Avodá Zará 52a — o Talmud em português

לכן,

תנהו ענין לכלים

, והתורה מצווה לאבד את הכלים, ועל אותם הכלים דרש רבי ישמעאל שלא נאסרו עד "אשר עבדו שם הגוים ".

שנינו בהמשך הברייתא:

מכאן אמרו: עבודת כוכבים של עובד כוכבים

-

אינה אסורה אלא עד שתעבד ושל ישראל

אסורה

מיד.

ומקשה הגמרא:

והא ב"כלים" אוקימנא לה?

הרי רבי ישמעאל דרש ש"מקומות" הם כלים שנשתמשו בהם לצורך אלילים, ולא באלילים עצמם?

ומתרצת הגמרא:

אמר קרא "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים אשר אתם יורשים אותם את אלוהיהם

", ודרשינן:

מקיש,

התורה משווה את

אלוהיהם

הנאמר בהמשך הפסוק -

לכלים

הנאמר בתחילת הפסוק ["מקומות"] -

ללמדך:

מה כלים

אינם אסורים

עד שיעבדו

-

אף אלוהיהם

[שאינם ההרים עצמם, אלא אלילים מעשי ידי אדם]

נמי

אינם אסורים

עד שיעבדו

.

ודנה הגמרא:

ורבי עקיבא דלא מקיש

כלים לאלוהיהם, וסובר שאלוהיהם נאסרו מיד כשעשאום, ואילו כלים לא נאסרו מיד! - מה ישיב על ההיקש שדרש רבי ישמעאל, הרי התורה השוותה ביניהם?

ומתרצת הגמרא:

אמר לך

רבי עקיבא: נאמר בתורה "

את

אלוהיהם" -

הפסיק הענין

, המלה "את" באה להפסיק בין כלים לאלילים, וללמדך שאין להשוות ביניהם כמו שהשווה רבי ישמעאל .

ודנה הגמרא:

ו

לדברי

רבי ישמעאל, אשכחן

, נמצאנו למדים ממקרא זה ש

עבודת כוכבים

של עובד כוכבים דאין אסורה עד שתעבד

-

ואילו, עבודת כוכבים

דישראל דאסורה מיד

-

מנא ליה

מנין לו?

ומתרצת הגמרא: לא נלמד מדרשת הכתובים, אלא

סברא הוא: מ

מה שמצאנו

דעובד כוכבים עד שתעבד

מסתבר

ד

של

ישראל אסורה מיד

.

ומקשה הגמרא: מנין לומר כן,

אימא

הרי יתכן לומר,

ד

של

ישראל כלל וכלל לא

אסורה בהנאה ?

ותמהה הגמרא: איך יתכן לומר כן שלא תיאסר בהנאה?

השתא

אם אפילו

גניזה בעיא

התורה מחייבת לגונזה, כמו שיבואר בהמשך,

איתסורי לא מיתסרא

וכי לא תהיה אסורה בהנאה?! ומקשה הגמרא: מה הסתבר לו שאם של גוי אסורה עד שתעבד - של ישראל אסורה מיד -

ואימא

הרי יתכן לומר ששל ישראל דינה

כ

של

דעובד כוכבים

?

ומתרצת הגמרא:

אמר קרא

[דברים יט] "

ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל",

ודרשינן "אשר עשיתם" - ללמדך:

משעת עשייה קם ליה בחטא

הרי היא במצב של חטא, כלומר: אסורה.

ומקשה הגמרא: מנין לדרוש שאסורה בהנאה -

ואימא

הרי יתכן לומר:

הני מילי

דברים אלו אמורים רק

למיקם גברא בחטא

שהישראל העושה אותה עשה מעשה "חטא", ומכל מקום -

איתסורי לא מיתסרא

העבודת כוכבים עצמה עדיין אינה אסורה בהנאה עד שתיעבד. וממקרא זה לא הוכח שהיא אסורה בהנאה משעת עשייה? ומתרצת הגמרא: אכן, לא ממקרא זה נלמד, אלא,

אמר קרא

[דברים כז] "

ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה

", ודרשינן "אשר יעשה" ללמדנו:

משעת עשייה קם ליה בארור

עבר על הברית שכרתו ישראל עם הקב"ה, וענשו מפורש "ארור האיש".

ומקשה הגמרא: עדיין אין ממקרא זה הוכחה שהוא אסור בהנאה, כי

אימא

הרי יתכן לומר:

הני מילי

דברים אלו אמורים רק

למיקם גברא

שהישראל העושה פסל ומסכה יהיה

ב"ארור

", ומכל מקום -

איתסורי לא מיתסרא

הפסל עצמו עדיין אינו אסור בהנאה עד שיעבדוהו?

