Avodá Zará 62a — o Talmud em português

כבר התבאר לעיל (נד' ב'), שעבודה זרה תופסת דמיה. כלומר, לא זו בלבד שהיא עצמה אסורה בהנאה, אלא אף אם מכרה, וקיבל עבורה כסף, הכסף נאסר בהנאה. למדנו זאת, מהאמור בתורה בענין עבודה זרה (דברים ז' כו')

"והיית חרם כמהו",

ודרשינן, "כל שאתה מהיה ממנו, הרי הוא כמוהו".

דין זה שייך גם ביין נסך, כיון שהתנסך לעבודת כוכבים, דינו כעבודת כוכבים, ואוסר את דמיו.

במשנתינו יבואר, שהחמירו חכמים חומרא נוספת ביין נסך, שלא זו בלבד שתופס את דמיו, אלא אף השכר שמשתכרים מעבודה ביין נסך, אסור בהנאה.

מתניתין:

גוי,

השוכר את הפועל

היהודי,

לעשות עמו

מלאכה

ביין נסך,

כגון להריקו מכלי אל כלי, או להעבירו ממקום למקום,

שכרו

אסור

בהנאה לכל העולם. ברם, אם

שכרו

הגוי

לעשות עמו מלאכה אחרת

, כגון להעביר לו כדי שמן

, אף על פי שאמר לו העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום, שכרו מותר.

וכן, גוי

השוכר את החמור

של היהודי, על מנת

להביא עליה יין נסך, שכרה,

היינו מה שקיבל היהודי בעד החמור,

אסור

בהנאה. לפי שהוא שכר הובלת יין נסך.

אבל אם

שכר ה

גוי את החמור כדי

לישב עליה, אף על פי שהניח עובד כוכבים לגינו

[כד ובו יין נסך]

עליה, שכרה מותר.

:

גמרא:

כאמור במשנתינו, גזרו חכמים לאסור בהנאה שכר עבודת יין נסך.

ומקשה הגמרא:

מאי טעמא שכרו אסור?

כלומר, מדוע גזרו חכמים לאסור שכר יין נסך יותר משאר איסורי הנאה?

אילימא,

אם תאמר,

הואיל ויין נסך

גופו

אסור בהנאה,

לכן גזרו על

שכרו נמי,

שיהא

אסור,

כדי שלא יבואו להתיר את גופו,

אין לומר כך, ש

הרי ערלה וכלאי הכרם, דאסורין בהנאה, ו

בכל זאת

תנן

(קידושין נו' ב') שאם

מכרן, וקידש

אשה

בדמיהן

מקודשת.

ולא גזרו איסור אפילו על דמי איסור הנאה, מחמת איסור הגוף. וכל שכן שאין לגזור איסור על השכר מחמת איסור הגוף.

אלא, הואיל ו

יין נסך

תופס

[אוסר]

את דמיו

מהתורה

כעבודת כוכבים,

לכן גזרו על שכרו, שלא יבואו להתיר את דמיו.

אך בשאר איסורי הנאה שאין איסור על הדמים, רק על הגוף, אין לחוש שאם נתיר את שכרו יבואו להתיר את הגוף.

ו

עדיין קשה,

הרי שביעית, דתופסת את דמיה,

כמבואר בגמרא לעיל (נד' ב'), מדכתיב "כי יובל היא קדש תהיה לכם", דרשינן, "מה קדש תופס את דמיו ואסור, אף שביעית תופסת את דמיה ואסורה".

ו

בכל זאת

תנן

(שביעית פרק ח' משנה ד'):

"האומר לפועל, הילך דינר זה,

ו

לקוט לי

בו

[כלומר בשויו]

ירק

של שביעית

היום, שכרו אסור.

