Bava Batra 124b — o Talmud em português

מאי טעמא:

מספקא ליה

,

אי הלכה כרבי

רק

מחבירו

[כלומר, כשנחלק עליו תנא אחד],

ולא מחביריו

[ואין הלכה כמותו כשנחלקו עליו רבים]. וכאן שנחלקו עליו רבים, אין הלכה כמותו.

או הלכה כרבי מחבירו ואפילו מחביריו.

ולכן אם פסק הדיין כאחד מהם אין מחזירים אותו .

אמר רב נחמן: אמר רב, אסור

לעשות כדברי רבי.

ואם עשה דינו בטל.

והיינו ד

קא סבר, הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו.

ורב נחמן דידיה

[בשם עצמו]

אמר: מותר לעשות כדברי רבי.

ד

קא סבר, הלכה כרבי מחבירו ואפילו מחביריו

.

אמר רבא: אסור לעשות כדברי רבי. ואם עשה עשוי.

קא סבר, מטין איתמר.

כלומר, נאמר בבית המדרש להטות את הדין כרבנן. לדון כדבריהם לכתחילה. ומכל מקום אם נפסק כרבי, אין מחזירים את הדין .

תני רב נחמן ב"שאר ספרי דבי רב"

["סיפרי דבי רב" היינו תורת כהנים ], וגרס רב נחמן בהם:

"בכל אשר ימצא לו", פרט לשבח שהשביחו יורשין לאחר מיתת אביהן. אבל שבח ששבחו נכסים

מעצמם

לאחר מיתת אביהן שקיל.

ומני? רבי היא.

כדלעיל.

ומאידך,

תני רמי בר חמא ב"שאר ספרי דבי רב", "בכל אשר ימצא לו", פרט לשבח ששבחו נכסים

מעצמם

לאחר מיתת אביהן, וכל שכן שבח שהשביחו יורשין לאחר מיתת אביהן דלא שקיל.

ומני? רבנן היא.

עד כאן הפולמוס סביב פסיקת ההלכה במחלוקת רבי ורבנן. אמנם למסקנא סמכינן על דברי רב פפא שיובאו לקמן (קכה - ב) שפסק כדברי רבנן. כיון שרב פפא היה האחרון מכל האמוראים שהובאו לעיל.

אמר רב יהודה אמר שמואל: אין בכור נוטל פי שנים במלוה

בשטר .

ומקשה הגמרא:

למאן?

כלומר, כאיזו שיטה סבר רבי יהודה, שהוצרך לומר דין זה?

אילימא ל

דעת

רבנן,

פשיטא!

השתא

אפילו

שבחא דאיתיה ברשותיה

[כגון חפורה והוי שובלי, דלעיל],

אמרי רבנן לא שקיל,

שאין הבכור נוטל בהן פי שנים,

מלוה

שאינו מוחזק בנכסים כלל,

מבעיא?!

אלא ל

דעת

רבי.

וסבר רבי יהודה, שאפילו לדעת רבי אין הבכור נוטל פי שנים במלוה, כיון שאינו מוחזק כלל בנכסים, אלא נייר בעלמא יש לו בידו, הוי ראוי גמור.

מקשה הגמרא: אם כן,

אלא הא דתניא "ירשו שטר חוב, בכור נוטל פי שנים בין במלוה בין ברבית", מני? לא רבי ולא רבנן?!

לכן, חוזרת בה הגמרא, ומתרצת את דברי רבי יהודה: ד

לעולם

חידש את דינו

ל

דעת

רבנן!

ו

אם תאמר, לרבנן, פשיטא שאינו נוטל, כיון שאינו מוחזק כלל בנכסים? כדאקשינן לעיל.

יש לומר:

אצטריך. סלקא דעתך אמינא מלוה כיון דנקיט שטרא כמאן דגביא דמיא,

ואף רבנן יודו שהבכור יטול פי שנים במלוה,

קא משמע לן

רבי יהודה, שאינו נוטל פי שנים במלוה, דחשיב ראוי.

אמנם, לדעת רבי, בכור נוטל פי שנים במלוה, כיון דחשיב כשבחא דממילא. כדפירשנו לעיל (קכד - א) .

שלחו מתם,

[שלחו מארץ ישראל לבבל]:

בכור נוטל פי שנים במלוה אבל לא ברבית

[כגון שהלוה לעכו"ם]. והטעם יבואר להלן.

והוינן בה:

למאן?

אילימא לרבנן, השתא שבחא דאיתיה ברשותיה אמרי רבנן דלא שקיל, מלוה מ בעיא?!

אלא לרבי.

ולרבי, ברבית לא

נוטל פי שנים

?!

והתניא "רבי אומר בכור נוטל פי שנים בין במלוה בין ברבית"?

אלא

לעולם, רבנן היא.

ו

קא משמע לן: ד

מלוה כמאן דגביא דמיא,

ואף לדעת רבנן חשיב כמוחזק, ובכור נוטל בה פי שנים. ולא כדברי רבי יהודה אמר שמואל דלעיל.

אמנם, בריבית אינו נוטל פי שנים, כיון שבא ליטול דבר שלא היה שלו מעולם, והוי ראוי.

אבל מעות מלוה, כיון שמעות הלוהו, ואותם הוא נוטל מכח השטר, נמצא השטר מוחזק בידו במקום מעותיו, והרי הוא כמו משכון. ובמלוה שהניח עליה משכון לכולי עלמא נוטל פי שנים. דבעל חוב קונה משכון .

אמר ליה רב אחא בר רב לרבינא: איקלע אמימר לאתרין,

[אמימר הזדמן למקומינו]

ודריש, בכור נוטל פי שנים במלוה אבל לא ברבית.

אמר ליה: נהרדעי לטעמייהו

[אמימר, סבר כרב נחמן המובא להלן, ששניהם היו מנהרדעא].

דאמר רבה,

יתומים ש

גבו קרקע

בחוב אביהם,

יש לו

[כלומר, בכור נוטל פי שנים]. כיון שהקרקע היתה משועבדת לאביהם בחייו, והרי היא כמו משכון. וחשיב כמוחזק .

אבל, אם

גבו מעות, אין לו.

לפי ש"מלוה להוצאה ניתנה", ואין אלו המעות שהלוה לו. וכאילו לא הוחזק בהם אביהם מעולם .

ורב נחמן אמר: גבו מעות יש לו,

[נוטל פי שנים] שהרי מעות הלוהו, ובמעות חשיב כמוחזק .

אבל, אם

גבו קרקע, אין לו.

שהרי מעות הלוהו, ולא קרקע.

אמר ליה אביי לרבה: לדידך קשיא,

ו

לרב נחמן קשיא

: