Avodá Zará 48a — o Talmud em português

בהמשך למשניות הקודמות, המבארות שלשה אופנים חלוקים בדין ביטול עבודה זרה, באה המשנה עתה לבאר, שגם באשרה יש שלשה אופנים של ביטול.

מתניתין:

שלש אשרות הן

לגבי דין ביטול:

א.

אילן שנטעו מתחלה לשם עבודת כוכבים

לעבוד אותו עצמו, אף שעדיין לא עבדו -

הרי זו

אשירה

אסורה

, ואין לה היתר עד שיבטל אותה הגוי. או אם של ישראל היא, עד שיעקרנה מן השורש, וישרפנה. וזו היא האשרה האמורה בתורה.

ב. אילן שהיה נטוע מכבר, ו

גידעו

[כרת את ענפיו]

ופיסלו

[הוריד מהם את הפסולת], בין אם עשה כן גוי ובין ישראל,

לשם עבודת כוכבים,

לעבוד את הענפים שיגדלו בו אחרי הגידוע והפיסול,

והחליף,

וגדלו בו ענפים חדשים במקום הענפים שכרת - הרי כשבא ישראל להנות מהאילן, אינו צריך לכרות את כל האילן, אלא דיו שיהיה

נוטל מה שהחליף,

ושורפו, ועיקרו של האילן מותר בהנאה.

ג.

העמיד תחתיה עבודת כוכבים, ונטלה

את העבודת כוכבים משם -

הרי זו מותרת

.

כן סוברים חכמים במשנה הבאה. אבל רבי שמעון חולק וסובר שאינו אשירה אלא אם עובדים את האילן עצמו.

גמרא:

שנינו במשנתנו: גידעו ופיסלו לשם עבודת כוכבים, והחליף - נוטל מה שהחליף, מפני שהוא אסור בהנאה.

אמרי דבי

בני ישיבתו של

רבי ינאי

: מה שאמרה המשנה "גידעו" -

והוא שהבריך

, שכופף ענף מן העץ וטמן אותו בקרקע, והוציא את ראשו מן הקרקע מצד אחר, שבאופן הזה יניקתו של הענף היא בין מן הקרקע ובין האילן. ומה שאמרה המשנה "ופיסלו" -

ו

הוא ש

הרכיב

, שהכניס "יחור" [ענף תלוש מעץ אחר]

בגופו של אילן

. וכתוצאה מכך האילן "החליף", הוסיף גידולין.

והניחה הגמרא, שכוונת רבי ינאי היא לומר, שרק אם הבריך או הרכיב לשם עבודת כוכבים נאסרו הגידולין, אבל אם לא הבריך והרכיב בגופו של אילן, אלא רק קיצץ ממנו ענפים יבשים או הוריד ממנו פסולת, אין במעשה קטן שכזה כדי לאסור הגידולין. ולכן מקשה הגמרא:

והא אנן

-

גידעו ופיסלו, תנן!

ומשמע, שאפילו אם עשה מעשה קטן ושינוי קטן באילן לשם היכר כדי לעשותו אשירה, נאסרים הגידולים!

ומתרצת הגמרא: אכן, הגידולין נאסרין אף במעשה קטן של גידוע ופיסול.

אלא, כי איתמר דרבי ינאי,

לא לגבי האופן בו נאסרים הגידולים, אלא להיפך,

לענין ביטול איתמר,

לומר,

דאף על גב ד

בתחילה עשה מעשה גדול ו

הבריך והרכיב בגופו של אילן

לשם עבודת כוכבים, בכל זאת, כשבא לבטלה,

כי

כאשר

נטל

את כל

מה שהחליף

-

שפיר דמי,

די בכך כדי לבטלה.

והשמיענו זאת, כיון

דמהו דתימא,

שמא היית אומר,

כיון דהבריך והרכיב בגופו של אילן, כאילן שנטעו מתחילה

לעבודה זרה

דמי,

ולכן אין די בנטילת הגידולין בלבד, אלא

ליתסר כולה

, ייאסר האילן כולו כדין אשירה [עד שיבערנה הישראל לגמרי אם היא של ישראל, או עד שיבטלנה הגוי אם היא של גוי],

קמשמע לן

דבי רבי ינאי, כי די בכך שיטול את הגידולין.

