Bava Batra 167b — o Talmud em português

כותבין שטר

חוב

ללוה,

כדי שיהיה השטר מזומן בידו לתתו למלוה כשילווה לו כסף,

אף על פי שאין מלוה עמו

.

ואין כותבין

שטר חוב

למלוה עד שיהא לוה עמו.

שהרי השטר הוא לרעתו של הלוה. ולכן אין לכתוב אותו ללא הסכמתו.

והלוה נותן

את

שכר

הסופר. משום שהוא הנהנה מההלואה.

כותבין שטר

קנין

למוכר, אף על פי שאין

ה

לוקח עמו

.

ואין כותבין

שטר קנין

ללוקח עד שיהא

ה

מוכר עמו.

שהרי השטר הוא לרעתו של המוכר.

והלוקח נותן

את

שכר

הסופר, משום שהוא הנהנה מהעיסקה.

אין כותבין שטרי אירוסין,

כמה יתן אבי הבן לבנו וכמה יתן אבי הבת לבתו לצורך נישואיהם. וכן אין כותבים שטר

נשואין,

שטר הכתובה,

אלא מדעת שניהם.

דהיינו, מדעת אבי החתן ואבי הכלה בשטרי אירוסין, שהרי יש בו חובה לשניהם, ומדעת החתן והכלה בכתובה, שהרי החתן מתחייב לאשה בכתובה, וגם הכלה צריכה להסכים על הכתובה, כדי שתהיה בטוחה שהוא לא כתב לה פחות מהמגיע לה.

והחתן נותן

את

שכר

הסופר של השטרות הללו, כי הוא הקונה את האשה.

אין כותבין שטר אריסות,

שטר הסכם בין המקבל שדה מחבירו לעבוד בה, ולהתחלק עם הבעלים בפירות שהיא תעשה, לפי היחס שסוכם ביניהם.

ו

שטר

קבלנות,

שטר הסכם בין חוכר את השדה מהבעלים תמורת תשלום קצוב של כך וכך פירות לשנה,

אלא מדעת שניהם,

מדעת בעל השדה והאריס, או בעל השדה והחוכר, שהרי יש צורך בהסכמת שניהם, זה בהתחייבותו לעבודת השדה, וזה בהקנאת השדה לאריס ולחוכר.

והמקבל

את השדה

נותן

את

שכר

הסופר, שהוא המרויח מהעיסקה.

אין כותבין שטרי בירורין,

שטרות שכותבים בהם את טענות שני בעלי הדין, או שכותבים בו שמות הדיינים כאשר כל בעל דין בירר לעצמו שידונו בענינם,

וכל מעשה בית דין,

כגון "שטר אדרכתא", שכותבים בית דין למלוה, כאשר אין הלווה פורע חובו, על כך שהוא רשאי לרדת לנכסים של הלוה וליטלם עבור חובו,

אלא מדעת שניהם,

שני הצדדים.

בשטרי בירורין, לפי שכותבים שם את טענות שניהם, או את הדיינים ששניהם ביררו. ואילו בשטר אדרכתא צריך להודיע זאת קודם כל ללוה, כדי שימהר לשלם חובו טרם שיכתבו למלוה את שטר הגביה מנכסיו.

ושניהם נותנים

את

שכר

הסופר, בשטרי בירורין.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: לשניהם,

לשני בעלי הדין

כותבין שנים,

שני שטרי בירורין,

לזה לעצמו ולזה לעצמו

שיהא לכל אחד שטר נפרד לעצמו, וכל אחד ישלם לסופר שלו את שכרו.

גמרא:

דנה הגמרא:

מאי

"

ובלבד שיהא מכירן

", האמור במשנתנו לגבי גט אשה ושובר?

אמר רב יהודה אמר רב

: הכי קאמר:

ובלבד שיהא

הסופר [וגם העדים החותמים]

מכיר

את

שם האיש בגט.

צריך שהם ידעו שזה הוא שמו של האיש עבורו כותבים את הגט, שאם לא כן, שמא הוא כותב את הגט עבור אשתו של אדם אחר ששמו כן, כדי שהיא תוכל להשתמש בו בשביל לתבוע ממנו את כתובתה, שהרי הדין הוא שאשה יכולה לתבוע את כתובתה על ידי הגט בלבד.

ו

כמו כן צריך שיכירו הסופר והעדים את

שם

האשה, בשובר,

שידעו כי אכן זהו שמה, שאם לא כן, יש לחוש שמא היא מתכוונת לכתוב את השובר עבור אדם אחר שגירש את אשתו שנקראת כך, ובכך להפסיד לה את כתובתה.

יתיב רב ספרא ורב אחא בר הונא ורב הונא בר חיננא, ויתיב אביי גבייהו, ויתבי וקמיבעיא להו,

הם שאלו על דברי רב. כי משתמע מהם כי רק את

שם האיש בגט, אין,

אכן צריכים העדים והסופר להכיר, ואילו את

שם האשה, לא,

אין צריך שיכירו אותו. וכמו כן, רק

שם האשה בשובר, אין,

אכן צריך להכיר, ואילו את

שם האיש, לא.

והם תמהו על כך:

וליחוש,

הרי למרות שאנו מכירים את שם האיש בגט, כיון שאיננו מכירים את שם האשה, יש לנו לחשוש

דלמא כתב גיטא,

שמא הוא יכתוב אמנם את שמו בגט, אך הוא לא יכתוב בו את שם אשתו אלא את שמה של אשה אחרת, ששם בעלה כשמו,

ואזיל וממטי ליה לאיתתיה דהיאך,

ויתן אותו לאשתו של האדם האחר, ששמו כשמו, כדי שתגבה עמו את כתובתה?

