Bava Batra 39b — o Talmud em português

לית בה משום לישנא בישא

[אין בזה משום לשון הרע], ואם יחזרו השומעים אצל שמעון, ויאמרו לו: "כך וכך אמר ראובן עליך", אין בזה משום איסור רכילות, ומשום שדבר הנאמר בפני שלשה סופו שיתגלה למי שנאמר עליו, וכל דבר שאמור להתגלות בסופו של דבר, אין בזה משום רכילות.

ומדאמר רבה בר רב הונא שבדבר הנאמר בפני שלשה אין בו משום רכילות משום שעשוי הוא להתגלות, משמע שדבר הנאמר בפני שנים אין סופו להתגלות, ולפיכך אם אמר כן ראובן על שמעון בפני שנים, אסור לילך ולספר לשמעון שכך וכך אמר עליו פלוני.

ואם כן שמא נאמר: ד

מאן דאמר

: מחאה

בפני שנים, לית ליה דרבה בר רב הונא

, אלא סובר הוא שאף כשנאמר דבר בפני שנים סופו שיתגלה, ולכן די במחאה בפני שנים - אפילו כשמוחה שלא בפניו - כי סוף דבר שישמע המחזיק את המחאה.

ומאן דאמר

: מחאה

בפני שלשה, אית ליה דרבה בר רב הונא

, שרק דבר הנאמר בפני שלשה סופו להתגלות, ולפיכך מחאה כשהיא נאמרת שלא בפניו צריכה שלשה.

ודחינן:

לא, דכולי עלמא

בין הסובר דמחאה בפני שנים ובין הסובר דמחאה בפני שלש -

אית להו דרבה בר רב הונא

שרק בפני שלשה מתגלה הדבר,

והכא בהא קא מיפלגי

:

מאן דאמר בפני שנים, קסבר: מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה

, וכשמוחה בפניו הלוא אין צריך שיתגלה הדבר, ולכך אין צריך שלושה אלא שנים בלבד שיעידו בפני בית דין על המחאה.

ומאן דאמר בפני שלשה, קסבר: מחאה שלא בפניו הויא מחאה

, ולפיכך כאשר מוחה הוא שלא בפניו, אין מחאתו מחאה, אלא כשמחה בפני שלשה שעל ידי כן תבוא המחאה לאזניו של מחזיק.

אי בעית אימא

לפרש את מחלוקתם:

דכולי עלמא: מחאה שלא בפניו הויא מחאה

, ודכולי עלמא אית להו דרבה בר רב הונא שאין הדבר מתפרסם אלא כשהוא נאמר בפני שלשה,

והכא בהא קמיפלגי

:

מאן דאמר בפני שנים, סבר: סהדותא בעינן

, עדות בלבד הוא שצריך להעיד על המחאה, אבל אין צריך שתהא המחאה באופן שסביר להניח שיגיעו הדברים לאזניו של מחזיק, אלא די במחאה שיכול להיות בשום צד בעולם שתגיע לאזני המחזיק; ולכן אין צריך שלשה למחאה, שהרי גם כשמחה בפני שנים יכול להיות שתגיע המחאה לאזניו של מחזיק.

ומאן דאמר בפני שלשה, קסבר: גלויי מילתא בעינן

, כלומר: אין מחאה מועילה אלא כשנעשית היא באופן שיש להניח שהמחאה תגיע לאזניו של מחזיק, ועל כן צריך שלשה בדוקא, שעל ידם מתפרסם הדבר ומגיע לאזניו של מחזיק.

מעשה ב

גידל בר מניומי

ד

הוה ליה מחיתא למחויי

, [היה אדם מחזיק בקרקעו שנה אחת, וצריך היה למחות כדי שלא תהא לו חזקה],

אשכחינהו

גידל בר מניומי

לרב הונא ולחייא בר רב ולרב חלקיה בר טובי, דהוו יתבי, ומחה קמייהו

, [מצא את שלשת החכמים האלה כשהם יושבים יחדיו, ומחה בפניהם].

לשנה הדר אתא למחויא

, [כעבור שנה בא גידל בר מניומי לפניהם למחות שוב],

אמרו ליה

החכמים:

לא צריכת

למחות בכל שנה ושנה.

כי

הכי אמר רב: כיון שמיחה שנה ראשונה, שוב אינו צריך למחות

.

ואיכא דאמרי

, לא כל החכמים אמרו לו כן, אלא

אמר ליה חייא בר רב

בלבד:

כיון שמיחה שנה ראשונה, שוב אין צריך למחות

.

אמר ריש לקיש משום בר קפרא

:

ו

מכל מקום

צריך למחות בסוף כל שלש ושלש

, כלומר, לא יהיו שלש שנים רצופות שלא מחה בהם; ואם עברו שלש שנים בלי מחאה יש לו חזקה למחזיק, ומשום שאין אדם נזהר בשטרו אלא שלש שנים מאז המחאה ולא יותר.

תהי בה

[מחשב ומקשה בה]

רבי יוחנן

על דברי בר קפרא, שהוא סובר: אם החזיק שלש שנים אחר המחאה יש לו חזקה:

וכי גזלן יש לו חזקה!?

ותמהינן על דברי רבי יוחנן:

גזלן סלקא דעתך!?

והרי מה ענין גזלן לכאן!?

אלא

כך תמה רבי יוחנן: וכי מי שהוא

כגזלן יש לו חזקה!?

כלומר, היות ונודע למחזיק שזה מערער עליו וטוען שהוא גזלן, היה לו להזהר בשטרו עד שירד עם המערער לדין או עד שיראה את שטרו לבית דין אחר המחאה, והיות ולא נזהר בשטרו - יפסיד, ומשום שיש לומר גזלן הוא.

ומכל מקום

אמר רבא: הלכתא: צריך למחות בסוף כל שלש ושלש

, ואם החזיק שלש שנים אחר המחאה האחרונה, יש לו חזקה.

תני בר קפרא

:

ערער

בעל הקרקע על חזקתו של המחזיק, דהיינו שמחה מחאה, ו

חזר

שוב בסוף שלש השנים שאחריהם

וערער

, ושוב

חזר

לאחר שלש שנים

וערער

:

אם מחמת טענה ראשונה ערער

, דהיינו שהיו כל המחאות בטענה אחת על המחזיק, או שהוא גזלן, או שהוא יושב בשדה במשכנתא ולא קנה את הקרקע, כי אז

אין לו חזקה

.

ואם לאו

, ששינה את טענתו על המחזיק, וכגון שאמר בפעם הראשונה "פלוני גזלנא הוא", ובשניה אמר "במשכנתא היא בידו", כי אז

יש לו חזקה

, וכאילו לא מחה כלל.

אמר רבא אמר רב נחמן

: א.

מחאה

נעשית

בפני שנים

,