הסוגיא הבאה היא מן הסוגיות המתחלפות בש"ס.

שנינו למעלה [מה ב מו א] מחלוקת בין רבי יוסי בר יהודה וחכמים לגבי איסור אשירה, כאשר רבי יוסי בר יהודה סובר, בין אילן שנטעו מתחלה לשם אשרה, ובין אילן שנטעו סתם ואחר כך עבדו אותו - שניהם נאסרים מדין אשרה היות וגם באילן שנטעו ולבסוף עבדו יש בו "תפיסת ידי אדם", ודינו כתלוש. אך אילן שעלה מאליו, שאין בו תפיסת ידי אדם כלל - דינו כמחובר, ומותר.

ואילו חכמים סוברים שאילן אשר נטעו ולבסוף עבדו, דינו כמחובר, ומותר, כי אין בו תפיסת ידי אדם לשם עבודת כוכבים.

ואף רבי יוסי בר יהודה אינו אוסר באילן שנטעו ולבסוף עבדו אלא את מה שנוסף בו אחרי שעבדוהו, אך עיקר האילן מותר בהנאה.

ודורש רבי יוסי בר יהודה את שיטתו משני מקראות. האחד, מדברי הכתוב "ואשריהם תשרפון באש", שמשמעו עקירה מן השורש, והוא דורשו לאילן שנטעו מתחילה לכך. והשני מדברי הכתוב "ואשריהם תגדעון", שמשמעו גידוע התוספת, והוא דורשו לאילן שנוספו בו גידולין אחרי שעבדוהו.

ואילו חכמים, המתירים אילן שנטעו ולבסוף עבדו, דורשים את דברי הכתוב"ואשריהם תגדעון" לדרשה אחרת.

אמר שמואל: המשתחוה לאילן

-

תוספותיה אסורה

.

ושני דברים אמר שמואל: האחד, שהתוספת אסורה. והשני, שעיקרו לא נאסר.

מתיב

מקשה על כך

רבי אלעזר,

ממה ששנינו במשנתנו: עץ שהיה נטוע, ו

גידעו ופיסלו לעבודת כוכבים, והחליף, נוטל מה שהח ליף

.

ומדייק רבי אלעזר: דוקא

גידעו ופיסלו

-

אין,

אז נאסרין הגידולין המתחלפין מחמת הגידוע והפיסול, כי הגידולין נחשבים כאילן שנטעו מתחילה לשם עבודת כוכבים. אבל

לא גידעו ופיסלו,

שלא עשה מעשה הנחשב לגבי הגידולין כמעשה נטיעה לשם עבודה זרה אלא רק עשה מעשה עבודה גרידא, כמו השתחואה לאילן,

לא

נאסרים הגידולים. וקשה על שמואל, על מה שאמר שהתוספת אסורה אף בלי שנטעו מתחילה לשם עבודה זרה, אלא די בכך שהשתחוה לאילן.

ומתרצת הגמרא:

אמר לך שמואל,

לא קשה על דברי ממשנתנו, כי

הא מני,

משנתנו בשיטת מי היא? - בשיטת

רבנן היא,

הסוברים אילן שנטעו ולבסוף עבדו לא נאסרת התוספת, ולכן אוסרת המשנה רק את התוספת שגדלה מחמת גדיעה ופיסול, שבכך נחשבת התוספת כנטיעה חדשה לשם עבודה זרה.

ו

אילו

שמואל,

הסובר שהתוספת נאסרת בהשתחויה גרידא,

דאמר כ

דברי

רבי יוסי בר יהודה

-

דאמר, אילן שנטעו

ולבסוף עבדו, אסור

.

ומביאה הגמרא עתה את דברי רב אשי, המחליף את הסוגיא, ולדבריו, נחלקו רבי יוסי בן רבי יהודה וחכמים באופן אחר:

לא נחלקו לגבי התוספת, אלא לדברי הכל אילן שנטעו ולבסוף עבדו, התוספת אסורה, ונחלקו רק לגבי דינו של עיקר האילן הנעבד.

