Bava Batra 79b — o Talmud em português

ואי

כדבריך, ש

בשדה ואילן

חלקו חכמים ורבי אלעזר ברבי שמעון, בהקדישן ריקנין, הרי בודאי גם בסיפא, בהקדישן מלאים, בשדה ואילן הם חולקים.

אם כן,

אמאי מחליף

רבי אלעזר ברבי שמעון את שיטתו!?

בשלמא אם בבור ושובך נחלקו, אפשר לפרש את מחלוקתם, הן בהקדישן ריקנים ונתמלאו, והן בהקדישן מליאים, כמו שיתבאר בהמשך.

אך אם בשדה ואילן נחלקו, אמנם אפשר לפרש את מחלוקתם בהקדישן ריקנים ונתמלאו, כדבריך, שחכמים ורבי אלעזר ברבי שמעון נחלקו במחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי אם יש מעילה בגידולי הקדש.

אבל איך נפרש את מחלוקתם בהקדישן מלאים, הרי כולם מודים שהמוכר את האילן מכר את פירותיו ומאי טעמא דרבי אלעזר ברבי שמעון!?

אלא, אמר רבה

, רבה חזר בו, ואמר:

ה

מחלוקת

של חכמים ורבי אלעזר ברבי שמעון נאמרה דוקא

בבור ושובך

, וכפי שיתבאר בסמוך.

אבל בשדה ואילן

שהקדישן ריקנים ואחר כך נתמלאו, ל

דברי הכל

,

מועלין בהן ובמה שבתוכן

כרבי יוסי האומר: מועלין בגידולי הקדש.

ו

דנה הגמרא:

בבור ושובך

, שבהם נחלקו חכמים ורבי אלעזר ברבי שמעון,

בריקנין, במאי פליגי

, מה טעמו של רבי אלעזר האומר שמועלין אף במה שבתוכן, ומה טעמם של חכמים החולקים ואומרים שאין מועלין במה שבא אחר כך אל הבור והשובך?

ובמלאין, במאי פליגי?

מה טעמו של רבי אלעזר האומר שלא היתה כוונתו להקדיש את המים והיונים שבשובך, ומה טעמם של חכמים האומרים שאף את המים והיונים היתה דעתו להקדיש?

א. המקנה או מקדיש דבר שלא בא לעולם, כגון פירות דקל שעדיין לא צמחו, נחלקו בדבר תנאים.

רבי מאיר סובר: המקנה או מקדיש דבר שלא בא לעולם, קניינו קניין והקדשו הקדש, ואילו לדעת חכמים, המקנה דבר שלא בא לעולם, לא קנה, ואף הקדשו אינו הקדש.

ב. ולא בדבר זה בלבד נחלקו, אלא אף בדבר שישנו בעולם, אלא שאינו שלו עתה, ואינו יכול עכשיו להקנותו ולהקדישו, ורוצה להקדישו לעתיד, לכשיבוא לידו, הרי הוא בכלל "דבר שלא בא לעולם", שלדעת חכמים אינו יכול למוכרו ולא להקדישו.

לפיכך, המקדיש דבר שאינו שלו כדי שיחול ההקדש לכשיבוא לרשותו, אין הקדשו הקדש כלל. ואין צריך לומר שההקדש לא נתפס בחפץ קודם שבא החפץ של רשותו, שבזו אף רבי מאיר מודה, שהרי אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, אלא אפילו אם הקדישו עתה על מנת שיחול קנינו בשעה שיהיה החפץ כבר ברשותו, לדברי חכמים - אין בדבריו כלום, אף לאחר שיבא החפץ לרשותו.

ומפרשינן:

בריקנין, פליגי בפלוגתא דרבי מאיר ורבנן

, אם אדם מקדיש "דבר שלא בא לעולם".

דתנא קמא

האומר: בור ושובך שהקדישם ריקנים, אין מועלים במים וביונים שבאו אחר כך אל תוכם,

סבר לה כרבנן דאמרי: אין אדם מקנה "דבר שלא בא לעולם"

, על כן אין ביכולתו להקדיש את המים והיונים שאינם ברשותו בשעת ההקדש.

ורבי אלעזר ברבי שמעון

האומר: בור ושובך שהקדישם ריקנים, ונתמלאו הבור במים והשובך ביונים, מועלים במים וביונים,

סבר כרבי מאיר, דאמר: אדם מקנה "דבר שלא בא לעולם"

, על כן יכול הוא להקדיש את המים ואת היונים, אף על פי שעתה, בשעת ההקדש, אין הם שלו.

ותמהינן: הרי אף לדעת רבי מאיר, אין אדם מקנה דבר שאינו עתיד לבא לעולם בודאי.