כיון שאמר "לקוט לי בו", הרי זה לשון מכר, וכאילו אמר לו "מכור לי ירק בשוי האיסר". ולכן הדינר נתפס בקדושת שביעית, ואין להשתמש בו אלא לצרכי אכילה ושתיה וסיכה כדין השימוש בפירות שביעית, וכן אסור להשהותו אחר זמן הביעור .

ברם, אם אמר, הילך דינר זה ו

לקוט לי ירק היום,

כיון שנותן לו את הדינר כשכר העבודה בלבד,

שכרו מותר".

הרי מבואר, שאף על פי שהשביעית תופסת את דמיה, מכל מקום שכרה מותר אף מדרבנן, ולא גזרו בו שום איסור.

וקשה, אם כן מדוע בשכר יין נסך גזרו איסור?

אמר רבי אבהו אמר רב יוחנן

: ודאי משום גזירה אין לנו לגזור ולאסור שכרו משום דמיו. אלא

קנס הוא שקנסו חכמים בחמרין,

כמבואר להלן,

וביין נסך.

ודוקא בשני האופנים הללו החמירו, לפי שתופסים את דמיהם, לכן ראו לקנוס בשכר שהוא קצת כעין דמים. אבל בשאר איסורי הנאה, שאין תופסים את דמיהם, מסתבר שלא קנסו.

מבארת הגמרא מהו אותו קנס:

יין נסך, הא דאמרן,

שקנסוהו לאסור את שכרו.

אך

"חמרין" מאי היא?

איזה קנס קנסו את החמרין [מובילי תבואה על גבי חמור]?

הגמרא מביאה ברייתא, העוסקת בענין "חמרין", ומתוך דברי האמוראים שדנו בבאור הברייתא, יתבאר לנו מהו הקנס שקנסו בחמרין.

דתניא

בברייתא

, "החמרין שהיו עושין מלאכה בפירות שביעית, שכרן שביעית".

הסתפקו האמוראים:

מאי "שכרן שביעית"?

אילימא, דיהבינן להו שכר מפירות שביעית,

כלומר, אם נאמר, שהברייתא עוסקת במקרה שעשו מלאכה מותרת בפירות שביעית, ובא התנא ללמדנו שמותר לשלם להם את שכרם בפירות שביעית,

אין לומר כך, שאם כן,

נמצא זה,

השוכר,

פורע

את

חובו

לחמרין,

מפירות שביעית, והתורה אמרה

(ויקרא כה' ו')

"

והיתה שבת הארץ לכם

לאכלה", ו

מכאן דרשו חכמים, שפירות שביעית הותרו רק להנאת אכילה, ו

לא לסחורה.

ותשלום חוב אינו הנאת אכילה.

ואלא

תאמר

,

שהברייתא עוסקת במקרה שעשו מלאכה אסורה בפירות שביעית, כגון שהביאו יותר מדאי פירות בבת אחת ובא התנא ללמדנו

דקדוש שכרן בקדושת שביעית.

אף אם תפרש כך קשה,

ומי קדוש?!

האם באמת שכרן נתפס בקדושת שביעית?!

וה

רי

תנן

(שביעית פרק ח' משנה ד')

, "האומר לפועל הילך דינר זה ולקוט לי ירק היום, שכרו מותר.

אך אם אמר

לקוט לי ירק בו היום, שכרו אסור"

כדלעיל

.

ומוכח שלא קנסו את העושה מלאכה אסורה בפירות שביעית, ולא אסרו את שכרו.

אמר אביי, לעולם

הבריתא עוסקת במקרה שעשו מלאכה מותרת בפירות שביעית, ובא התנא ללמדנו ש

יהבינן ליה

[מותר לשלם להם]

שכר מפירות שביעית.

ודקא קשיא לך

, כיצד ישלם להם מפירות שביעית, והרי נאמר בשביעית

"לאכלה" ולא לסחורה,

כדלעיל?

יש לומר,

דיהביה ניהליה בצד היתר.

ישלם להם את השכר באופן המותר, דהינו, יתן להם אותו כמתנת חינם.