Avodá Zará 61a — o Talmud em português

ומתרצינן: לא קשה על דברי רב אשי, כי

התם

, משנתנו מדברת,

דקאזיל מיניה ומיניה

, החבית מתגלגלת ממנו וממנו, כלומר, הגוי עצמו מגלגלה ומורידה לבור. הילכך, אם אינו עושה בחמתו - היין שבבור אסור, משום דיש לחשוש שמא נגע.

ואילו אם גילגלה בחמתו, הריהי בלא כוונת נגיעה - ומותר .

שנינו במשנה הקודמת: עובד כוכבים שנמצא עומד בצד הבור של יין, אם יש לו מלוה עליו - אסור. דהיינו, בגת של ישראל ויין של ישראל, והחשש הוא שמא נגע בו הגוי.

ואילו משנתנו דנה בגת של גוי וענבים של גוי, וישראל שכר אותם לעשותם יין בכשרות, לצורך מכירת היין לישראל, ועל יין זה יש חשש גדול שמא הגוי, ביודעו שהוא שלו, יגע ביין וינסכו.

משנתנו מתירה את היין בתנאים מסויימים, של שמירה והשגחה המונעים מהגוי, והמרתתים [מיראים] אותו מליגע ביין.

ברישא של משנתנו, דנה המשנה, באופן השמירה וההשגחה, ובסיפא היא מחייבת תנאי, שהגוי צריך לכתוב לישראל התחייבות מפורשת בכתב שאין היין משועבד עבור דמי שכירות הגת והענבים. התחייבות זו מסלקת מהגוי תחושת "שותפות" ביין. ויתירה מכך, היא מרתיעה אותו מליגע ביין, ביודעו שהישראל לא יקח ממנו את היין, והוא ישאר עם היין, ויפסיד את רווחיו ודמי שכירותו.

רש"י, לפי גירסתנו, והיא מהדורא בתרא שלו, סובר שהרישא והסיפא של משנתנו חופפים. כלומר, מלבד השמירה וההשגחה המחוייב בהם, האמורים ברישא, גם חייב לקבל את כתב ההתחייבות האמור בסיפא. ומלבד כתב ההתחייבות צריך גם שמירה. ולא מספיק אחד מהם [אלא, שמשנתנו חילקה את ההלכות בנוסח של רישא וסיפא].

ואילו בברייתא בגמרא, מובא עוד תנאי של שמירה, שאינו מוזכר במשנה. והוא שהמפתח והחותם של הגת והחביות יישארו ביד ישראל.

רש"י סובר, שמשנתנו אשר לא התייחסה לתנאי זה, אינה מחייבת שהמפתח והחותם יישאר ביד ישראל, היות והפתח פתוח לרשות הרבים - אין צורך בהשארת מפתח וחותם בידו.

והיינו, שחיוב השארת המפתח והחותם הוא תחליף לשמירה האמורה במשנה .

מתניתין:

ישראל

המטהר יינו של עובד כוכבים

, לעשותו בהכשר למוכרו לישראלים, ושכר את בית הגת ועדיין לא פרע להגוי דמי שכירותו,

ונותנו ברשותו

ומשאיר את היין ברשותו של הגוי -

אם היין נמצא

בבית הפתוח לרשות הרבים

, שאם יכנס שם הגוי יראוהו בני רשות הרבים, והוא

בעיר שיש בה

, גם

עובדי כוכבים ו

גם

ישראלים, מותר

היין אף בשתיה, מפני שהגוי מפחד לנגוע, שמא יראוהו ישראלים העוברים ברשות הרבים, ויספרו לישראל בעל היין, ויפסידוהו משכרו ומרווחיו.

ואם הוא

בעיר שכולה עובדי כוכבים

-

אסור

עד שישב ומשמר

. שאם אכן רוצה הוא להכשיר את היין, יישב וישמור, שהגוי לא יגע בו [גירסת הב"ח:

עד שיושיב שומר

, לשמור במקומו].

והמשנה מבארת את איכות השמירה:

ואין השומר צריך להיות יושב ומשמר

, כל היום וכל הלילה, אלא,

אף על פי שהוא

, השומר,

יוצא ונכנס

, בזמנים בלתי קבועים,

מותר

היין בשתיה. מפני שהגוי מפחד שמא יתפסו השומר כאילו הוא גנב. אלו הם דברי חכמים .

רבי שמעון בן אלעזר אומר: רשות עובדי כוכבים אחת היא.

ויבואר בגמרא.

