Avodá Zará 75b — o Talmud em português

העשויין

דצבתא

[מין צמח] יש

לנגבן

במים ואפר.

דכיתנא

מפשתן,

מישנן

שנים עשר חודש

ואי אית בהו

אם יש בהם באלו העושיים מצבתא,

קיטרי

קשרים,

שרי להו

יתירם. כיון שהיין נכנס בין הקשרים.

דנה הגמרא עוד בעניני טומאה וטהרה של גת:

איתמר: עם הארץ

שהושיט ידו לגת, ונגע באשכולות

כאשר היו בתוך היין.

נחלקו בדין זה

רבי ורבי חייא. חד אמר: אשכול וכל סביבותיו

-

טמאין, ו

אילו

כל הגת כולה

-

טהורה.

וחד אמר: כל הגת כולה נמי

אף היא

טמאה.

שואלת הגמרא:

ולמאן דאמר

הסובר

כי אשכול וכל סביבותיו טמאים, וכל הגת כולה טהורה, מאי שנא

במה שונה דין זה,

מהא דתנן

ממה ששנינו:

שרץ שנמצא ברחים

שטוחנים בהם את הזיתים לפני שנותנים אותם בבד להפיק מהם את השמן,

אינו מטמא

השרץ,

אלא

את

מקום מגעו.

ואם היה משקין מהלך

כלומר מהלכין ונוזלים שם ממקום למקום -

הכל טמא!

וקשה, במה שונה דין זה מדין עם הארץ שנגע באשכולות, והלוא אף בגת ישנם משקין, וכמו בבית הבד? מבארת הגמרא:

התם

בבית הבד

לא מפסק ולא מידי

אין כל הפסק בין הריחיים שנגע בהם השרץ, לבין סביבותיהם. לפי שהמשקין מחברין הכל.

ואילו

הכא

בגת,

מפסקי

מפסיקין ה

אשכולות

, וממילא אין חיבור על ידי משקין בין האשכולות שבהם נגע עם הארץ, לבין הגת שבה לא נגע. ולכן אף שהאשכולות טמאין, הגת נשארת טהורה.

אורו ליה

הורו לו

רבנן לרבי ירמיה, ואמרי לה

ויש אומרים כי הורו

לבריה

לבנו

דרבי ירמיה,

הלכה

כדברי האומר

עם הארץ שהושיט ידו לגת ונגע באשכולות,

אשכול וכל סביבותיו טמאין, וכל הגת כולה טהורה.

מתניתין:

הלוקח כלי תשמיש

של אכילה

מן העובדי כוכבים,

היאך מכשירן?

א.

את

הכלי

שדרכו להטביל

כלומר שראוי להיטהר רק בטבילה כגון כלים שמשתמשין בהם רק בצונן כמו כוסות וצלחות -

יטביל

ואינו צריך הכשר נוסף.

ב. כלי שעל מנת להכשירו, יש

להגעיל

אותו, כגון סירי מתכת שמבשלין בהם ברותחין -

יגעיל.

ג. כלי שעל מנת להכשירו יש

ללבן

אותו

באור

אש, [כגון כלי שדרך תשמישו היא ממש בתוך האש, כפי שמפרטת המשנה] -

ילבן

אותו מכל צדדיו

באור.

ואלו הם הכלי שמשתמשים בהם באש:

השפוד

שצולין בו בשר על האש,

והאסכלא

רשת מתכת שצולין בשר על גביה -

מלבנן באור.

ד.

הסכין

שנקנה מן הגוי,

שפה

משפשף ומשחיז אותו -

והיא טהורה.

גמרא:

תנא: וכולן

כל אלו ששנינו במשנתינו, אף אלו שהכשרן הוא על ידי ליבון,

צריכין טבילה ב

מקוה שיש בו

ארבעים סאה.

מבררת הגמרא:

מנהני מילי

שאכן כל אלו צריכין אף טבילה?

אמר רבא

: המקור הוא

דאמר קרא

[במדבר לא כג, במלחמת מדין כאשר שבו אנשי צבא, ובידם כלים, ועל כלים אלו אמרה התורה:]

"כל דבר אשר יבא באש

[כלומר, כלי שדרך שימושו הוא באש]

תעבירו באש

[לפי הכלל שבידינו, כבולעו - כך פולטו. כלומר, כדרך שבליעת האיסור נעשית על ידי האש, כך תיעשה טהרת הכלי והפלטת האיסור הבלוע בו על ידי האש] -

וטהר".

ותיבה זו "וטהר" שלכאורה מיותרת היא,

הוסיף לך הכתוב טהרה אחרת

נוספת על טהרת הכלים באש. והיא - טבילה.

