Versão em texto deste daf: original e tradução
Bava Batra 41b — o Talmud em português
Bava Batra 41b do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Bava Batra 41b
לכשנתבררה הטעות
אתא
רב כהנא ובעל דינו
לקמיה דרב יהודה
.
אזיל
השכן ו
אייתי תרי סהדי
, [הלך השכן והביא שני עדים סותרים]:
חד אמר: תרתי אוצייתא עאל
, [האחד אמר: שני שורות של קרקע הסיג רב כהנא את גבולו].
וחד אמר: תלת אוצייתא עאל
, [והשני אמר: שלש שורות הסיג].
אמר ליה
רב יהודה לרב כהנא "
זיל שלים תרתי מגו תלת
, [צא והשב שתי שורות מתוך שלש שבהם מודים השנים] ", ואף שבשלישית יש הכחשה.
אמר ליה
רב כהנא לרב יהודה "
כמאן
[כדעת מי פסקת לי את פסקך] ", שלא לבטל את עדותם בשביל ההכחשה שבשלישית!?
אמר ליה רב יהודה לרב כהנא "
כ
בית הלל אליבא ד
רבי שמעון בן אלעזר
דתניא: אמר רבי שמעון בן אלעזר
:
לא נחלקו בית שמאי ובית הלל, על שתי כיתי עדים
הסותרות זו את זו:
ש
ה
אחת
מן הכתות
אומרת: מנה
הלוה ראובן את שמעון ביום בשעה ובמקום פלוני,
ו
ה
אחת אומרת: מאתים
הלוהו באותו יום ובאותה שעה ובאותו מקום, שגובים מן הלוה מנה, משום
שיש בכלל מאתים מנה
, ונמצא שמודים הם במנה, ומכחישים זה את זה במנה שני בלבד; וממה נפשך יש כת אחת אמיתית המעידה על מנה.
על מה נחלקו
בית שמאי ובית הלל:
על כת אחת
שהאחד סותר את השני:
ש
ה
אחד אומר: מנה
הלוהו,
ו
ה
אחד אומר: מאתים
הלוהו:
שבית שמאי אומרים: נחלקה עדותן
, אין כאן צירוף של שני עדים היות וזה מעיד על מנה וזה על מאתים.
ובית הלל אומרים: יש בכלל מאתים מנה
, ונמצאו השנים מעידים על מנה, ואותו גובים, ואת המנה השני שמכחישים הם זה את זה, אין גובים.
והוא הדין שבנידון דידן אליבא דבית הלל, מתחייב רב כהנא להשיב שתי שורות בה מודים שני העדים.
אמר ליה
רב כהנא לרב יהודה "
והא מייתינא לך איגרתא ממערבא, דאין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר
, [והרי בידי להביא איגרת מארץ ישראל, שאין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר] "!?
אמר ליה
רב יהודה לרב כהנא "
לכי תיתי
[לכשתביא את האיגרת, נדון שוב בדבר] ", אך בינתיים צא והשב שתי שורות כאשר פסקתי.
מעשה ב
ההוא גברא דדר בקשתא בעליתא ארבע שני
, [מעשה באדם שגר בעלייה בעיר קשתא ארבע שנים],
אתא מארי דביתא, אשכחיה
ו
אמר ליה
"
מאי בעית בהאי ביתא
", [בא בעל העליייה מצאו ושאלהו לפשר מעשיו בעלייתו]!?
אמר ליה
המחזיק בעלייה לבעל העליה "
מפלניא זבינתה דזבנה מינך
, [מפלוני קניתיה - והרי שטר בידי - והוא אמר לי שקנאה ממך] ".
אתא
ההוא גברא
לקמיה דרבי חייא
לשאול בדינו:
אמר ליה
רבי חייא:
אי אית לך סהדי דדר בה איהו דזבנת מיניה ואפילו חד יומא אוקימנא לה בידך, ואי לא לא
, [אם תביא עדים שגר בה זה שמכרה לך, ואפילו יום אחד בלבד, כי אז אעמיד את העלייה בידך; ואם לא - לא], ומשום שדירת יום אחד מוכיחה קצת שאכן קנאה זה שמכרה לו, ובאופן זה טוענים אנו ללוקח שקנאה המוכר מבעליה.