אימור דשמעת ליה לרבי מאיר

, אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, דוקא

כגון

המקנה

פירות

של

דקל,

דעבידי דאתו

, שבודאי עשויים הם לבוא לעולם.

אבל

הני,

המים שנכנסו לבור והיונים שנכנסו לשובך,

מי יימר דאתו

, מי אומר שהם עתידים לבא, הרי אם לא יביאו מים וישפכום לבור, ואם לא יביאו יונים לשובך, לא יתמלא הבור מים ולא יתמלא השובך יונים.

וכאשר אינם עשוים לבא לעולם בודאי, אף לדעת רבי מאיר אין אדם יכול לקנות אותם, ואף לא להקדישם, ותיקשי: מה טעמו של רבי אלעזר בן רבי שמעון שאמר הקדישם ריקנים ונתמלאו מועלים במה שבתוכם!?

אמר

, תירץ,

רבא

: הברייתא מדברת באופן שהמים אכן עתידים לבא אל הבור, והיונים אכן עתידים לבוא אל השובך.

ו

משכחת לה במים הבאין דרך

מדרון שב

חצרו

א

ל

ה

בור

, שיש מדרון בחצירו של המקדיש, והבור בסוף המדרון, ומי גשמים באים מאליהם אל הבור וממלאים אותו.

ו

כן משכחת לה ב

יונים הבאין דרך שובכו

של מקדיש א

ל

ה

שובך

הריקן שהוא הקדיש, שכאשר יוולדו יונים חדשים בשובכו של המקדיש, הם יעברו לשובך הריקן שעומד בסמוך לשובך שלהם.

ו

דנה הגמרא:

ב

מקדיש בור ושובך

מלאים, במאי פליגי

חכמים ורבי אלעזר בן רבי שמעון?

אמר

, פירש,

רבא: כגון שהקדיש בור

מלא, ולא אמר "בור זה עם מימיו אני מקדיש", אלא הקדישו

סתם

, שאמר: הרי בור זה הקדש.

בסוף פרק המוכר את הבית [עא א] שנינו: המקדיש את השדה הקדיש את כולה, אפילו מה שאינו נכלל במכירת שדה, היות ודעתו של המקדיש להקדיש בעין יפה.

רבי שמעון חולק ואומר: המקדיש את השדה לא הקדיש בכללה אלא את הדברים שהמוכר מוכר, אך אין דעתו להקדיש את מה שאין המוכר מוכר.

ורבי אלעזר ברבי שמעון סבר לה כאבוה

, כאביו רבי שמעון,

דאמר דנין דין גבוה מדין הדיוט

, והיינו, כל שבסתמא אין דעתו של המוכר למכור להדיוט, אף לגבוה אין דעתו להקדישו.

לפיכך, אמר רבי אלעזר ברבי שמעון שדין מקדיש בור מלא מים, בסתמא, שוה לדין מוכר בסתמא.

מה

ב

דין הדיוט, מצי אמר

מוכר ללוקח:

בירא זביני לך, מיא לא זביני לך

.

אף

ב

דין גבוה

, אמרינן:

בירא אקדיש

, אבל

מיא לא אקדיש

.

ותנא קמא האומר הקדיש בור ושובך מליאים מועלים בהם ובמה שבתוכם. סובר שאין דנים דין גבוה מדין הדיוט. לפיכך, אף על פי שהמוכר בור מלא מים לא מכר מן הסתם את המים, כי בעין רעה הוא מוכר, מכל מקום המקדיש בור מלא מים הקדיש מן הסתם גם את מימיו, כי בעין יפה הוא מקדיש.

ותמהינן:

ו

כי אטו ב

דין הדיוט לא

מכר מן הסתם גם את מימיו!?

וה

א

תנן

במתניתין:

מכר בור

-

מכר מימיו

, ואם בדין הדיוט נמכרו המים, כל שכן בדין גבוה, ומאי טעמא דרבי אלעזר בן רבי שמעון!?

אמר

, תירץ,

רבא

: אכן, במשנתינו שנינו: מכר בור - מכר מימיו, אך אין דין זה מוסכם לכולי עלמא, ואדרבה,

מתניתין

דעת

יחידאה היא

, ורבנן חולקים עליו.

ד

הא

תניא

בברייתא:

מכר בור לא מכר

מן הסתם את

מימיו

.

רבי נתן אומר: מכר בור מכר

את

מימיו

.

וסובר רבי אלעזר בן רבי שמעון: המוכר בור מלא להדיוט לא מכר מן הסתם את מימיו, כדברי חכמים בברייתא, וכן המקדיש לא הקדיש את מימיו היות ודנים דין גבוה מדין הדיוט.