Avodá Zará 5b — o Talmud em português

כמו

דכתיב

[במדבר כא]:

"ונפשנו קצה

בלחם הקלוקל",

ודרשינן "קלוקל" מלשון "קל קל", דהיינו שהיה נבלע בכל איבריהם, ולא היו צריכים להטריח את עצמם ללכת מרחק שלש פרסאות מחוץ למחנה כדי להתפנות. והיא היתה טובה גדולה עבורם, ואמר להם משה: האיך אתם מתלוננים ורוגנים על כך?! הרי זו כפיות טובה! ואתם

בני כפויי טובה,

בני האדם הראשון, שכפה בטובתו של הקב"ה. שהוא נתן לו את האשה לטובתו ולעזרתו, ואילו האדם כפה בטובה,

דכתיב

[בראשית ג]: שאמר אדם הראשון להקב"ה: "

האשה אשר נתתה עמדי

-

היא נתנה לי מן העץ ואוכל

". והיה לו לומר "האשה נתנה לי". ודרשינן ממה שאמר "אשר נתתה עמדי", שתלה אדם הראשון את קלקלתו במתנתו של הקב"ה.

וממשיכה הברייתא ואומרת:

אף משה רבינו,

לא נזכר לתת לבו לדבר זה,

ולא רמזה להן לישראל

לדברי תוכחה אלו,

אלא

עד

לאחר ארבעים שנה

שהיו במדבר -

שנאמר

[דברים כט]: אמר להם משה רבינו לישראל,

"ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר".

הרי שפרשה זו נאמרה בסוף ארבעים שנה.

וכתיב,

שאז אמר להם

"ולא נתן ה' לכם לב לדעת, ועינים לראות, ואזנים לשמוע, עד היום הזה".

שרק היום יש לכם לב לדעת מה הקב"ה מבקש מכם. ואז אמר להם משה: למה לא אמרתם "תן אתה"!?

והיינו, שרק ביום הזה נזכר משה לומר להם שיש בכך מדת "כפיות טובה".

אמר רבה

[

רבא

]:

שמע מינה

, אפשר לשמוע מכך שאפילו משה רבינו לא נזכר עד עבור ארבעים שנה, כי

לא קאי איניש אדעתיה דרביה

, אין אדם עומד על דעתו של רבו, להבין סוף דעתו ותבונתו -

עד

שיעברו

ארבעין שנין.

רק לאחר ארבעים שנה של ישיבתו ושימושו את רבו, הוא יכול לרדת ולהבין סוף דעתו.

אמר רבי יוחנן משום

בשם

רבי בנאה: מאי,

מהו ביאור הא

דכתיב

[ישעיה לב]:

"אשריכם זורעי על כל מים, משלחי רגל השור והחמור"?

-

[פשט המקרא הוא: בעת הגאולה תזרעו בכל המקומות, אף שלא במקום מים, ותשלחו שם בהמותיכם לרעות, בלי חשש שיזיקו, מרוב תבואה].

אשריהם ישראל! בזמן שעוסקין בתורה ובגמילות חסדים

-

יצרם

הרע

מסור בידם, ואין הם מסורים ביד יצרם!

לפי

שנאמר

בתחילת הפסוק

"אשריכם זורעי על כל מים", ואין

פירוש

"זריעה" אלא צדקה

, שנתינתה מצמיחה גמילות חסדים.

שנאמר

[הושע י]

"זרעו לכם לצדקה, וקצרו לפי חסד". ואין

פירוש "

מים

"

אלא תורה, שנאמר

[ישעיה נה]:

"הוי כל צמא לכו למים".

ואומר הפסוק בהמשך,

"משלחי רגל"

ששני הדברים הללו, תורה וגמילות חסדים, הם משלחים ומשליכין את יצר הרע הנקרא "אורח" [שמואל ב יב], דהיינו רגלי האורח.

וממשיך הפסוק ואומר,

"השור והחמור

", שהם דברי תורה -

כמו ששנינו,

תנא דבי אליהו: לעולם ישים אדם עצמו כשור לעול וכחמור למשאוי,

לשאת ולסבול עול תורה וגמילות חסדים. כלומר, שמקבל עליו עול תורה.

שנינו במשנתנו:

לפני אידיהן של עובדי כוכבים שלשה ימים אסור לשאת ולתת עמהם וכו'.

ומשמע ששלשה ימים לפני אידו קונה הגוי בהמה לצורך יום אידו.

ומקשינן:

ומי בעינן כולי האי

, האם צריכין לאסור כל כך הרבה ימים לפני יום אידו? וכי קונה הגוי שלשה ימים לפני יום אידו?

והתנן

במסכת חולין [פג א], לגבי החשש לשחיטת "אותו ואת בנו" ביום אחד, שרק יום אחד לפני יום טוב קונה אדם בהמה לצורך החג, ולכן רק אז יש לחשוש שמא ישחוט אדם אותו ואת בנו ביום אחד.

