Avodá Zará 54a — o Talmud em português

אמר חזקיה: מאי קרא

, מנין נדרש שמזבח הוא של אבנים הרבה, וביטולו הוא בניתוץ רובו?

אמר הנביא ישעיה [כז] "לכן בזאת יכופר עון יעקב...

בשומו כל אבני מזבח

[העשוי לעבודת כוכבים]

כאבני גיר מנופצות, לא יקומו אשרים וחמנים

[למען לא יקימו להם אשרות ואלילי שמש] ".

ודרשינן:

אי איכא כאבני גיר מנופצות

, אם אכן ינפצום כאבן גיר,

לא יקומון אשרים וחמנים,

לא יקריבו עליו.

ואי לא

ינפצום -

יקומו.

ומוכח, שהמזבח בנוי מהרבה אבנים, וביטולו הוא בניפוצן.

שנינו לעיל [בפרק כל הצלמים] שכל דבר אשר עבדו לו והשתחוו לו, כמו בהמה, וכמו קמח ויין, אסור להביאו קרבן לה'. ואף אם ביטל הגוי את הדבר הזה מלהיות לו לעבודה זרה, ובכך הותר הדבר להדיוט, בכל זאת הוא ממשיך להיות אסור לגבוה. וכמו כן שנינו לעיל, כיון שאין אדם יכול לאסור דבר שאינו שלו, ולכן המשתחווה לבהמת חבירו, היא אינה נאסרת בהנאה מדין "נעבד".

ועתה הגמרא מביאה ברייתא, ששנינו בה שלא נאסר הדבר אף לגבוה.

תנא, נעבד

, אם הוא

שלו

-

אסור

לגבוה.

ו

אם הוא

של חבירו, מותר

, מפני שאדם אינו יכול לאסור דבר שאינו שלו.

ורמינהו

סתירה לכך מברייתא אחרת.

דתניא,

איזהו נעבד?

-

כל שעובדים אותו, בין בשוגג ובין במזיד, בין באונס ובין ברצון

, ואסור להביאו לקרבן.

ויש לדון:

האי "אונס

" האמור בברייתא -

היכי דמי

, איך היתה העבודה באונס?

לאו

, האם לא, ב

כגון דאנס בהמת חבירו, והשתחוה לה?!

ומשמע, שברייתא זו סוברת שלגבי דיני גבוה, נאסר אף דבר שנעבד על ידי אדם שעבד לדבר שאינו שלו?

ומתרצינן:

אמר רמי בר חמא: לא!

אין זה פירוש הברייתא. אלא, פירושו של ה"אונס" האמור בברייתא הוא,

כגון שאנסוהו עובדי כוכבים, ו

הוא הישראל

השתחוה לבהמתו דידיה,

של עצמו, ורק אז נאסרת הבהמה.

והחידוש בברייתא הוא, כי למרות שהיה אנוס בעבודתו [וכמו שיבואר], בכל זאת נאסרת הבהמה מדין "נעבד". וזאת, בתנאי שתהיה הבהמה שייכת לו, אבל את בהמת חבירו הוא אינו יכול לאסור, אפילו כשמשתחווה לה ברצונו.

מתקיף לה רבי זירא

: איך יתכן להעמיד את הברייתא במי ש"אנוס" לעבוד את הבהמה?! והרי "

אונס

", [אנוס]

רחמנא פטריה!

התורה פטרתו מכל מיתה ומכל עונש, כיון שלא עבר את העבירה מרצונו ומדעתו,

דכתיב

[דברים כב] בפרשת נערה מאורסה שנאנסה "

ולנערה לא תעשה דבר,

אין לנערה חטא מות. כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש, כן הדבר הזה".

ומכך שפטרה התורה אותה מעונש, סובר רבי זירא שבכך גילתה התורה שכל מעשה הנעשה באונס, נחשב הדבר כאילו הוא לא נעשה. ולכן גם המשתחוה לבהמה באונס, נחשב הדבר כאילו לא עבד עבודת כוכבים כלל, ולפיכך לא נאסרת הבהמה, ולא חלים עליה דיני "נעבד".

ומתרצינן: כיון שישנם אופנים שמחויב למסור את נפשו כדי לא לעבוד עבודת כוכבים, וכמו שיבואר, והיות והוא לא מסר את נפשו על כך, הרי למרות שהוא לא ייענש, ובלי כל ספק הוא פטור, מכל מקום, כיון שלא מסר את נפשו כמצווה עליו, לכן הריהו בגדר "עובד עבודת כוכבים", ואסר בהשתחואתו את הבהמה.

