, הרי שיין אדום משכר. ובנסכים נאמר "הסך נסך שכר לה'". ולכן יש להעדיפו לניסוך המזבח. שנינו במשנה: המוכר לחבירו

קנקנים בשרון,

מקבל עליו עשר פיטסות למאה.

תאנא: פיטסות נאות ומגופרות,

שאינו צריך לקבל עליו כדים שבורים ורעועים ממש ואפילו לא אחד מהם, אלא כדים נאים כשאר כדים, אלא שהם שבורים קצת והגפרית סותמת את השבר, ואפשר להשתמש בהם קצת, אולם אינם מתקיימים הרבה זמן. ומאחר שאינם שבורים ממש, מקבל עליו עשר מתוך מאה.

מתניתין:

המוכר יין לחבירו והחמיץ, אינו חייב

באחריותו

המוכר אינו צריך להחזיר לו את כספו, כי בשעה שהוא מכר לו, היה יין, ורק לאחר מכן הוא החמיץ.

ואם ידוע שיינו מחמיץ

תמיד

הרי זה מקח טעות

.