תני

שנה

בר קפרא

מקור אחר לדין זה שצריך לטבול את הכלים:

מתוך שנאמר

באותו ענין של כלי מדין "אך

במי נדה

יתחטא", ומשמע שצריך לטהר הכלים במי פרה אדומה הקרויים מי נדה, ובהם משתמשים לטהר מטומאת מת,

שומע אני שצריך הזאה

ביום ה

שלישי ו

ביום ה

שביעי

כדין הזאה במי חטאת לטהר מטומאת מת?

אלא,

תלמוד לומר: "אך"

הכתוב בפסוק, בא למעט, ו

חלק

בין מי פרה אדומה למי טבילה אלו, שאין צריך בהם הזאה ביום השלישי והשביעי.

אולם

אם כן, מה תלמוד לומר "במי נדה",

והלוא על כרחינו, אין הכונה לטהרה כדין טהרה מטומאת מת?

אלא פירוש "מי נידה" -

מים שנדה טובלת בהן, הוי אומר

, מקוה מים שיש בו

ארבעים סאה.

ויש להבין מדוע נכתב בפסוק "וטהר" שמשמעו, חיוב הטבלת הכלים במים, ומיד בהמשך הפסוק, נכתב "אך במי נידה" שאף זה בא להורות חיוב טבילה. ולשם מה צריך שתי הוראות אלו?

ביאור הדבר:

איצטריך

צריך

למיכתב "וטהר" ואיצטריך

צריך

למיכתב "במי נדה".

מהטעם דלהלן:

אי

אם

כתב

רק

"וטהר", הוא אמינא

היינו אומרים כי די בקיום של

"וטהר",

בהטבלה במקוה מים שיש בו

כל דהו,

אפילו מקוה חסר ומועט.

\- משום כך,

כתב רחמנא "במי נדה",

להורות שצריך מקוה הראוי להכשר נידה, שיש בו ארבעים סאה.

ואי

אם

כתב רחמנא "במי נדה",

ולא כתב "וטהר"

הוה אמינא

היינו אומרים שמלבד הטבילה, צריך שיהיה

הערב שמש

כלומר שיעריב היום

כנדה

כפי שצריך בטהרת נדה.

משום כך,

כתב רחמנא "וטהר".

והיינו

לאלתר,

שעם טבילת הכלי, חלה טהרתו.

ואין צורך להמתין עד הערב.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אפילו

אם היו הכלים שנקנו מן הגוי

כלים חדשים,

ולא נשתמשו בהם למאכלי איסור, אף הם

במשמע

חיוב זה של טבילה.

ומנין? -

דהא

שהרי כלים

ישנים וליבנן, כחדשים דמו

נחשבים הם. כיון שעל ידי הליבון, נפלט וכלה מהם כל סרך של איסור,

ואפילו הכי, בעי

צריכים

טבילה.

ומוכח מכך, שכל כלי חדש הנקנה מן הגוי, יש להטבילו.

מתקיף לה רב ששת: אי הכי

אם אכן כל כלי חדש הנקנה מן הגוי צריך טבילה מגזירת הכתוב, אף אם אין בו כל שמץ של בליעת איסור, אם כן

אפילו זוזא דסרבלא

מספרים של גוזזי צמר -

נמי!?

אמר ליה

רב נחמן:

כלי סעודה אמורין בפרשה.

לפי שנאמר "כל דבר אשר יבוא באש". ואין דרך להביא באש, אלא רק כלי אכילה. ולא שאר כלי עבודה. ורק על כלים אלו, נאמר החיוב של "וטהר"!

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא שנו

חיוב טבילה זה,

אלא ב

כלים הלקוחין שנקנו מן הגוי.

וכמעשה שהיה

במלחמת מדין, שעל ידי הכיבוש נקנו להם הכלים.

אבל

כלים

שאולין, לא

נתחייבו בטבילה.

רב יצחק בר יוסף, זבן מנא דמרדא

קנה כלי העשוי מאדמה וגללי בקר

מעובד כוכבים. סבר

שצריך

להטבילה. אמר ליה ההוא

אחד מרבנן,

ורבי יעקב שמיה

[שמו],

לדידי מפרשא לי

[לי נתפרש]

מיניה

מאת

דרבי יוחנן,

שכך הוא הדין:

רק

כלי מתכות אמורין בפרשה

שחייבין טבילה. אך שאר חומרים, אינם מחייבים טבילה. ודבר זה נלמד ממה שנאמר [במדבר כב לא] "אך את הזהב ואת הכסף את הנחשת את הברזל את הבדיל ואת העופרת".

אמר רב אשי: הני

אלו

כלי זכוכית, הואיל וכי

אם

נשתברו, יש להן תקנה

על ידי התכתם ועשיית כלים חדשים, הרי שבדבר זה -

ככלי מתכות דמו,

ולכן חייבים אף הם בטבילה.

