Bava Batra 85a — o Talmud em português

כליו

של אדם קונה לו

, בסימטא ו

בכל מקום

, אפילו ברשות מוכר,

חוץ מרשות הרבים

או רשות של אדם שלישי , שם אין כליו קונה לו, אפילו אם אמר לו המוכר בפירוש: יקנה לך כליך.

ורבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש דאמרי תרוייהו

: כליו של אדם קונה לו בכל מקום,

אפילו ברשות הרבים

.

אמר

, פירש,

רב פפא: לא פליגי

, אין כאן מחלוקת בין רב ושמואל לבין רבי יוחנן וריש לקיש.

כאן

, רב ושמואל שאמרו: חוץ מרשות הרבים, דיברו

ברשות הרבים

ממש, וברשות הרבים ממש, לכולי עלמא אין כליו של אדם קונה לו.

כאן

, רבי יוחנן וריש לקיש שאמרו: אפילו ברשות הרבים, דיברו

בסימטא

, ובסימטא, לכולי עלמא כליו של אדם קונה לו.

ו

אם תתמה:

אמאי קרו לה

רבי יוחנן וריש לקיש בשם

"רשות הרבים"!?

תשובתך: היות

שאין

היא

"רשות היחיד"

ממש. על כן יש מקום לקרוא לסימטא בשם "רשות הרבים".

ומוסיפה הגמרא:

הכי נמי מסתברא

, כדברי רב פפא, שברשות הרבים ממש לא אמר רבי יוחנן שכליו של אדם קונה לו.

ד

הא

אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: כליו של אדם קונה לו, בכל מקום שיש לו רשות

להניחו

.

משמע, דוקא במקום ש

יש לו רשות

להניחו,

אין

, אכן כליו קונה לו, אבל אם

אין לו רשות

להניח את כליו שם,

לא

, אין כליו קונה לו,

שמע מינה

: ברשות הרבים ממש מודים רבי יוחנן וריש לקיש שאין כליו קונה לו, שהרי אין לו רשות להניח את כליו שם.

ומקשינן:

תא שמע

מברייתא דאף ברשות הרבים ממש כליו של אדם קונה לו:

ארבע מדות

, ארבעה דינים חלוקים נאמרו

במוכרין

לעניין קניין בכלים:

אדם שמשאיל כלי מדידה למוכר על מנת למדוד בו עבור הלוקח, דעתו היא שעד כלות מעשה המדידה של המוכר, יהיה הכלי שאול למוכר, ומיד כאשר תסתיים המדידה יהיה הכלי שאול ללוקח, עד שיצניע את מקחו או יעבירנו לכליו. כאשר המוכר מודד את הפירות עבור הלוקח, הדין הוא כך:

עד שלא נתמלאה

ה

מדה

[כלי המדידה], כל עוד עוסק המוכר במדידה, הרי המדה ברשותו ש

ל מוכר

, ועדיין לא קנה הלוקח.

משנתמלאה

ה

מדה

, ואין המוכר עוסק במדידה, הרי המדה ברשותו ש

ל לוקח

ליטול בה את מקחו, והלוקח קנה את הפירות, כאילו היתה המדה כליו של לוקח ממש.

במה דברים אמורים, במדה שאינה של שניהן

, אלא של אדם שלישי, שהשאיל להם את כליו.

אבל אם היתה מדה של אחד מהן

, של הלוקח, או של המוכר -

ראשון ראשון קנה

בעל המדה.

אם המדה של הלוקח, הרי הוא קונה "ראשון ראשון", כלומר כל משהו ומשהו שנכנס לכלי - קנאו הלוקח ואף שלא נתמלאה המדה, והמוכר עסוק עדיין במדידה, מכל מקום קנה הלוקח, היות והכלי שלו מתחילה, וכליו של אדם קונה לו.

ואם המדה של מוכר, לא קנה הלוקח, אף על פי שנתמלאה המדה, והרי הפירות ברשותו של מוכר לעולם, עד שימשוך הלוקח.

ו

במה דברים אמורים, ברשות הרבים

ובחצר

[או בחצר]

שאינה של שניהם

, אלא של אדם שלישי שלא נתן להם רשות למדוד שם.

עד כאן הדין הראשון והשני של הברייתא:

א. במדה שאינה של שניהם ברשות הרבים או בחצר שאינה של שניהם - משנתמלאה המדה קנה הלוקח.

ב. במדה של אחד מהם, ברשות הרבים או בחצר שאינה של שניהם - ראשון ראשון קנה.

והדין השלישי:

אבל

אם מדד המוכר ללוקח

ברשות מוכר, לא קנה

הלוקח

עד שיגביהנה

, ויקנה את הפירות בקניין "הגבהה",

או עד שיוציאנה מרשותו

של מוכר לרשותו של לוקח או לסימ טא.

והדין הרביעי:

ואם מדד המוכר ללוקח

ברשות

ו של

לוקח, כיון שקיבל עליו

ה

מוכר,

שנתרצה במקח ואמר לו: כל פירות אלו קנויים לך, בכך וכך כל סאה,

קנה

ה

לוקח

מיד, אף בלא מדידה.

ועוד מוסיפה הברייתא: אם מדד המוכר ללוקח

ברשותו

של

הלה

[אותו אדם] שהיו

ה

פירות

מופקדים אצלו, לא קנה

הלוקח,

עד שיקבל עליו

הנפקד לייחד ללוקח רשות לקנות את הפירות, או עד שישכור הלוקח

את מקומן

של הפירות, ויקנה אותם ב"קניין חצר".

עתה חוזרת הגמרא אל הנידון אם כליו של אדם קונה לו ברשות הרבים: הרי

קתני מיהא

[על כל פנים שנינו] בברייתא: אם היתה מדה של אחד מהן, ראשון ראשון קנה,

ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהן

.