ו

כן לגבי שובר, נחשוש, למרות שאנו יודעים שזה הוא שמה של האשה המבקשת לכתוב שובר, כיון שאיננו יודעים את שמו של הבעל,

וזמנין, אזלא כתבה אשה שובר,

שמא היא תכתוב בשובר את שמו של אדם אחר, ששם אשתו כשמה,

ויהבה לגברא דלאו דילה,

ותמסור אותו לידי אותו אדם אחר, שאינו בעלה, כדי להפסיד לאשתו את כתובתה

?!

אמר להו אביי: הכי אמר רב

: צריך שיכיר את

שם האיש בגט, והוא הדין לשם האשה.

צריך גם שהסופר והעדים ידעו כי אכן זה הוא שם אשתו של הבעל הזה שכותב את הגט, כך שלא יוכל למסור את הגט לידי אשה אחרת.

וכן צריך להכיר את

שם האשה בשובר, והוא הדין לשם האיש.

גם אותו צריך להכיר שזה שמו של בעלה, כדי שלא תוכל למסור את השובר לידי אדם אחר.

אך עדיין הם התקשו בעצם דברי התנא של המשנה: מה יועיל אם מכירים את שם האיש והאשה בגט, והרי מכל מקום,

וליחוש לשני

"

יוסף בן שמעון

"

הדרים בעיר אחת,

שמא ישנו אדם נוסף בעיר ששמו כשם הבעל המגרש, וגם שם נשותיהם שוים, ו

דלמא כתיב גיטא,

והוא אמנם יכתוב את שמו ושם אשתו בגט, אך

ואזיל וממטי ליה לאיתתיה דהיאך,

הוא יתנו לאשה של אותו אדם שהוא ואשתו נקראים כך

?!

אמר להו רב אחא בר הונא: הכי אמר רב

: "

יוסף בן שמעון

"

הדרים בעיר אחת, אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה!

צריך שהבעל השני יהא גם הוא נוכח במסירת הגט של זה לאשתו. ובכך יצאנו מידי החשש שמא הוא ימסור את הגט לאשתו של אדם אחר. ועדיין הם נתקשו בדברי המשנה: איך בכלל כותבים גט לשום בן אדם ואפילו אם אנו יודעים ששמו "יוסף בן שמעון" כפי שנכתב בגט!? והרי

דלמא אזיל למתא אחריתא,

שמא הוא הגיע לכאן מעיר אחרת, ושמו האמיתי הוא "ראובן בן יעקב",

ומחזיק ליה לשמיה ב

"

יוסף בן שמעון

",

וכתיב גיטא.

והוא כינה לעצמו כאן את השם "יוסף בן יעקב" במטרה לכתוב גט באותו השם, ולאחר מכן,

ואזיל וממטי ליה לאיתתיה דהיאך,

הוא יקח את הגט ויחזור לעירו אשר גר בה אדם בשם יוסף בן שמעון, ויתננו שם לאשתו!?

אמר להו רב הונא בר חיננא: הכי אמר רב: כל שהוחזק שמו בעיר שלשים יום,

שכבר שלשים יום הוא נקרא כאן בשם הזה,

אין חוששין לו

שמא אין זה שמו האמיתי, כי הוא לא היה מעיז לשנות את שמו לזמן כה רב, מחשש פן יוודע הדבר.

ודנה הגמרא:

לא איתחזק, מאי?

מה עושים עם אדם חדש בעיר, שעדיין לא הוחזק שמו שלשים יום, איך יכתבו לו גט?

אמר אביי: דקרו ליה, ועני.

יש עצה לנסות אותו ולקרוא לו בפתאומיות בשמו, ואם הוא יענה, סימן שזה הוא שמו האמתי.

רב זביד אמר

: אין זו הוכחה. משום ש

רמאה

-

ברמאותיה זהיר!

הרמאי יודע להיזהר ולענות מיד כשקוראים לו בשמו המזוייף. ולכן אין עצה אלא להמתין עד שיוחזק בשמו שלשים יום.

ומביאה הגמרא מעשה שאירע בשובר של כתובה: מעשה ב

ההוא תברא,

בשובר של כתובה,

דהוה חתים עלה,

שהיה חתום עליו

רב ירמיה בר אבא.

אתיא לקמיה ההיא איתתא,

לאחר זמן באה אליו אותה אשה שעל שמה היה כתוב השובר, לתבוע את כתובתה מבעלה.

אמרה ליה

לרב ירמיה בר אבא:

לאו אנא הואי!

לא אני זו שהחתמתי אותך על שובר שנפרעתי את כתובתי, אלא שמא אשה אחרת, ששמה כשמי ושם בעלה כשם בעלי, היא זו שהחתימה אותך על השובר הזה, ומסרה אותו לבעלי, אך אני, עדיין לא נפרעתי את כתובתי.

אמר

לה רב ירמיה בר אבא:

אנא נמי אמרי להו: לאו איהי היא!

אף אני אמרתי עתה לעדים האחרים שחתמו יחד עמי על השובר, שאינך זכורה לי כאותה אשה שחתמנו לה על שוברה, והצדק הוא אתך.

אך

ואמרו לי,

הם השיבו לי, שאכן את היא אותה האשה שחתמנו לה על השובר, אלא

מיקש הוא דקשא לה ובגר לה קלא,

היא הזדקנה ונשתנה קולה ונעשה יותר עבה, ולכן אינך מכיר אותה.