"אותו ואת בנו" הוא איסור שציוותה התורה לא לשחוט האם והבת ביום אחד.

וזה שאסור לשחוט, הוא דוקא בידוע שהיא האם והוא הולד, כגון שכרוך הולד אחריה, אבל אם לא ידוע, הרי אין חוששין על כל בהמה שמא נשחטה האם או הבן היום.

אבל יש זמנים מיוחדים בשנה שמרבים בהם בשחיטת בהמות, ואז יש לחשוש יותר, והוא מה ששנינו:

בארבעה פרקים

זמנים

בשנה, המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו "אמה מכרתי לשחוט

", או

"בתה מכרתי לשחוט"

, כי בזמנים אלו כל מי שקונה בהמה שוחט אותה היום. ולכן מודיעו כדי שלא יעבור על איסור "אותו ואת בנו", אם אכן ישחוט היום את השני.

ואלו הן

:

ערב יום טוב האחרון של חג

הסוכות,

ערב יום טוב הראשון של פסח, וערב עצרת

חג השבועות,

וערב ראש השנה. וכדברי רבי יוסי הגלילי, אף ערב יום הכפורים,

ורק

בגליל

ששם היו רגילים להרבות יותר בשמחה.

ובכל אלו הימים קונים ושוחטים הרבה בהמות לצורך אכילה .

הרי שקונים ומכינים לקראת החג רק יום אחד, ואם היה מוכרה יום קודם - לא חייבוהו להודיע ללוקח, וכל שכן שלא קונים שלשה ימים מקודם.

ומתרצינן:

התם

, במועדי ישראל, שקונים את הבהמות

ל

צורך

אכילה

-

סגיא

די

בחד יומא

ביום אחד להכין צורכי סעודה -

ואילו

הכא

באידם של הגוים

ד

הם קונים

ל

צורך

הקרבה

לעבודת כוכבים -

בעינן,

מחזר הגוי אחריהם לקנותה

בתלתא יומי,

בשלשה ימים .

ומקשינן:

ו

כי

להקרבה

-

סגי

די

בתלתא יומי?!

והא תניא, שואלין בהלכות הפסח קודם הפסח שלושים יום. רבן שמעון בן גמליאל אומר: שתי שבתות

.

הרי שהכנת צורכי קרבן פסח היא יותר משלשה ימים!

ומתרצינן:

אנן,

אנו בני ישראל, שאנו צריכים להכין קרבנות פסח, ואסור לנו להביאו עם "מום",

דשכיחי מומין דפסלי

, ונמצאים בהמות הפסולים,

ואפילו

מום קטן, כגון מום הנמצא

ב"דוקין" שבעין

הבהמה, גם כן הבהמה פסולה להקרבה, לכן

בעינן

לטרוח ולחפש הרבה, עד

תלתין יומין

שלושים יום -

אבל

אינהו,

הגוים, שלצורך קרבנות חגאותיהם אינם צריכים בהמות נקיות ממומין, אלא

דמחוסר אבר אית להו

, בדיניהם פסול הקרבן רק אם חסר לו אבר שלם, לכן

בתלתא יומי סגי

, די להם בחיפוש שלשה ימים, כי אינו כל כך קשה למצוא בהמה שאינה מחוסרת אבר .

ועתה הגמרא דנה ומוכיחה את מה שאמרו, שבני נח אסורין להביא קרבן "מחוסר אבר"

דאמר רבי אלעזר: מנין

אנו למדים,

למחוסר אבר, דאסור לבני נח,

להקריבו לה'?

דכתיב

[בראשית ו]: אמר הקב"ה לנח:

"ומכל החי, מכל בשר, שנים מכל תביא אל התיבה להחיות אתך"

-

ודרשינן: "מכל החי", אמרה תורה:

הבא בהמה שחיין ראשי אברים שלה.

שהרי עתיד נח להקריב קרבנות מן הבהמות שהכניס לתיבה, כמו שנאמר [שם ח] אחרי יציאתו מן התיבה: "ויקח מכל הבהמה הטהורה... ויעל עולות במזבח".

ומקשינן: איך אפשר ללמוד ממקרא זה? הלא

האי

"ומכל החי",

מיבעי ליה

ללימוד אחר,

למעוטי טריפה, דלא!

שציווה הקב"ה לנח לא להכניס לתיבה בהמות שנטרפו, כגון שניקב קרום של מח [ואינה בעלת מום בכך].

ומתרצינן: מה שהיה אסור לו להכניס בהמות טריפה נדרש מדרשה אחרת, שדבר זה ממה שנאמר שם

"לחיות זרע

",

נפקא

נלמד. כלומר, הכנס בהמות שמהם יוולדו זרע, ואילו טריפה אינה יולדת.

ומקשינן:

הניחא

לימוד זה מתיישב,

ל

דברי

מאן דאמר טריפה אינה יולדת,

ואפשר למעטה מ"לחיות זרע" -