Bava Batra 116a — o Talmud em português

אמר לו: שוטה!

ולא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטלה שלכם

: שהרי יש לדחות את ה"קל וחומר" שלכם בקלות!,

מה לבת בנו שכן יפה כחה

לרשת את סבה? אף

במקום האחין

,

תאמר בבתו שהורע כחה

ואינה יורשת את אביה

במקום

שיש

אחין.

ונצחום.

ואותו היום

שנצחום, כד' בטבת היה, ו

עשאוהו יום טוב.

עוד בענין ירושת בת הבן:

נאמר בפרשת פילגש בגבעה (שופטים כא, יז):

"ויאמרו ירושת פלטה לבנימן, ולא ימחה שבט מישראל".

אמר רבי יצחק דבי רבי אמי: מלמד שהתנו על שבט בנימין, שלא תירש בת הבן עם האחין

[אחי הבן], אלא האחים יורשים את כל נכסי אביהם, ואף את חלק אחיהם המת.

ותקנו לעשות כך, משום שאחרי מעשה פילגש בגבעה, לא נותרו משבט בנימין כי אם שש מאות איש, ואם תבא אשה לירש, ותינשא לבן שבט אחר, נמצא שיגרע מנחלת שבט בנימין הרבה מאד . לכן תקנו שלא תירש בת הבן כדינה. דהפקר בית דין הפקר .

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: כל שאינו מניח בן ליורשו הקדוש ברוך הוא מלא עליו עברה.

[כלומר, שונא אותו] .

ומנלן:

כתיב הכא, "והעברתם את נחלתו", וכתיב התם,

(צפניה א, טו)

" יום עברה היום ההוא,

(תהלים נה, כ)

אשר אין חליפות

[מלשון "חליפין", דהיינו ממלא מקומו]

למו, ולא יראו אלהים".

כלומר, מי שאין לו בן הממלא את מקומו, ואי אפשר לקיים בו "והעברתם נחלתו", הרי יום מותו הוא "יום עברה".

והנה, נחלקו במימרא זו

רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי, חד אמר, כל שאינו מניח בן, וחד אמר, כל שאינו מניח תלמיד.

ולא ידענו מי מהם אמר כך, ומי אמר כך.

ופשטינן:

תסתיים,

ד

רבי יוחנן

הוא

דאמר

"תלמיד"

,

דאמר רבי יוחנן, "דין גרמיה דעשיראה ביר"

[כשהיה רבי יוחנן הולך לנחם אבלים מרי נפש, היה מביא עמו שן אחת שנשארה לו מבניו שמתו, ומראה לאבל ואמר לו, "זה מה שנותר לי מעשרת בני" ], דהיינו, שלא הניח אחריו בן ליורשו.

ואילו היה סובר שמי שלא הניח בן ליורשו נקרא "לא ירא אלקים", לא היה אומר כן, כדי שלא לפרסם חטאיו. דכתיב, "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה".

ומכאן

תסתיים, דרבי יוחנן דאמר "תלמיד".

ומדרבי יוחנן אמר תלמיד, רבי יהושע בן לוי אמר בן.

ומקשה הגמרא:

הא רבי יהושע בן לוי לא אזיל לבי טמיא, אלא לבי מאן דשכיב בלא

בני,

[רבי יהושע לא היה הולך לבית המת להתאבל עליו, כדי לא לבטל מתלמודו, אלא אצל מי שמת בלא בנים],

דכתיב "בכו בכה להולך", ואמר רב יהודה אמר רב להולך בלא בן זכר,

ואילו היה נחשב כ"לא ירא אלקים", ודאי לא היה מצטער עליו יותר ממתים א חרים?

אלא רבי יהושע בן לוי הוא דאמר תלמיד.

ומדרבי יהושע בן לוי הוא דאמר תלמיד, רבי יוחנן אמר בן.

ואם כן

קשיא דרבי יוחנן, אדרבי יוחנן

כדלעיל?

ומתרצת הגמרא:

לא קשיא. הא

דאמר "דין גרמיה דעשיראה ביר"

דידיה,

כלומר, הוא עצמו סבר כרבי יהושע, דאמר "תלמיד".

הא

דאמר "בן", אלו

ד

ברי

רביה.

והא עצמו לא סבר כמותו.

(סימן הדד עני וחכם

)

:

דרש רבי פנחס בן חמא: מאי דכתיב, "והדד שמע במצרים כי שכב דוד עם אבותיו, וכי מת יואב שר הצבא",

מפני מה בדוד נאמרה בו "שכיבה", וביואב נאמרה בו "מיתה"?

ומבאר רבי פנחס:

דוד שהניח בן, נאמרה בו שכיבה. יואב שלא הניח בן, נאמרה בו מיתה.

ומקשה הגמרא: וכי

יואב לא הניח בן?

והכתיב, "מבני יואב, עובדיה בן יחיאל",

אלמא, היו לו בנים?

אלא דוד שהניח בן כמותו, נאמרה בו שכיבה. יואב שלא הניח בן כמותו, נאמרה בו מיתה

.

אגב גררא, הובאו כאן דרשות נוספות מרבי פנחס בן חמא:

דרש רבי פנחס בן חמא: קשה עניות בתוך ביתו של אדם

יותר מחמשים מכות.

שנאמר

באיוב,

"חנוני חנוני אתם רעי, כי יד אלוה נגעה בי".

כלומר, איוב התלונן שפגעה בו יד ה'. ו"יד" היא חמשים מכות, דבמצרים דכתיב ביה, "אצבע אלקים", היו עשר מכות, אם כן "יד ה'" שיש בה חמש אצבעות, הרי חמישים מכות.

וקא אמרי ליה חבריה, "השמר אל תפן אל און, כי על זה בחרת מעוני".

כלומר, אל תהרהר אחר מדת הדין כי יש מצירים יותר ממך, כי טוב לך זה החמשים מכות מעוני, והרי יש לך כסף וזהב וקרקעות ועדיין הקב"ה מרחם עליך יותר מהרבה בני אדם שהן עניים .

ומכאן ראיה שעניות קשה יותר מחמשים מכות.

עוד

דרש רבי פנחס בר חמא: כל שיש לו

צער או

חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים.

שנאמר: "חמת מלך

[צער שבאה לו חימה מאת המקום]

מלאכי מות

[חולה הנוטה למות],

ואיש חכם

יכפרנה

[יקנחנה]

".

שנינו במשנה:

"זה הכלל: כל הקודם בנחלה, יוצאי ירכו קודמין, והאב קודם לכל יוצאי י רכו".

בעי רמי בר חמא: אבי האב, ואחי האב, כגון אברהם וישמעאל

הבאים לירש

בנכסי עשו

,

איזה מהן קודם

?

אמר רבא: תא שמע, האב קודם לכל יוצאי ירכו.

ו

קשיא לן, וכי רמי בר חמא לא ידע משנה מפורשת?