אלא, אמר רבא: הכל

, בין העובד באונס ובין העובד ברצון,

היו בכלל

מה שאסרה תורה

"לא תעבדם".

שכל מצוות התורה בענין עבודה זרה נאמרו בלשון סתמי, ולא חילקה התורה בהן בין העובד מרצון לבין מי שנמצא במצב שכופין אותו לעבוד, ואם לא יעשה כן, יהרגוהו,

וכשפרט לך הכתוב

[ויקרא יח] "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם

וחי, בהם

", ודרשינן, ששמירת מצוות התורה נועדה כדי לחיות בהן

ולא שימות בהן

-

יצא אונס

מכלל חיוב שמירת המצוות, כדי שלא "ימות בהן", ואם כן, לכאורה מותר לו לעבוד עבודת כוכבים באונס, כדי שלא ייהרג.

ו

אולם, מצד שני,

הדר כתב רחמנא

[שם כב] "

ולא תחללו את שם קדשי,

ונקדשתי בתוך בני ישראל", מלמד הכתוב

דאפילו באונס

אינו רשאי לעבור בדבר שיש בו חילול שם ה', כמו לעבוד עבודת כוכבים.

הא כיצד

, איך נתרץ סתירת שני הכתובים, שכתוב אחד אומר שאינו חייב למסור את נפשו, והשני אומר שחייב למסור נפשו? -

הא

, הכתוב שממנו דורשים שאינו חייב, מדבר על עבירה הנעשית

בצנעה,

שאין בכך חילול ה'.

והא,

הכתוב האומר שחייב, מדבר בעבירה הנעשית

בפרהסיא

, בפני עשרה מישראל. שאם עושה כן, אף אם הוא אנוס, הריהו מחלל שם ה' [ולכן נאמר שם "ונקדשתי בתוך בני ישראל"].

מכל מקום, אף שחייב למסור עצמו בפרהסיה ולא לעבוד, אם הוא כן עבד, אין עליו עונש כלל, ועל מקרה זה אמרה הברייתא שהבהמה נאסרת, כי היות ועבד לה, יש לבהמה שם "נעבד", ומחמתו היא אסורה לגבוה.

אמרו ליה רבנן לרבא: תניא

, שנינו ברייתא

דמסייעא לך

לדבריך, שעל עבודה כזו חל שם "נעבד", למרות שהיה אנוס.

דתניא,

בימוסיאות של עובדי כוכבים

[שמעמידין עליהן אלילים תמיד, ולאו דוקא כשעובר המלך, והם אסורים משום משמשי עבודת כוכבים]

בשעת הגזירה

, גזירת שמד שגזרו הגוים על ישראל לעבוד עבודת כוכבים,

אף על פי שהגזרה בטלה, אותן בימוסיאות לא בטלו

, ונשארו באיסורן בהנאה.

ושעת הגזרה היא שעת השמד, שדינה כפרהסיא, וחייבין אז למסור את הנפש. ומוכח מהברייתא, כדעת רבא, שהבימוסיאות נשארות באיסורן על אף שהאלילים נעבדו באונס

.

אמר להו

רבא לרבנן:

אי משום הא,

אם מברייתא זו -

לא תסייען,

אל תביאו לי סיוע, כי אין ממנה ראיה, כי יתכן שלכן הבימוסיאות אסורות,

אימר

, שאנו חוששין שמא בין כל היהודים שנגזרה עליהם הגזירה,

ישראל מומר

[גירסא אחרת:

משומד

]

הוה

ביניהם,

ו

הוא אכן

פלח לה,

עבד אותה

ברצון

. ובגללו נאסרו אותן הבימוסיאות.

רב אשי אמר: לא תימא,

אינך צריך לומר: "

אימר

", שהוא חשש גרידא, שמא יש ביניהם מומר,

אלא "ודאי" ישראל מומר הוה

ביניהם,

ופלח לה ברצון.

כי אחרי שרואה שמטה יד ישראל, והם בשפלות ונמיכות רוח, נוטה לבו לעבודת כוכבים.

עד הנה פירשה הגמרא את הברייתא לפי פירושו של רמי בר חמא, שמדובר באנוס שאנסוהו להשתחוות לבהמה שלו.