ומסקינן "

תועבת ה'" כתיב

במקרא זה, ובא ללמדנו שהוא תועבה ואסור בהנאה.

אחרי שהוכיח רבי ישמעאל ממקרא זה שעבודת כוכבים של ישראל אסורה מיד, מקשינן:

ורבי עקיבא

הסובר שאינה אסורה מיד, אלא עד שתיעבד, מה ישיב על דרשה זו?

ומתרצת הגמרא: רבי עקיבא סובר, שאין כוונת התורה שהפסל הוא עתה תועבה משעת עשייתו, אלא, עתה העושהו הוא ב"ארור" מפני שעשה

דבר המביא

אותו

לידי תועבה

שיעבוד אותו.

ולדעת רבי עקיבא, אין הוכחה ממקרא זה שעבודת כוכבים של ישראל אסורה בהנאה משעת עשייתה.

שנינו בברייתא: רבי עקיבא אומר: חילוף הדברים, עבודת כוכבים של עובד כוכבים - אסורה מיד, ושל ישראל עד שתיעבד.

ודנה הגמרא:

ורבי עקיבא, עבודת כוכבים של עובד כוכבים דאסורה מיד

משעת עשייתה -

מנא ליה

מנין לו?

אמר עולא: אמר קרא

[דברים ז] על אלילי הגוים "

פסילי אלוהיהם תשרפון באש

", ודרשינן:

משפסלו

ועשה בו צורתו

נעשה אלוה

, עוד טרם שעבדו. ולכן נאסר בהנאה.

ודנה הגמרא:

ואידך

, מה ישיב רבי ישמעאל על דרשה זו?

המקרא

ההוא מיבעי ליה

נדרש

ל

דרשה אחרת,

כ

מו

דתני רב יוסף

-

דתני רב יוסף: מנין

אנו למדים

ל

הלכה זו:

עובד כוכבים שפוסל אלוהו

שיכול לבטלו וכשמבטלו הריהו בטל? -

שנאמר "פסילי אלוהיהם תשרפון באש

" ודרשינן "פסילי" מלשון "פסול" דהיינו ביטול.

ודנה הגמרא:

ואידך

ומנין לרבי עקיבא שגוי מבטל את אלוהו, אחרי שלדעתו המקרא "פסילי אלוהיהם" נדרש לדרשה אחרת?

נפקא ליה

רבי עקיבא לומדו

מ

הדרשה

ד

דרש

שמואל

-

דשמואל רמי

הקשה סתירת הכתובים:

כתיב

"פסילי אלוהיהם תשרפון באש

לא תחמוד כסף וזהב עליהם

",

ו

בהמשך

כתיב

"

ולקחת לך", הא כיצד

אם אסור לחמוד, למה יקחנו לעצמו ?

לכן דרשינן:

פסלו

הגוי

ל

עשותו

אלוה

על כך מצווה התורה "

לא תחמוד

"! ואם

פסלו מ

להיות

אלוה

, דהיינו שעשאו פסולת - על כך מתירה התורה "

ולקחת לך

" היות ובטלו.

ומדרשה זו של שמואל לומד רבי עקיבא שהגוי מבטל אלילים, ולא מהלשון "פסילי" שנדרש שהגוי "פוסל", דהיינו מבטל. ו"פסילי" נדרש גם ל"פסלו לאלוה" דהיינו שעשה צורתו, ועל כך אמרה התורה שהוא כבר אלוהיו ואסור בהנאה.

ודנה הגמרא:

ו

לדברי

רבי עקיבא

-

אשכחן

מצאנו דרשה ש

עבודת כוכבים של עובד כוכבים ד

היא

אסורה מיד

-

עבודת כוכבים

דישראל

דאינה אסורה

עד שתיעבד

-

מנלן

מנין לו?

אמר רב יהודה: אמר קרא

[דברים כז] "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה

ושם בסתר",

ודרשינן:

עד שיעשה לה דברים שבסתר,

דהיינו שיעבדנה, שעושה כן בסתר, מפחדו שמא יישמע לבית דין ויסקלוהו.

ודנה הגמרא:

ואידך

ומה ישיב רב ישמעאל על דרשה זו, שמשמעה שאינה אסורה מיד, אלא עד שיעבדנה?