ישראל

המטהר יינו של עובד כוכבים, ונותנו ברשותו

, כנ"ל -

והלה

, הגוי

כותב לו "התקבלתי ממך מעות",

הריני כאילו קיבלתי ממך דמי היין והשכירות, ואתה יכול להוציא היין מתי שתרצה, ואינו מעכב על ידך -

מותר

.

אבל

, אם אינו כותב לו כך, ו

אם ירצה ישראל להוציא

את היין,

ואינו

[גירסת הב"ח:

אינו

]

מניחו, עד שיתן לו מעותיו

-

זה היה מעשה ב

עיר

בית שאן, ואסרו

חכמים את היין מפני שהגוי אינו מפחד לנגוע, בסוברו שהיין הוא שלו.

גמרא:

שנינו במשנתנו: בעיר שכולה עובדי כוכבים אסור, עד שישב ומשמר.

ומקשינן: ב

עיר שכולה עובדי כוכבים, נמי

, למה החמירו חכמים כל כך -

והאיכא רוכלין

, ישראלים,

המחזירין בעיירות

, למכור מרכולתן, והגוי מפחד מהם, שמא יראוהו נוגע ביין, כי בית הגת הרי פתוח לרשות הרבים ?

ומתרצינן:

אמר שמואל

, אכן, אם רוכלים מצויים שם - מותר. ואילו משנתנו האוסרת מדברת

בעיר שיש לה דלתים ובריח

, ואין נכנסים לתוכה אלא ברשות, ובני העיר יודעים בכניסת אנשים זרים. ויכול הגוי להיזהר מן רוכל ישראל בזמן שהותו בעיר .

שנינו במשנתנו: בבית הפתוח לרשות הרבים וכולי.

הגמרא מביאה מאמרי אמוראים, הסוברים שאם הבית פתוח לחצר, וישנם אופני השגחה אחרים - דינו כדין בית פתוח לרשות הרבים, ודי בכך.

אמר רב יוסף: וחלון

, של ישראל הפתוח כנגד פתח הבית, וישראל בעל החלון יכול לראות את הגוי בכניסתו לבית -

כרשות הרבים דמי

, ומותר.

[פירוש אחר מפרש רש"י: אם הבית פתוח לחצר, אלא שחלון של הבית פתוח לרשות הרבים, גם מותר, כאילו הבית פתוח לרשות הרבים].

וכן, אם הבית פתוח לחצר,

ואשפה

מוגבהת נמצאת נגד הפתח -

כרשות הרבים דמי

, ומותר, כיון שהגוי מפחד שמא ישראל יעמוד על האשפה, ויראהו נוגע.

ו

כן

דיקלא

, עץ דקל של ישראל העומד נגד פתח הבית -

כרשות הרבים דמי

, מפני שהגוי מפחד לנגוע, שמא יראהו ישראל בעלותו לקטוף פרי הדקל .

ועתה דנה הגמרא, בהיה עץ דקל מול בית הגת בחצר, אלא שאין עליו פירות.

וצדדי הספק יבוארו בגמרא.

אם

פסיק רישיה

, נכרת ראשו של הדקל -

פליגי בה

, בהלכה זו,

רב אחא ורבינא

.

חד

, אחד משניהם

אסר, וחד

, והשני

שרי

, התיר גם באופן זה.

והגמרא מבארת את מחלוקתם:

מאן דאסר

טעמו הוא, כי הגוי חושב:

למה ליה דסליק התם

, איזה צורך יש לו לעלות על העץ, הלא אין עליו פירות? ולכן, אין זו שמירה מעולה.

ומאן דשרי

סבר שהגוי חושב:

זימנא

, יכול לקרות

דאבדה ליה בהמה

, שלישראל בעל הדקל נאבדה בהמתו,

וסליק

, ומטפס על הדקל

לעיוני בתרה

, לחפש אותה למרחוק. לפיכך, מפחד ליכנס לבית היין, שמא יראוהו וייתפס עליו כגנב.

ועתה הגמרא מביאה ברייתא הדנה ביין של ישראל הנמצא בבית הגוי, וכן במטהר יינו של עובדי כוכבים.

תנו רבנן

:

א.

אחד הלוקח ואחד השוכר

, בין אם הישראל קנה ובין אם שכר,

בית בחצר של עובד כוכבים, ומילאהו

, את הבית ב

יין

-

וישראל

, אם ישראל

דר באותה חצר

-

מותר

.

ואף על פי שאין מפתח

של הבית,

וחותם

של החבית

, בידו

של הישראל.