Bava Batra 22b — o Talmud em português

הבא לסמוך, לא יסמוך אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות.

אין מדובר כאן שהיה כותל ונפל, אלא פירוש המשנה הוא: מי שהיה גבול כותלו סמוך לכותל חבירו, כלומר שהמקום שראוי לבנות שם כותלו, היה סמוך לכותל חבירו, לא יסמוך אלא אם כן הרחיק ארבע אמות.

מתקיף לה רבא: והא "מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו" קתני.

ולא אמרה המשנה שהיה גבול כותלו סמוך לכותל חבירו.

אלא, אמר רבא: הכי קתני: מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו ברחוק ארבע אמות, ונפל, לא יסמוך לו כותל אחר אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות.

ופירוש המשנה הוא כמו שפירשנו בהוה אמינא. אלא מדובר שבפעם הראשונה הרחיק הכותל ארבע אמות ואחר כך נפל, ושוב רוצה לבנותו, ועל זה אומרת המשנה שצריך להרחיק גם בפעם השניה ארבע אמות.

מאי טעמא,

מה הטעם שצריך להרחיק ארבע אמות?

דדוושא דהכא מעלי להתם.

מה שדורכין ברגל בארבע אמות הסמוכין לכותל, מועיל לכותל להקשות קרקעית יסודות הכתלים כדי שלא ימוטו.

אמר רב: לא שנו

שצריך להרחיק ארבע אמות

אלא כותל גינה,

שאין רבים עוברים בתוך הגינה, וכיון שאין דשין סמוך לכותל מצד הפנימי של הגינה, צריכה דישה מצד החוץ.

אבל כותל חצר, אם בא לסמוך, סומך.

כיון שבחצר דשין הרבה סמוך לכותל בצד הפנימי של החצר, אין צריך דישה בצד החוץ. נמצא שהמשנה מדברת רק בכותל גינה.

רבי אושעיא אומר: אחד כותל גינה, ואחד כותל חצר, אם בא לסמוך אינו סומך.

והמשנה מדברת גם בכותל חצר.

אמר רבי יוסי בר חנינא: ולא פליגי,

אינם חולקים לענין הדין, אבל חולקים בפירוש המשנה באיזה אופן מדובר.

הא בעיר ישנה, הא בעיר חדשה.

רב מדבר בעיר ישנה, שכבר נידושה הרבה, לכן כותל חצר אינו צריך דוושא. ואילו רבי אושעיא מדבר בעיר חדשה, שלא נידושה הרבה, לכן אף כותל חצר צריכה דוושא.

תנן,

שנינו במשנתנו:

החלונות, בין מלמעלן בין מלמטן, בין מכנגדן ארבע אמות. ותני עלה,

שנינו על כך בברייתא:

מלמעלן, כדי שלא יציץ ויראה.

שאם לא יהא גבוה החלון ארבע אמות, יכול להשען על הכותל ולהציץ לתוך רשות חבירו דרך החלונות.

מלמטן, שלא יעמוד ויראה,

שלא יעמוד על הכותל ויראה דרך החלונות.

ומכנגדן, שלא יאפיל.

שלא יסתיר את האור שנכנס לחלונות.

ומקשה הגמרא:

טעמא שלא יאפיל,

הטעם שצריך להרחיק מכנגדן זה רק משום שלא יאפיל,

אבל משום דוושא, לא.

משום דוושא אינו צריך להרחיק ארבע אמות. ויוצא מזה, שאם אין חלונות, אין צריך להרחיק ארבע אמות, וקשה מכאן על הרישא, שמצריך התנא להרחיק ארבע אמות משום דוושא.

ומתרצת הגמרא:

הכא במאי עסקינן בבא מן הצד.

כאן מדובר בכגון כשהכותל הראשון הוא מן המזרח למערב, וכותל השני הוא מן הצד מצפון לדרום, וראש עוביו הוא כנגד החלון, שצריך להרחיק ארבע אמות כדי שלא יאפיל, אבל משום דוושא אין צריך להרחיק משום שהוא מקום מועט, רק כנגד עובי הכותל.

ושואלת הגמרא:

וכמה

הוא השיעור שצריך להרחיק מכנגדן, לפי התנא של הברייתא, שלא נתן שיעור ארבע אמות אלא כדי שלא יאפיל?

אמר ייבא, חמוה דאשיין בר נדבך, משמיה דרב: כמלא רחב חלון.

השיעור "כדי שלא יאפיל" הוא כמלא רחב חלון, שהוא פחות מארבע אמות.

שואלת הגמרא:

והלא מציץ!

כיון שהכותל עומד מן הצד, והוא סמוך בתוך ארבע אמות לחלון, אפילו אם מגביהו ארבע אמות יכול הוא להשען עליו ולהציץ דרך החלונות.

מתרצת הגמרא:

אמר רב זביד במדיר את כותלו.

מדובר שעושה הכותל במדרון לצד החלונות, שאין ראוי, לא לעמוד עליו, ולא להשען עליו, כיון שהוא בשיפוע.

שואלת הגמרא:

והא אנן תנן ארבע אמות,

הרי במשנתנו שנינו ששיעור ההרחקה מכנגדן הוא ארבע אמות!? ומתרצת הגמרא:

לא קשיא. כאן מרוח אחת, כאן משתי רוחות.

הברייתא מדברת כשעושה כותל אחד מן הצד לחלונות, נמצא שאינו מאפיל כל כך, ולכן מספיק להרחיק כמלא רחב חלון. ואילו המשנה מדברת כשעושה שני כתלים סמוך לחלונות, זה כנגד זה משני צידי החלון, נמצא שמאפיל הרבה, לכן צריך להרחיק ארבע אמות.