מקרא

ההוא מיבעיא ליה

נדרש לדרשה אחרת,

כ

מו

ד

דרש

רבי יצחק

-

דאמר רבי יצחק: מנין

אנו למדים

ל

הלכה זו:

עבודת כוכבים של ישראל שטעונה גניזה

כשהיא שלימה גונזה בקרקע -

שנאמר

"

ושם בסתר

", ודרשינן: וישימו בסתר.

ודנה הגמרא:

ואידך

רבי עקיבא הדורש ממקרא זה: עד שיעשה לה דברים שבסתר, מנין לו ההלכה שטעונה גניזה?

רבי עקיבא

נפקא ליה, מ

הדרשה

ד

דרש

רב חסדא אמר רב

-

דאמר רב חסדא אמר רב: מנין

אנו למדים

ל

הלכה זו:

עבודת כוכבים של ישראל שטעונה גניזה?

שנאמר

[דברים טז] "

לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלקיך",

ולכאורה קשה, מה ענין אשרה אצל מזבח, הרי איסור נטיעת אשרה הוא בכל מקום? אלא בא ללמדנו: להקיש אשרה למזבח,

מה מזבח טעון גניזה

שהרי אסור בהנאה -

אף

אשרה

ושאר עבודת כוכבים

טעונה גניזה

.

ודנה הגמרא:

ואידך

רבי ישמעאל הדורש שעבודת כוכבים טעונה גניזה ממה שכתוב "ושם בסתר" - לאיזה דרשה השוותה התורה אשרה למזבח?

ההיקש

ההוא, מיבעי ליה

נדרש

ל

דרשה אחרת,

כ

מו

ד

דרשה

ריש לקיש

[והוספת רב אשי] -

דאמר ריש לקיש: כל המעמיד

בישראל

דיין שאינו הגון

-

כאילו נוטע אשרה בישראל!

שנאמר

שם "

שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך

",

וסמיך ליה

ובסמוך נאמר "

לא תטע לך אשרה כל עץ

", ו"עץ" רומז על האדם, כמו שנאמר "כי האדם עץ השדה", והכוונה על תלמיד שאינו הגון.

ועל דרשה זו

אמר רב אשי: ובמקום

שישנם

תלמידי חכמים

אחרים הגונים, אז - המעמיד דיין שאינו הגון,

כאילו נטעו

לאשרה

אצל מזבח

ה' -

שנאמר

: לא תטע לך אשרה הרומז לדיין שאינו הגון -

אצל מזבח

הרומז לתלמידי חכמים .

למדנו שרבי ישמעאל דורש דברי הכתובשנאמר בו "מקומות" לכלים שנשתמשו בהן הגוים לעבודת כוכבים, וסובר שמשמשי עבודת כוכבים אינם אסורים עד שיעבדום, ואף רבי עקיבא אינו חולק עליו במשמשים, אלא בעבודת כוכבים עצמם.

הגמרא דנה בדין משמשין.

בעי רב המנונא: ריתך כלי

, כלי שנשבר, והקיש עליו בקורנס [כלי מלאכת ברזל] עד שנתיישר וחזר לצורת כלי, ועשה כן לצורך שהכלי ישמש

לעבודת כוכבים

-

מהו

האם נאסר הכלי בהנאה?

הגמרא הבינה שהאיבעיא היא, בכלי שהכינוהו לתשמיש עבודת כוכבים, ועדיין לא השתמשו בו לעבודת כוכבים והאיבעיא אם נאסרו בריתוך בלבד. ולכן מקשינן:

עבודת כוכבים דמאן

, כלומר: כלי זה שעליו נסובה האיבעיא - למי הוא שייך?

אילימא

אם תאמר:

עבודת כוכבים דעובד

כוכבים

הכלי שייך לגוי -

קשה, מהי האיבעיא?

הרי,

בין לרבי ישמעאל ובין לרבי עקיבא

לא נחלקו אלא בעבודת כוכבים עצמה, ואילו כלי זה אינו אלילים,

אלא משמשי עבודת כוכבים הן, ו

בין לרבי ישמעאל ובין לרבי עקיבא

משמשי עבודת כוכבים אין אסורין

בעשייתן גרידא

עד שיעבדו

. ומהי האיבעיא?

ואלא

, בעית רב המנונא היא: במשמשי

עבודת כוכבים ד

של

ישראל

-

אליבא דמאן

לדעת מי מסופק רב המנונא?

אילימא

אם תאמר:

אליבא דרבי עקיבא

הסובר שעבודת כוכבים של ישראל אינה אסורה עד שתעבד -

קשה, מה האיבעיא?

השתא

אם אפילו

היא גופה

עבודת כוכבים עצמה [האליל]

לא מיתסרא

אינה אסורה

עד שתעבד

-

משמשיה מיבעיא?!

וכי יש לו ספק על המשמשין, איך עלה על הדעת שהמשמשין שהם טפל יהיו חמורים מן עיקר האיסור עצמו?!

ואלא

, האיבעיא היא

אליבא דרבי ישמעאל, דאמר

עבודת כוכבים של ישראל

אסורה מיד

ועתה מסתפק רב המנונא:

מאי

מה דינם של המשמשין - וצדדי הספק הם: האם

משמשין

של ישראל

ממשמשין

של גוים

גמרינן

-

מה התם

כשם שמשמשין של גוים אינם אסורין עד

שיעבדו, אף הכא

אינם אסורים

עד שיעבדו

, ואף שהעבודת כוכבים עצמה אסורה מיד, מכל מקום משמשיה קלים ממנה -

או דלמא

יתכן לומר:

מינה גמר

שמשמשין נלמדים ממנה, ודינם שוה לעבודת כוכבים עצמה -

מה היא

כשם שהיא

אסורה מיד, אף משמשיה אסורין מיד.

וזו איבעית רב המנונא.

ומקשה הגמרא: אם זו האיבעיא,

מאי איריא דקא מיבעיא ליה

מה הטעם שרב המנונא הסתפק ב

"ריתך" כלי

הרי

תיבעי ליה "עשה"

כלי מתחלתו, כדי להשתמש בו לעבודת כוכבים -

אותה האיבעיא, ואותם צדדי הספק, היה יכול להסתפק גם ב"עשה" כלי?

ומבארת הגמרא: אלא,

רב המנונא משום "טומאה ישנה" קמיבעיא ליה,

ספיקו היה בדין אחר, והוא בדין "טומאה ישנה".

והיינו: כבר מבואר שכלי שנשתמשו בו לעבודת כוכבים, נטמא טומאה מדרבנן, נוסף על איסור הנאתו.

ושנינו בדין טומאת כלים:

א. כלים שנטמאו, טעונין טבילה, וטהרתן הן בהערב שמש, כלומר: אחרי עבור יום טבילתן, [ויש הטעונין הזאת אפר הפרה ביום השלישי וביום השביעי לטומאתן].

ב. כלי שנטמא, ונשבר - מן התורה פקעה טומאתו, שהרי אינו כלי.

ג. גזרו חכמים, שכלי שנטמא ונשבר וחזר ותיקנו - חזר ל"טומאתו הישנה". כלומר: עדיין טמא עד שיטהרוהו בטבילה בכל דיני טבילה וטהרה, כלי כלי וטהרתו, וטומאה טומאה ודינה, אף שמן התורה פקעה טומאתו.

והטעם: מפני "מראית עין" של עמי הארץ הרואים שלא טבלוהו ולא טהרוהו, ומשתמשים בו ביומו לפני הערב שמש, - ויאמרו: די לו לכלי טבילה בת יומו. ולא ידעו שנשבר וחזר ותיקנו.

איבעית רב המנונא היא, בכלי שנשתמשו בו לעבודת כוכבים, ונטמא בטומאת "עבודת כוכבים", ונשבר וריכתו לשם עבודת כוכבים [ומבואר, למה לא הסתפק ב"עשה" כלי] - האם גזרו דין "טומאה ישנה" על טומאה זו .

והגמרא תבאר את צדדי הספק.

דתנן

שנינו משנה במסכת כלים:

כלי מתכות

-

פשוטיהן ומקבליהן

בין אם הם כלים עם "בית קיבול", ואף אם אין להם בית קיבול, הרי הם

טמאין

כלומר: מקבלין טומאה. [בניגוד לכלי עץ, שאין פשוטיהן מקבלין טומאה].

נשתברו

הכלים -

טהרו

פקעה מהן טומאתן, ואף שכבר נטמאו.

חזר ועשאן כלים

-

יחזרו

[גירסת הב"ח:

חזרו

]

לטומאה ישנה

שנטמאו בה.

ו

עתה,

הכי קמיבעיא ליה

כן הוא ספיקו של רב המנונא:

כי הדרה טומאה

כשהטומאה חוזרת, האם אומרים:

הני מילי

גזירה זו שחכמים גזרו, דבר זה אמור

לטומאה דאורייתא

, כאשר הכלי נטמא בטומאה דאורייתא.

