Bava Batra 67a — o Talmud em português

אגבה,

גבה עבורה מירושת אביה,

עישור נכסי

עשירית מן הנכסים, שבגמרא בכתובות [סח א] מבואר שאם אין אנו יודעים כמה אב זה היה רוצה לתת לבתו לצרכי נישואיה, אנו גובים מהירושה עשירית מנכסי המקרקעין לצרכי נישואיה.

וגבה

אפילו מ"אצטרובלי דריחיים",

משום שגם הם נחשבים בכלל קרקע.

וזה כדעת רבי אליעזר, הסובר שכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע.

אמר רב אשי: כי הוינן בי רב כהנא, מגבינן

מירושת האב לפרנסת נישואי הבת

אפילו מעמלא דבתי,

משכירות הבתים, שהשכר שמקבלים עבור הקרקע נחשב כקרקע .

מתניתין:

המוכר את החצר סתם -

מכר

עם החצר, גם

בתים

הפתוחים לחצר, וכן

בורות שיחין

ומערות

שבתוכה, [ואף על פי שהבורות אינם נכללים במכירת הבית, בכל זאת לגבי החצר הם בטלים, ונכללים במכירת החצר].

אבל לא

מכר יחד עם החצר

את המטלטלין

את תשמישי הבית שאינם קבועים בקרקע, והיינו כל אלו שנימנו במשנה הקודמת שאינם מכורים בכלל בית, וכן שכן שאר המיטלטלים שאינם בכלל תשמישי הבית.

בזמן שאמר לו

המוכר ללוקח:

הוא וכל מה שבתוכו

מכורים לך - שמוכר לו את החצר וכל מה שבתוכה,

הרי כולן מכורין.

כל המיטלטלים שמשתמשים איתם בבית, אף שאינם צורך הבית, מכורים עם החצר , חוץ מדברי מאכל.

בין כך ובין כך

אפילו אמר לו: היא וכל מה שבתוכה מכורים לך,

לא מכר

עם החצר -

לא את המרחץ, ולא את בית הבד

שסוחטים בו זיתים לשמן,

שבתוכה,

שבתוך החצר, לפי שאינם בכלל חצר ואינם כלולים ב"כל מה שבתוכה", שאין דרך רוב החצרות שיהיו בהן מרחץ ובית הבד .

רבי אליעזר אומר: המוכר את החצר

סתם -

לא מכר

עם החצר

אלא אוירה של חצר

את השטח הפנוי שבחצר, אבל לא את הבתים והבורות שבתוכה.

ולא ניתן לברר לפי הסכום ששילם הלוקח עבור החצר, אם כלל דברים נוספים במכירת החצר, כיון שאין אונאה לקרקעות, ואין ערך מסוים לקרקע .

גמרא:

תנו רבנן

:

המוכר את החצר

-

מכר בתים החיצונים

שמחוץ לשטח החצר הפתוחים לחצר,

ובתים הפנימים

שבתוך שטח החצר,

ובית החולסאות

בית שקרקעו חול .

ואם יש

חנויות פתוחות לתוכה

המיועדות למכירות פנימיות בין בני החצר -

נמכרות עמה,

ושאין פתוחות לתוכה

אלא לרשות הרבים או לחצר אחרת, אף על פי שבנויות בתוכה -

אין נמכרות עמה.

ואם היו החנויות

פתוחות לכאן ולכאן

גם לחצר וגם לחוץ -

הרי אלו נמכרות עמה.

רבי אליעזר אומר: המוכר את החצר

-

לא מכר אלא מילוסא

חללה

של חצר.

אמר מר

: שנינו בברייתא שאם היו החנויות

פתוחות לכאן ולכאן

גם לחצר וגם לחוץ - הרי הם

נמכרות עמה

עם החצר.

ומקשה הגמרא:

והא תני

והרי שנה

רבי חייא

בברייתא ההיפך: שאם היו החנויות פתוחות גם לחצר וגם לחוץ

אין נמכרות עמה!

ומתרצינן:

לא קשיא: הא

הברייתא לעיל הסוברת כי נמכרות עם החצר, דיברה בחנויות

דרוב תשמישתייהו לגו

לפנים החצר, ולכן נמכרות עם החצר.

הא

הברייתא של רבי חייא, מדברת בחנויות

דרוב

תשמישתייהו לבר

לחוץ, שהפתח הפונה החוצה פתוח יותר לשימוש מאשר הפתח הפונה לפנים החצר, ולכן אינן נכללות במכירת החצר.

שנינו במשנה:

רבי אליעזר אומר: המוכר את החצר

-

לא מכר אלא אוירה של חצר.

אמר

(רבה)

[

רבא

]:

אי דאמר ליה

המוכר ללוקח:

דירתא

מדור זה אני מוכר לך, ובלשון זה מכר לו את החצר -

דכולי עלמא לא פליגי דבתי משמע,

שאנשים לא דרים בחצר כי אם בבתים, ומודה רבי אליעזר שבאופן זה מכר לו גם את החצר וגם את הבתים שבחצר, שהכל יחד קרוי דירה.

כי פליגי,

מתי נחלקו חכמים ורבי אליעזר - באופן

דאמר ליה

מוכר ללוקח

דרתא

חצר אני מוכר לך:

מר

רבי אליעזר

סבר: תרביצא

חצר הפתוח לאויר

משמע, ומר

חכמים

סבר: בתי משמע,

שגם דרתא וגם דירתא שניהם לשון דירה הם.

ולפי זה, אם אמר המוכר ללוקח במפורש שמוכר לו חצר זו, [ולא אמר בלשון "דרתא"] כולם מודים שכוונתו למכירת החצר בלבד בלא הבתים.

איכא דאמרי,

יש אומרים, שבלשון אחרת נאמרו דברי רבא, וכך נאמר:

אמר

(רבה)

[

רבא

]:

אי דאמר ליה

מוכר ללוקח בלשון זו:

דרתא

אני מוכר לך -

דכולי עלמא לא פליגי

שכלל במכירת החצר את הבתים שבה, כיון

דבתי משמע,

שלדעת כולם דרתא לשון דירה היא.

כי פליגי,

מתי נחלקו חכמים ורבי אליעזר - באופן

דאמר ליה

מוכר ללוקח בלשון זו:

חצר

אני מוכר לך.

מר

רבי אליעזר

סבר: חצר

-

אוירא משמע. ומר

חכמים

סבר

: שכוונתו

כחצר המשכן.

שבחצר המשכן כתוב [שמות כז יח]: "אורך החצר מאה באמה ורוחב חמשים בחמשים" ובשטח זה כלול קדש הקדשים ואהל מועד, שהם כמו בתים, והכתוב קראן חצר, משמע שבתים נכללים בלשון חצר, ולכן נכללים הבתים במכירת החצר.

ואמר

(רבה)

[

רבא

]

אמר רב נחמן

: אם

מכר לו

גם

חולסית

מקום שיש שם חולות,

ומצולה

וגם קרקעית הנהר, לדייג או למציאות המצויות שם [כגון כסף וזהב].

אם

החזיק

הקונה

בחולסית

לקנותו בקנין חזקה -

לא קנה

בקנין זה

מצולה,

אלא רק את החולסית בלבד, וצריך לעשות קנין נוסף במצולה כדי לקנותו. וכמו כן אם

החזיק

הקונה

במצולה

לקנותו בקנין חזקה -

לא קנה

בקנין זה

חולסית,

וצריך לעשות בה מעשה קנין לחוד.

ומקשה הגמרא:

איני?

וכי כך ההלכה?

והא אמר שמואל: מכר לו

ללוקח

עשר שדות בעשר מדינות, כיון שהחזיק

הקונה

באחת מהן

מן השדות, ועשה בו קנין חזקה -

קנה כולן!

כי כיון שנתן למוכר את דמי כל השדות, נשתעבדו כל השדות ללוקח מחמת המעות ששילם עבורם, לכן קנין החזקה בשדה אחת מועילה לקנות את כל השדות, אף שאינן סמוכות זו לזו .

אם כן כיצד אמר רבא בשם רב נחמן, שאם עשה קנין חזקה בחולסית או במצולה, לא הועיל הקנין לקנות את השני.

ומתרצינן:

התם

בעשר שדות

הוא

שהועיל קנין החזקה לכל השדות משום

דסדנא דארעא חד הוא.

שהתשתית של כל הארץ אחת היא, וכל הקרקעות מחוברות לגוף הארץ, שהוא אחד, וכשעשה קנין חזקה באחת מן השדות, נחשב כאילו עשה קנין בכל השדות , וגם

וכולה חדא תשמישתא הוא,

כל השדות שקנה תשמישן שוה, שכולן עומדות לזריעה, לכן נחשבות כשדה אחת על ידי שמחוברים זה לזה בגוף הארץ, והועיל הקנין באחת מן השדות לקנות את כל השדות .

אבל הכא

בקונה חולסית ומצולה - אין תשמישן שוה,

הא תשמישתא לחוד, והא תשמישתא לחוד,

שהחולסית מיועדת לחול, והמצולה מיועדת לכסף וזהב או לדגים, ואף על פי שסמוכות הן זו לזו, לא מועיל קנין חזקה בחולסית לקנות את המצולה.

והטעם שאינו יכול לקנות בקנין חזקה אחד שתי קרקעות שאין תשמישן שוה, כיון שבגמרא קידושין [כו א] לומדים את הדין שמועיל קנין חזקה בקרקע מהכתוב: "ושבו בעריכם אשר תפשתם" [ירמיהו מ י], ודורשים: במה תפסתם [במה קניתם את הערים]? בישיבה! וכן דורשים מפסוק נוסף: "וירשתם אותה וישבתם בה" [דברים יא לא] במה ירשתם אותה? בישיבה. ומשם למדנו שרק אותה קרקע שהוא יושב בה או אותה העיר שהוא יושב בה הוא קונה בחזקת ישיבה, אבל עיר אחרת אינו קונה בישיבת חבירתה, לכן גבי חולסית ומצולה, כיון שהם שני סוגי קרקעות החלוקות זו מזו בתשמישן, רק באותה שהוא מחזיק הוא זוכה בקנין חזקה, ולא בשני.

איכא דאמרי,

יש אומרים, שבלשון אחרת נאמרו דברי רבא: