Avodá Zará 65a — o Talmud em português

והנה,

רב יהודה, שדר ליה קורבנא

[שלח מתנה]

ל

גוי בשם

אבידרנא, ביום אידם.

אף על פי שלא היה גר תושב.

ו

אמר, ידענא ביה דלא פלח

[יודע אני, שאינו עובד]

לעבודת כוכבים.

אמר לו רב יוסף: וה

לא

תניא

בברייתא (הובאה לעיל)

, "איזהו גר תושב? כל שקיבל עליו בפני ג' חברים שלא לעבוד עבודת כוכבים",

משמע, שאם לא קיבל בפני שלשה חברים, יש לחוש שמא עובד עבודה זרה הוא?

אמר לו רב יהודה:

כי תניא ההיא

[מה ששנינו, שצריך לקבל על עצמו בפני שלשה חברים שלא יעבוד עבודה זרה]

,

לא נשנה אלא אם באנו

להחיותו.

אבל כדי להתיר לשלוח לו מתנה ליום אידו, אין צורך שיקבל עליו בפני שלשה חברים.

מקשה הגמרא:

וה

א

אמר רבה בר בר חנה אמר רב יוחנן: גר תושב שעברו עליו י"ב חדש ולא מל, הרי הוא כמין שבעובדי כוכבים.

משמע, שלכל דבר הרי הוא כגוי, ולא רק אם באנו להחיותו?

מתרצת הגמרא:

התם, כגון שקיבל עליו למול ולא מל.

ואזי, דינו כמין שבעובדי כוכבים. אך אם לא קיבל על עצמו למול, ויודעים אנו שאינו עובד עבודה זרה, די בכך כדי להתיר לשלוח לו מתנה ליום אידו.

ואף

רבא אמטי ליה קורבנא

[הביא מתנה]

ל

גוי בשם

בר שישך, ביום אידם.

ו

אמר, ידענא ביה דלא פלח

[יודע אני, שאינו עובד]

לעבודת כוכבים.

אזל,

כשבא אליו,

אשכחיה

[מצאו]

דיתיב עד צואריה בוורדא

[יושב עד צוארו באמבט של מי ורדים]

, וקיימן

[עומדות]

זונות ערומות קמיה

[לפניו]

.

אמר ליה

בר שישך

, אית לכו כהאי גוונא לעלמא דאתי

[וכי יש לכם תענוגות כאלו בעולם הבא]?

אמר ליה

רבא

, דידן עדיפא טפי מהאי

[שכרינו לעולם הבא, עדיף מזה]

.

אמר ליה

בר שישך:

טפי מהאי מי הוה

[וכי הנאה גדולה מזו]

?!

אמר ליה

רבא:

אתון איכא עלייכו אימתא דמלכותא. אנן, לא תיהוי עלן אימתא דמלכותא.

[אתם, אימת מלכות מוטלת עליכם, אך לנו, בעולם הבא, לא תהא אימת המלכות מוטלת עלינו].

אמר ליה

בר שישך:

אנא, מיהא מאי אימתא דמלכותא איכא עלי

[איזו אימת מלכות מוטלת עלי]?

עד דיתבי, אתא ההוא פריסתקא דמלכא

[בא שליח המלכות]

, אמר ליה

לבר שישך

, קום!

דקבעי לך מלכא

[המלך מעונין בך]

.

כי נפיק ואזיל

[כשיצא בר שישך ללכת בגזירת המלך]

, אמר ליה

לרבא

, עינא דבעי למיחזי לכו בישותא תיפקע

[עין המתאוה לראות רעתכם, תיעקר], שהרי הקב"ה ממלא כל תאוותכם, ואף שיחתכם מתבררת תיכף ומיד.

אמר ליה רבא: אמן.

ואכן,

פקע עיניה

[נעקרה עינו]

דבר שישך.

אמר רב פפי: איבעי ליה למימרא ליה מהאי קרא

(תהלים מה י'):

"בנות מלכים ביקרותיך, נצבה שגל לימינך, בכתם אופיר".

פירוש: בנות מלכים תעמודנה לפניך לכבודך ולשרותך, אך השגל, כלומר, האשה המיועדת למשכב, תעמוד לימינך, ותעלה על כולן, כשם שהזהב הבא מאופיר מעולה מכל זהב אחר.

אמר רב נחמן בר יצחק, איבעי ליה למימרא ליה מהכא

(ישעיהו סד' ג'):

"עין לא ראתה אלהים זולתך, יעשה למחכה לו".

פירוש: עין לא ראתה, זולת עינו של הקב"ה, את אשר יעשה למחכה לו, כבוד וגדולה שלא נראו כמותם.:

שנינו במשנה

"שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת

אף על פי שאמר לו העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום, שכרו מותר".:

בפשטות, לשון המשנה מורה, ששכרו מותר בכל מקרה.

ו

מקשה הגמרא: וכי שכרו מותר,

אף על גב דלא אמר לו לעיתותי ערב

[לאחר שנשלם יום העבודה]

?!

כלומר, האם שכרו מותר גם באופן שהעביר לו חבית יין נסך באמצע יום העבודה, ונטל שכר עבור עבודה זו?!

ורמינהי,

הרי שנינו בברייתא:

"השוכר את הפועל, ולעיתותי ערב אמר לו העבר חבית של יין נסך ממקום למקום, שכרו מותר".

משמע:

טעמא דאמר לו לעיתותי ערב, אין.

כלומר, רק אז שכרו מותר, אך אם העביר לו חבית יין נסך ב

כולי יומא

[בתוך זמן העבודה]

, לא.

ואילו במשנתנו משמע, ששכרו מותר בכל אופן, אפילו אם העביר בתוך זמן העבודה?