אבל

, כלי שנשתמשו בו לעבודת כוכבים שטומאתה היא

טומאה דרבנן

-

לא

גזרו עליה חכמים שתחזור לטומאתה הישנה, והואיל ופקעה טומאתה, הכלי טהור -

או דילמא

יתכן לומר:

לא שנא

חכמים לא חילקו בין טומאה דאורייתא לבין דרבנן, ובכל אופן חזרה טומאתן הישנה, והכלי טמא בטומאת עבודת כוכבים?

וזו איבעית רב המנונא.

ומקשה הגמרא: אם כן, למה הסתפק דוקא בטומאת עבודת כוכבים -

ותיבעי ליה

היה לו להסתפק ב

שאר טומאות

שטומאתן הן מ

דרבנן

, כגון: כלים שנטמאו במשקה וכדומה.

ומסקינן: אכן, ספיקו היה גם על שאר טומאות דרבנן -

ו

חדא מגו חדא

אחד מתוך השני, כלומר: איבעיא מתוך איבעיא

קמיבעיא ליה

. והוא: איבעיא הראשונה היא:

טומאה

שהיא רק

דרבנן

-

מי הדרא

האם חכמים גזרו שטומאתה הישנה תחזור, כשם שגזרו על טומאה דאורייתא,

או

-

לא הדרא

לא גזרו חכמים על כלי שנטמא בטומאה שהיא רק מדרבנן שהטומאה תחזור.

והאיבעיא השניה היא:

אם תרצה לומר

אם נפשוט ממשנה או מברייתא ששאר טומאה דרבנן

לא הדרה

-

עדיין יש להסתפק:

טומאה דעבודת כוכבים

האם חוזרת.

וצדדי הספק הם:

משום חומרא דעבודת כוכבים

היות והוא איסור חמור,

מי שויוה רבנן כטומאה דאורייתא

האם נתנו לה חכמים את חומרת טומאה דאורייתא, שכשם שטומאה דאורייתא חוזרת, כן גם טומאת עבודת כוכבים החמורה -

או לא

החמירו, ודין טומאתה כשאר טומאות דרבנן, ואינה חוזרת.

תיקו

האיבעיא לא נפשטה.

הגמרא מביאה בעיא נוספת בענין טומאת עבודת כוכבים.

בעי מיניה רבי יוחנן מרבי ינאי: תקרובת עבודת כוכבים של אוכלים

מאכלים שהקריבו לפניה ונאסרו בהנאה ונטמאו -

מהו

מה דינם? -

מי מהניא להו ביטול

האם יועיל להם ביטול כשיבטלם הגוי, כדי

לטהרינהו מטומאה, או לא

יועיל להם הביטול.

וצדדי הספק יבוארו בהמשך, וכן יבואר למה הסתפק דוקא באוכלים ודוקא בתקרובת.

ודנה הגמרא: תיבעי ליה כלים

אותה האיבעיא יכול היה רבי יוחנן למיבעי בכלים שנשתמשו בהן לעבודת כוכבים , וביטלם הגוי, האם מסתלקת מהם טומאתם כשם שאיסורם בהנאה מסתלק?

ומתרצת הגמרא:

כלים

-

לא קמיבעיא ליה

, כי הדין ברור לו.

כיון שאית להו טהרה במקוה

, כלומר: כשם שכלים שנטמאו בשאר טומאות, נטהרים בטבילה במקוה, כן כלים אלו תשמישי עבודת כוכבים, כשנתבטל מהם איסורם בהנאה על ידי ביטול גוי -

טומאה

שבהם

נמי בטלה

, וביטולם הוא טהרתם. כשמסתלק מהם איסורם, ודאי שמסתלקת מהם טומאתם -

כי קמיבעיא ליה

במה אכן הסתפק רבי יוחנן -

באוכלין

שאין להם טהרה כלל, ומאכלים שנטמאו בשאר טומאות אין להם טהרה במקוה, ואין שום אופן להוריד מהן טומאתם -

לכן הסתפק לומר, שכמו כן לא תסתלק מהם טומאת עבודת כוכבים. [וצדדי הספק יבוארו בהמשך].

ודנה הגמרא

: מדוע הסתפק באוכלין באופן שהם תקרובת עבודת כוכבים -

תיבעי ליה

אותה האיבעיא היה יכול למיבעי ב

עבודת

כוכבים גופה

כגון: שהגוי השתחווה למאכלים, וקיבל אותם לאלוה, והספק הוא האם נסתלק מהם טומאתם בביטולם היות ואין להם טהרה?