כלי

קוניא

חרס המצופה מתכת -

פליגי

נחלקו

בה

בדינו

רב אחא ורבינא.

חד אמר

: דינו

כתחלתו

. וכיון שתחילתו היתה כלי חרס ורק אחר כך צפוהו מתכת, דינו ככלי חרס ואינו צריך טבילה,

וחד אמר

: נידון

כסופו

. וכיון שבסופו צופה במתכת, דינו ככלי מתכת, וחייב טבילה.

והלכתא

: נידון

כסופו

, ונחשב ככלי מתכת וחייב טבילה.

איבעיא להו

: כלי של גוי הנמצא ביד ישראל ב

משכנתא

עד לפירעון חובו -

מאי,

האם צריך להטבילו?

אמר מר בר רב אשי: אבא

רב אשי,

משכן ליה

מישכן אצלו

עובד כוכבים כסא דכספא

כוס כסף תחת חוב שהיה חייב לו העובד כוכבים.

ואטבליה

הטבילו אבא

ואישתי ביה

ושתה בו. ולכאורה משמע שכלי הנתון כמשכון, יש להטבילו.

אולם,

ולא ידענא

לא ידעתי

אי

אם עושה זאת אבא

משום דקסבר,

כי כלי זה הנתון כ

משכנתא, כזביני דמיא

כמכור הוא,

או,

אי משום דחזי לעובד כוכבים דדעתיה לשקועיה

. שראה שדעתו של העובד כוכבים לשקע ולהשאיר אצלו את הכלי, לפי שאין בדעתו לפרוע את חובו. ולכן נחשב הכלי כקנוי לו, ומשום כך הטבילו.

תנו רבנן: הלוקח כלי תשמיש מן העובדי כוכבים,

דינם כך: א.

דברים שלא נשתמש בהן

העובד כוכבים כלל,

מטבילן

הישראל

והן טהורין.

ב.

דברים שנשתמש בהן

העובד כוכבים

על ידי צונן, כגון כוסות, וקתוניות

[כלי לאכילה ולא לבישול],

וצלוחיות

-

מדיחן ומטבילן

והם טהורין.

ג.

דברים שנשתמש בהן על ידי

מאכלים

חמין, כגון היורות, הקומקמוסון

[קומקום קטן למים חמין],

ומחמי

מים

חמין

[גדולים] -

מגעילן

ברותחין,

ומטבילן

-

והן טהורין.

ד.

דברים שנשתמש בהן

הגוי

על ידי האור, כגון השפודין

ששימושם נעשה תוך כדי צליית הבשר,

והאסכלאות

[הרשת שעליה צולין] -

מלבנן, ומטבילן, והן טהורין.

מבררת הגמרא:

וכולן

כל הכלים הללו,

שנשתמש בהן עד שלא

[כלומר לפני ש:]

יטביל, ושלא יגעיל, ושלא ילבן,

מה דין מאכל שנעשה בהם?

תני חדא

בברייתא אחת שנו שמאכל שנעשה בתוכם

אסור, ותניא אידך

ובברייתא אחרת שנינו ש

מותר.

ויש ליישב הוראות סותרות אלו:

מיישבת הגמרא:

לא קשיא

-

הא

הברייתא האוסרת, הינה

כמאן דאמר נותן טעם לפגם

-

אסור.

כלומר, טעם הנשאר מדבר איסור, ובלוע הוא בתוך הכלי אך אין טעם זה טרי ומשובח, ואינו מוסיף טעם טוב במאכל שמתבשל בו אלא נותן בו טעם לפגם, סובר מאן דאמר זה, כי הטעם הבלוע בכלי - אף שפגום הוא - אם נתערב במאכל אסור, הריהו אוסר את המאכל.

ולכן מאכל שנתבשל בכלי של גוי, קודם שהכשירוהו - אסור.

ו

הא,

הברייתא המתירה את המאכל שנתבשל בכלי גוי שלא הכשירוהו, הינה

כמאן דאמר נותן טעם לפגם

-

מותר.

ולכן המאכל מותר.

שואלת הגמרא:

ולמאן דאמר

כי

נותן טעם לפגם מותר,

ולכן מאכל שנתבשל בכלי של גוי מותר, אם כן

גיעולי

[פליטת טעם של מאכל אסור] של

עובדי כוכבים, דאסר רחמנא

שאסרה אותם התורה שהרי חייבה התורה להכשיר את הכלים שנשבו ממדין,

היכי משכחת לה

באיזה אופן אסרה התורה כלים קודם הגעלה, והלוא הטעם הפגום הבלוע בהם מותר?