אמר רב
:
הוה יתינא קמיה דחביבי
[יושב הייתי לפני דודי רבי חייא]
ואמרי ליה
[ותמהתי לו]:
וכי אין אדם עשוי ליקח ולמכור בלילה
[וכי אין אדם עשוי ליקח את העלייה בלילה ולמוכרה באותה לילה לאחר]!? ואם כן למה צריך הוא להביא עדים שגר בה המוכרה לו יום אחד. הוסיף רב ואמר:
וחזיתיה לדעתיה
דרבי חייא [נראה לי בדעתו של רבי חייא], ש
אי
אמר ליה
[המחזיק לבעל העלייה] "
קמאי דידי זבנה מינך
",
מהימן, מיגו דאי בעי אמר ליה
: "
אנא זבנתה מינך
", [אילו היה המחזיק טוען בפני קנה ממך את העלייה, כי אז היה נאמן המחזיק, במיגו שהיה טוען אני עצמי קניתיה ממך].
אמר רבא
:
כוותיה דרבי חייא מסתברא
[מסתבר כדברי רבי חייא] שאין טוענים ללוקח שהמוכרה לו קנאה מן המערער, אלא אם דר בה המוכר יום אחד! והראיה, מ
דקתני
במשנתנו: "
הבא משום ירושה אינו צריך טענה
", ומשמע מדלא קתני "הבא משום ירושה אינו צריך כלום", ש
טענה
"אבי קנאה ממך" -
הוא דלא בעי
[אין צריך לטעון המחזיק],
הא ראיה
בעדים שיאמרו "אביו דר בה יום אחד"
בעי
המחזיק.
וכשם שאין טוענים ליורש אלא כשדר בה האב יום אחד, כך אין טוענים ללוקח אלא אם דר בה המוכרה לו יום אחד.
תמהה הגמרא על ראייתו של רבא:
א.
ודלמא לא ראיה בעי ולא טענה בעי
[שמא אין צריך היורש לא ראיה ולא טענה]!?
ב.
ואיבעית אימא
לדחות את ראייתו של רבא: לא אמרו שצריך ראיית יום אחד אלא ביורש, אבל
שאני לוקח
שאפשר לומר שהוא אין צריך ראיית יום אחד - ומשום
ד
סברא היא:
לא שדי
הלוקח
זוזי בכדי
[אין הלוקח זורק את מעותיו לחינם], ובודאי בירר הלוקח טרם קנותו את העלייה, שאכן המוכרה לו קנאה מן המערער.
איבעיא להו
בני הישיבה:
אם לא דר בו המוכר או המוריש יום אחד, אך
נראה
הוא
בו
כשהוא מסייר בו כדי לקנותו,
מאי
, האם זה מועיל במקום ראייה שדר בו יום אחד?
אמר אביי: היא היא!
רבא אמר
:
אין די בכך, כי
עביד איניש דסייר ארעא ולא זבין
, [עשוי אדם לסייר בקרקע לבוחנה אם לקנותה, ולבסוף אינו קונה אותה].
מחדשת הגמרא הלכה:
שלשה לקוחות מצטרפין
לחזקה! כלומר, אם טען ראובן שקנה את השדה מבעליה והחזיק בה שנה אחת בלי מחאה, והלך ומכרה לשמעון והחזיק בה אף הוא שנה, והלך שמעון ומכרה ללוי והחזיק בה אף הוא שנה, מצטרפים שלשת השנים שהחזיקו כולם מכח טענתו של ראובן, לחזק את טענת ראובן שקנה את השדה מבעל השדה.
אמר רב
:
ו
בלבד שתהיה המכירה ל
כולם
ראובן לשמעון, ושמעון ללוי -
בשטר
, שאם מכר ראובן או שמעון שלא בשטר, אלא על ידי קנין אחר, כי אז אין למכירה קול, ויכול המערער לטעון "לא ידעתי שקנה שמעון או לוי את השדה, אלא שיראים אתם להחזיק את השדה שלש שנים ביד אחד, כי אינה שלכם, ולכך לא מחיתי".
ומקשינן:
למימרא דסבר רב: שטר אית ליה קלא, ועדים לית להו קלא
, [האמנם כן הוא, שרב סובר: מכירה בשטר יש לה קול, ואילו מכירה בעדים אין לה קול]!?
והאמר רב
גופיה:
המוכר שדהו
באחריות
ב
פני
עדים
, הרי הלוקח
גובה
את אחריותו
מנכסים משועבדים
[מנכסים שנמכרו ללוקח אחר, אחר זמן המכירה]; הרי בהכרח שיש קול למכירה בפני עדים, ובקל יכלו הלקוחות להיזהר שללא לקנות קרקע מאדם שיש עליו חוב שכל שהוא], שאם לא כן לא היה לנו לגבות מנכסים שביד לקוחות משום "פסידא דלקוחות", שלא ידעו כי המוכר שלהם הוא בעל חוב.
הרי מוכרח שאף מכירה בעדים ובלא שטר יש לה קול, ואם כן ידע המערער ששלשת הלקוחות ישבו בשדה מכח מכירה שמכר האחד לשני, והיה לו למחות!?