ועתה הגמרא מביאה עוד תירוץ, שהברייתא אכן מדברת במי שלא אנסוהו גוים, אלא שאנס בהמת חבירו, ומכל מקום אינה סתירה לברייתא האחרת, ששנינו בה שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. כי במה דברים אמורים שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, כשהשתחוה לה בלבד, ולא עשה מעשה בגוף בהמת חבירו. אך אם עשה מעשה בבהמת חבירו, אסרה למרות שאינה שלו, ובאופן זה אמרה הברייתא "בין באונס".

חזקיה אמר: כגון, שניסך לעבודת כוכבים יין על

[גירסת הב"ח:

בין

]

קרניה

.

ומקשינן:

מתקיף לה רב אדא בר אהבה

: אף שאמת היא שאדם אוסר דבר שאינו שלו על יד מעשה, מכל מקום, תירוצו של חזקיה אינו עולה יפה, שהרי, וכי

האי, נעבד הוא?!

האם המנסך יין לעבודת כוכבים בין קרני הבהמה, והבהמה עצמה איננה עבודה זרה, האם בכך נעשית הבהמה "נעבד"?! הלא הבהמה לא נעבדה? והרי

האי

, אופן זה -

בימוס בעלמא הוא, ושרייה

[גירסת הב"ח:

דשויוה

] הבהמה משמשת כ"בימה" לעבודת כוכבים, ובעלי חיים לא נאסרו משום "משמשי עבודת כוכבים" .

ומתרצינן:

אלא, אמר רב אדא בר אהבה

: אכן, מדובר שעבד לבהמה עצמה,

כגון שניסך לה יין בין קרניה

, ועשאה עבודה זרה, והיות

דעבד בה מעשה

, נאסרה, למרות שהיא של חבירו.

ובאופן זה אסרה הברייתא השניה. ואילו כשלא עשה בה מעשה, כגון שהשתחווה לה או עשה לה עבודה אחרת שאינה בגופה - לא נאסרה, מפני שאינה שלו.

עתה עוברת הגמרא לבאר את מה שאמרה שאדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה.

וכי הא

וכמו המאמר

דאתא עולא

שאמר כשהגיע מארץ ישראל:

אמר

בשם

רבי יוחנן: אף על פי שאמרו

חכמים:

המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה,

מכל מקום, אם

עבד בה מעשה

-

אסרה.

אמר להו רב נחמן

לחביריו:

פוקו

צאו

! ואמרו ליה לעולא: כבר תרגמה רב הונא לשמעתיך

, כאן

בבבל.

דאמר רב הונא: היתה בהמת חבירו רבוצה

מעצמה

בפני עבודת כוכבים, כיון

ששחט בה סימן אחד

, הקנה או הוושט, לעבודת כוכבים -

אסרה

, אף שאינה שלו.

ומבארינן:

מנא לן

, מנין לנו

דאסרה

על ידי עשיית מעשה?

אילימא

אם נאמר: נלמד

מ

מה שנאסרו ה

כהנים

שאנסום מלכי ישראל להיעשות כומרים לעבודת כוכבים, ונאסרו הכהנים על ידי כך. כמו שאמר הנביא יחזקאל [מד] "ולא יגשו אלי לכהן לי", כיון שעשו מעשה, למרות שהכהנים אינם נקראים "משלהם" של המלכים -

ומקשינן: מה הראיה,

ודלמא,

הרי יתכן לומר:

שאני כהנים

, לכן נאסרו מפני

דבני דעה נינהו,

והיה להם למסור נפשם ולא לעבוד עבודת כוכבים, ולפיכך קנסו אותם חכמים. ומנין ללמוד מכך איסור אפילו לבהמה שנעבדה על ידי מי שאינו בעליה?

ואלא

, אם תרצה ללמוד שנאסר על ידי מעשה

מאבני מזבח,

שאינם בני דעה, וגנזום מלכי בית חשמונאי, משום ששיקצום מלכי יון לעבודת כוכבים כמו שלמדנו לעיל [נב ב], למרות שמלכי יון לא יכלו לאוסרם, מפני שאינם שלהם, בכל זאת כיון שנעשה בהן מעשה, אסרום חכמי אותו הדור, וגנזום.

ומקשינן: מה הראיה?

ודלמא כד

אמר

רב פפא

[שם]: קרא אשכחו, מצאו ראיה מהכתוב שנאמר [יחזקאל ז] "ובאו בה פריצים ויחללוה", שכיון שבאו פריצים וטימאו את ההיכל, הוציאו את כליו לחולין, וקנאום הגוים מפני שהופקרו, ואינם "דבר שאינו שלו"?