ומכח קושיא זו,

אמר אביי

: אכן, יש לדחוק ולומר,

כי תנן נמי מתניתין, דאמר לעיתותי ערב תנן.

[גם משנתנו עוסקת במקרה שאמר לו לעיתותי ערב].

אך

רבא אמר

: לעולם, משנתינו עוסקת אפילו אם העביר לו חבית יין נסך באמצע היום, ובכל זאת

לא קשיא

מהברייתא דלעיל.

ד

הא

דאמרינן בברייתא שאם לא אמר לו לעיתותי ערב שכרו אסור, מדובר בגוונא

דאמר ליה "העבר לי מאה חביות במאה פרוטות",

ונמצאת חבית יין נסך ביניהן, אזי כל שכרו נאסר. כיון שעד שלא יעביר את כל החביות לא יקבל את כל השכר, נמצא שכל השכר תלוי בהעברת חבית יין הנסך, ונאסר. אך,

הא

דאמרינן במשנה ששכרו מותר אפילו אם העביר חבית באמצע היום, מדובר בגוונא

דאמר ליה "העבר לי חבית חבית בפרוטה".

נמצא ששכר כל חבית משתלם בנפרד. ולכן, גם אם העביר חבית יין נסך, לא נאסר שכר שאר החביות, אלא שכר העברת חבית יין הנסך לבדו.

והתניא,

בניחותא, כלומר, כך גם שנינו בברייתא:

השוכר את הפועל, ואמר לו, "העבר לי מאה חביות במאה פרוטות". ונמצאת חבית של יין נסך ביניהן, שכרו אסור.

אך אם אמר "העבר לי

חבית חבית בפרוטה", ונמצאת חבית של יין נסך ביניהן, שכרו מותר.

וכדברי רבא.:

עוד שנינו במשנה:

"השוכר את החמור להביא עליה יין נסך שכרו אסור,

שכרה לישב עליה, אף על פי שהניח עובד כוכבים לגינו עליה, שכרה מותר".:

מקשה הגמרא:

הא תו למה לי?

מדוע השמיענו התנא שנית, ששכר עבודה ביין נסך אסור,

היינו רישא?

הלא כבר למדנו זאת ברישא?

מתרצת הגמרא:

סיפא איצטריכא ליה.

התנא בא ללמדנו את הדין האמור בסיפא:

"שכרה לישב עליה אף על פי שהניח עובד כוכבים לגינו

[כדו, ובו יין נסך]

עליה, שכרו מותר".

ואגב הסיפא, שנה גם את הרישא.

מקשה הגמרא:

למימרא,

האם כונת התנא לומר,

דלגין לאו דינא הוא לאותוביה

[השוכר חמור, אסור לו להניח את הכד על גבה], ולכן אם הניח הגוי את הכד על גב החמור, שכרו מותר

?!

ורמינהי,

הרי שנינו בברייתא:

השוכר את החמור, שוכר מניח עליה כסותו,

ולגינתו, ומזונותיו של אותו הדרך.

אפילו תארך הדרך כמה ימים. אך

מכאן ואילך,

אם בא להניח על החמור משאות נוספים, ה

חמר

[מוביל החמור]

מעכב עליו

[יכול למנוע בעדו]

.

וכן ה

חמר מניח עליה שעורים ותבן ומזונותיו של אותו היום,

אך

מכאן ואילך,

אם בא להניח מזונות לכמה ימים מראש על החמור, ה

שוכר מעכב עליו.

עד כאן הברייתא.

משמע, שמותר לשוכר להניח את לגינו על גב החמור, ואם כן, מדוע אם שכר את החמור, והניח עליו לגין של יין נסך, שכרו מותר?

אמר אביי, נהי דלגין דינא הוא לאותובי, מיהא אי לא מותיב ליה, מי אמרינן ליה נכי ליה אגרא דלגינתו

[אמנם מותר להניח את הלגין על גב החמור, אך אם לא יניחנו, האם יפחות לבעל החמור משכרו משום כך]

?!

ודאי שלא!

ואם כן, השכר שקיבל בעל החמור עבור חמורו, אינו עבור הנחת הלגין. ולכן שכרו מותר.

אגב אורחא, הגמרא מבארת את הברייתא שהובאה לעיל:

היכי דמי?

כלומר, מדוע לשוכר מותר להניח משא ומזונות עבור כמה ימים, ואילו לחמר לא התירו אלא מזונות יום אחד בלבד?

אי דשכיח למזבן,

[אם אפשר לקנות בקלות במהלך הדרך]

חמר נמי לעכב.

ומדוע התירו לשוכר להעמיס מזונות עבור מספר ימים?

ואי דלא שכיח למזבן,

[ואם קשה להשיג מזונות במהלך הדרך]

שוכר נמי לא לעכב,

ומדוע יכול למנוע מהחמר להעמיס מזונות למספר ימים מראש?

אמר רב פפא: לא צריכא,

מדובר במקרה

דשכיח למיטרח ולמזבן מאונא לאונא

[אפשר לטרוח ולהשיג מזונות בכל ערב, כשעוצרים ללון במלון]

.

ולכן,

חמר,

ש

דרכיה למיטרח ולמזבן

[דרכו לטרוח ולקנות אוכל] יכול לעכב בעדו שלא יעמיס על החמור מזונות למספר ימים מראש, אלא יקנה במהלך הדרך.

אך

שוכר, לאו דרכיה למיטרח ולמזבן

[אין דרכו לטרוח ולקנות אוכל]

,

ולכן אין החמר יכול לעכב בעדו מלהעמיס על החמור את המזונות לכל הדרך מראש.

הגמרא מביאה מעשה נוסף, העוסק בשכר יין נסך:

מנהג מוכרי היין באותם ימים היה, לתת לקונים גם את החביות במחיר היין.