תא שמע

קושיא על הנזכר לעיל, שהרי שנינו במשנה הבאה:

ואת הכותל מן המזחילה ארבע אמות כדי שיהא זוקף את הסולם.

דרכם היה להניח על הכותל שבסוף הגג, כעין צינור גדול שפתוח מלמעלה, לאורך כל הכותל, ומי הגג זבין לתוכו ונופלים דרכו לארץ, והוא נקרא "מזחילה". ואם כותלו סמוך לחצר חבירו, ומזחילה עליו והוחזק בכך, ורוצה בעל החצר לבנות כותל סמוך לכותל חבירו שעליו המזחילה, צריך להרחיק ארבע אמות, כדי שיוכל בעל המזחילה להניח סולם בשיפוע אצל כותלו, לעלות בו ולתקן מזחילתו, לנקותה מעפר וצרורות הנופלין בה ומעכבין קילוח המים.

ומדייקת מכאן הגמרא:

טעמא משום סולם,

הטעם שצריך להרחיק הוא משום שיוכל לזקוף סולם,

אבל משום דוושא, לא,

אינו צריך להרחיק. וקשה מכאן על מה שנתבאר מקודם שצריך להרחיק משום דוושא.

מתרצת הגמרא:

הכא במאי עסקינן, במזחילה משופעת.

המשנה מדברת כשהיתה תקרת הגג משופעת ויוצאת להלן מן הכותל לתוך האויר של החצר, והמזחילה בסוף התקרה, משוכה להלן מן הכותל לתוך החצר.

דאי משום דוושא הוא, הא קא אזיל ואתי תותיה.

שאם משום דוושא, אין צריך להרחיק ארבע אמות מהמזחילה, שהרי הוא הולך ובא תחת המזחילה סמוך לכותל, אבל משום זקיפת סולם צריך להרחיק ארבע אמות מן המזחילה.

מתניתין:

מרחיקין את הסולם מן השובך ארבע אמות, כדי שלא תקפוץ הנמייה.

אם יש לזה שובך בחצרו סמוך לכותל שמפריד בין שתי החצירות, וחבירו בא להעמיד סולם בחצרו סמוך לכותל, ירחיקנו ארבע אמות מן השובך, כדי שלא תקפוץ הנמייה, שהיא בעל חי קטן כעין חתול, מהארץ לסולם עד השובך, ותהרוג את היונים שבשובך.

ואת הכותל מן המזחילה ארבע אמות, כדי שיהא זוקף את הסולם.

גמרא:

ודנה הגמרא:

לימא מתניתין דלא כרבי יוסי,

האם נאמר שהמשנה היא דלא כרבי יוסי!?

דאי רבי יוסי, הא אמר, זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו.

שהרי רבי יוסי סובר לענין הרקת נזיקין, שאם בא לנטוע אילן ברשותו סמוך לבורו של חבירו, אינו צריך להרחיק כ"ה אמה, משום שזה חופר הבור בתוך רשותו וזה נוטע האילן בתוך רשותו, ולא נחשב שבעל האילן נכנס לתוך תחום חבירו. ואף שהשרשין של האילן נכנסים לתוך רשות חברו, מכל מקום, כיון שאינם נכנסים מיד אלא במשך הזמן, שהם מתפשטים לאט לאט, לא נחשב דבר זה למעשיו, אלא כאילו מאליהם נכנסים לתוך רשות השני.

ואם כן, לפי רבי יוסי, נאמר גם כאן שאין צריך להרחיק הסולם מן השובך, שהרי הוא עושה בתוך שלו, ומה שהנמייה קופצת, אינו אלא גרמא, ונחשב הדבר שנכנסת מאליה לתוך השובך.

ודוחה הגמרא:

אפילו תימא רבי יוסי,

לעולם המשנה הולכת גם כרבי יוסי,

הא אמר רב אשי: כי הוינן בי רב כהנא,

כשלמדנו בישיבתו של רב כהנא,

הוה אמר, מודי רבי יוסי בגירי דידיה.

רבי יוסי מודה באופן שהנזק מתחיל בשעת הנחת המזיק, שבזה נחשב הנזק למעשיו, והוי כמו שזורק חצים שלו לרשות חבירו.

הכי נמי, זימנין דבהדי דמנח ליה, יתבא בחור, וקפצה.

לפי זה, הוא הדין במשנתנו, כיון שלפעמים יכול להיות שממש באותה השעה שמניח הסולם, יושבת נמייה בחור תחת הסולם, וכשמניח הסולם מיד היא קופצת על הסולם עד השובך, וכיון שהנזק בא מיד, נחשב הדבר ל"גירי דידיה", לחיציו שלו. ומכיון שיכול להיות אופן כזה, הצריכו חכמים לעולם להרחיק הסולם מן השובך, ואין יכול לומר אני אשמור שלא יבא לך היזק.

אך שואלת הגמרא:

והא גרמא הוא!

מדוע צריך להרחיק את הסולם, הרי מה שהנמייה קופצת ומזיקה, אינו אלא גרמא, שהרי הוא לא הביא לכאן את הנמייה, אלא רק הניח הסולם, והנמייה באה מאליה!

ומתרצת הגמרא:

אמר רב טובי בר מתנה: זאת אומרת, גרמא בניזקין, אסור.

מכאן מוכח, שאף על פי שאם אחד מזיק לחבירו על ידי גרמא פטור מלשלם, מכל מקום, לכתחילה, אסור לו להזיק על ידי גרמא, ולכן צריך להרחיק את הסולם מן השובך, כדי שלא יגרום נזק לחבירו.