Bava Batra 94a — o Talmud em português

ומשנינן:

קטנית,

אפשר שיהא מעורב אפילו

רובע.

אבל

עפרורית,

אפשר רק

פחות מרובע.

ואפילו במשהו פחות מרובע, ובלבד שלא יהא רובע שלם. והמשנה שאומרת אפילו רובע, בהכרח שמדברת בקטנית ולא בעפרורית. ואילו רבה שמדבר בעפרורית, היינו כשהיה מעורב פחות מרובע.

ועדיין מקשינן:

ו

כי

עפרורית, רובע, לא

מקבל עליו הקונה?

והא תניא: המוכר פירות לחבירו,

הרי אם היו

חטין, מקבל עליו רובע קטנית לסאה

.

ואם היו

שעורים, מקבל עליו רובע נישובת

[קש הנזרה ברוח הנושבת]

לסאה

.

ואם היו

עדשים, מקבל עליו רובע עפרורית

לסאה

.

מאי לאו, הוא הדין לחטים ולשעורין

שמקבל עליו רובע עפרורית. ומה שנקט לה רק לגבי עדשים, הוא משום שהדרך להיות שם עפרורית, כשם שקטנית מצויה בחטים, ונישובת בשעורים.

וקשיא לרב קטינא, שאומר בחטים אינו מקבל עליו רובע עפרורית.

ומשנינן: לא, אלא דוקא בעדשים הוא מקבל עליו רובע עפרורית, כי

שאני עדשים, דמיעקר עקרי להו.

שעוקרים אותם עם השרש מהאדמה ולא קוצרים אותם, ולכן מצוי בהם הרבה עפרורית.

ומקשינן:

אלא טעמא דעדשים דמיעקר עקרי להו,

אם כדבריך, שרק עדשים מצוי בהם עפרורית בגלל שעוקרים אותם,

אבל חטי ושערי, לא

מצוי בהם עפרורית. אם כן,

תפשוט מיניה,

תוכיח מהברייתא ראיה למה שתירצת לעיל שב

חטי ושערי, דעפרורית לא מקבל.

שבחטים ושעורים אין הקונה מקבל עליו רובע עפרורית כי אם פחות מרובע. שאם לא כן, היה לו לתנא להשמיענו בחטים ושעורים, וכל שכן בעדשים.

ודחינן: אין ראיה מהברייתא. אלא

לעולם,

אף ב

חטי ושערי מקבל

עליו רובע

עפרורית.

ומכל מקום,

עדשים איצטריכא ליה

לתנא להשמיענו,

דסלקא דעתך אמינא,

שהייתי סבור לומר, שעדשים,

כיון דמיעקר עקרי להו,

אם כן אפילו

יותר מרובע

עפרורית

נמי לקבל

עליו הקונה.

קא משמע לן

שאפילו בעדשים רק רובע הוא מקבל ולא יותר.

אמר רב הונא: אם בא

הקונה

לנפות

את התבואה מן הפסולת, שנראה לו שיש בה הרבה פסולת, והוא רוצה להיווכח אם אין שם יותר מרובע הקב לסאה,

מנפה את כולן.

אם מצא שם יותר מרובע, חייב המוכר לשלם לו או לתת לו פירות אחרים כנגד כל הפסולת, ואינו יכול לומר לו שאת הרובע כבר קבלת, ואשלם לך רק את העודף.

אמרי לה: דינא.

יש אומרים שכך הוא מעיקר הדין.

ואמרי לה: קנסא.

יש אומרים שהוא רק קנס על המוכר ולא מעיקר הדין.

ומבארת הגמרא:

אמרי לה דינא,

כי הם סוברים ש

מאן דיהיב זוזי, אפירי שפירי יהיב.

הקונה תבואה, בעצם אינו מוחל כלל על הפסולת המעורבת בה, אלא שבגלל הטורח לנפות את התבואה מן הפסולת המעטה המעורבת בה, הוא מוחל עליה.

ו

דוקא

רובע לא טרח איניש,

בשביל רובע קב פסולת לא משתלם לו לטרוח ולנפות, כיון שיצא שכרו בהפסד טרחתו. אבל כאשר נראה לו שיש

יותר מרובע, טרח איניש,

הוא טורח לנפותה.

וכיון דטרח, טרח בכוליה.

מאחר שהתחיל לטרוח בניפוי הפסולת, אין לו קושי לגמור את הניפוי של כל הפסולת. וממילא הוא אינו מוחל אף על רובע הקב של פסולת. ולכן המוכר חייב לשלם לו הכל מעיקר הדין.

ואמרי לה קנסא,

כיון שהם סוברים, שמעיקר הדין הקונה מוחל אפילו על יותר מרובע פסולת, כי הוא יודע שכך הוא הדרך בתבואה להימצא בה פסולת. אלא שעד

רובע

לסאה,

שכיח

שימצא פסולת. ואילו

יותר

מכך

לא שכיח

. ואנו חושדים ש

איהו הוא דעריב,

שהמוכר בעצמו עירב את כל הפסולת.

וכיון דעריב, קנסוהו רבנן בכוליה,

שישלם את כל הפסולת.

[

סימן: כל תרי שטרי דראבין בר רב נחמן אונאה וקבלנותא

] [סימני הברייתות שמהם דנה הגמרא להוכיח במחלוקת שתי הלשונות אם הוא דינא או קנסא].

מיתיבי

: תנן במסכת כלאים [ב א]:

כל סאה

של זרעים

שיש בה,

שמעורב בה

רובע

הקב

ממין אחר

של זרעים,

ימעט

מהמין האחר עד שיפחת מרובע, ואז יוכל לזורעם יחד. שזה השיעור בכלאי זרעים, שאם מין אחד הוא פחות מאחד חלקי עשרים וארבע מהמין השני [כמו היחס של רובע הקב לסאה] הוא בטל לגביו, ומותר לזורעם יחד.

סברוה,

סברו בני הישיבה,

דרובע דכלאים

האוסר את הסאה, הוא השיעור מן התורה, משום שאז הוא חשוב ולא מתבטל

כ

מו דין ה

יתר מרובע דהכא,

לגבי מקח וממכר, שביתר מרובע פסולת לסאה הוא חשוב, ואין הקונה מקבלו עליו.

וקא תני: ימעט.

די בכך שיפחות מרובע, ואין קונסים אותו להוציא את כולו.

ואם כן, קשה, מדוע לגבי מכירה, שהוא דין קל יותר [שהרי בדיני ממונות יכולים בית דין להפקיר ממון של אדם זה לחבירו] אנו קונסים את המוכר שישלם לו על הכל?

ודוחה הגמרא:

לא.

אלא

רובע דכלאים,

דינו

כי רובע דהכא,

שהוא בטל.

ומיד שואלת הגמרא:

אי הכי, אמאי ימעט?

ומתרצת:

משום חומרא דכלאים

אמרו חכמים שימעט מרובע, ולא מעיקר הדין. לכן די שימעט מהרובע, שהרי מצד הדין לא היה צריך בכלל למעט. אבל אם היה שם יותר מרובע, שהוא אסור מעיקר הדין, היה צריך באמת להוציא את הכל.