רבי יוסי בן רבי יהודה סובר שאף האילן עצמו נאסר, לפי שנאמר "ואשריהם תשרפון באש", ודורש "אשריהם" בלשון רבים, שבא הכתוב לאסור את כולו ולחייב שריפה, לבערו כולו עם השורש, בין אילן שנטעו מתחילה לכך, ובין אילן שנטעו ואחר כך עבדו. ואילו דברי הכתוב השני, "ואשריהם תגדעון", נדרש לפיו לדרשה אחרת, כמבואר שם, לגידוע אשרה קודם לכיבוש ארץ ישראל וכולי.

ואילו חכמים אינם דורשים "לשון רבים" [ומה שכתבה התורה כך, היינו לשון "כללי", כל האשרות שבארצכם]. ולדבריהם מה שאמרה התורה "ואשריהם תשרפון באש", שמשמעו עקירה מן השורש - הוא באילן שנטעו מתחילה לכך. ומה שאמרה התורה "ואשריהם תגדעון", שמשמעו גידוע תוספת, היינו באילן שנטעו ולבסוף עבדו, וציוותה התורה לגדע את התוספת.

ולפי דרך זו של רב אשי, שמואל האוסר את התוספת, יכול לסבור בין כחכמים ובין כרבי יוסי בן רבי יהודה.

מתקיף לה רב אשי: ממאי,

מנין לך

דרבי יוסי בר יהודה ורבנן, בתוספת פליגי

, שלרבנן מותרת התוספת ולרבי יוסי בן רבי יהודה אסורה, ושמואל אינו סובר כחכמים?

דלמא,

הרי יתכן לבאר, שגידול

תוספת

-

לדברי הכל אסור

, ואף חכמים מודים בכך, ודברי שמואל האוסר את התוספת, הם גם לדעת חכמים,

ובעיקרו פליגי

, ומחלוקתם היא רק בעיקר האילן,

דרבי יוסי בר יהודה סבר עיקרו נמי אסור,

אף שלא נטעו מתחילה לעבודה זרה, משום דכתיב "

ואשריהם תשרפון באש

", בלשון רבים,

ורבנן סברי, עיקר אילן שרי,

הרי הוא מותר הואיל ולא נטעו מתחלה לשם אשירה, והם דורשים מה

דכתיב "ואשריהם תגדעון"

לומר,

איזהו אילן שגידועו אסור ועיקרו,

שרי?

הוי אומר: אילן שנטעו ולבסוף עבדו.

וכי תימא

אם תרצה לומר:

הא

[גירסת רש"ש:

לא

]

מתרצינן הכי?

הרי שם בסוגיא לא תירצנו כך את דרשותיהם במקראות, אלא אמרנו שם שרבי יוסי בר יהודה הוא הדורש את דברי הכתוב"ואשריהם תגדעון" לאסור רק התוספת, ואילו חכמים דורשים מקרא זה לדרוש ממנו גידוע אשרה קודם לכיבוש ארץ ישראל וכולי.

מה בכך?

איפוך רבנן לדרבי יוסי בר יהודה, ודרבי יוסי בר יהודה לרבנן!

נהפוך את דרשותיהם, ונאמר שחכמים דורשים את דברי הכתוב"תגדעון" לאילן שנטעו ולבסוף עבדו, ואת דברי הכתוב"תשרפון" לאילן שנטעו מתחילה. ורבי יוסי בן רבי יהודה דורש את שניהם ממה שנאמר לשון רבים "ואשריהם תשרפון באש", ואילו את דברי הכתוב "תגדעון" הוא דורש לגידוע אשרה קודם לכיבוש ארץ ישראל -

ואם כן, מקשה רב אשי, מנין לך לומר ששמואל אינו סובר כדברי חכמים?

ודוחה הגמרא: אין לומר כן, מפני ש

אם כן,

משנתנו האומרת

גידעו ופיסלו

לשם עבודת כוכבים והחליף, נוטל מה שהחליף, ודייקנו ממנה כי דוקא כשעשה מעשה באילן עצמו נאסר התוספת, ואילו אם לא יעשה מעשה באילן, אלא רק ישתחוה לו, לא יאסר אפילו עיקרו של אילן,

מאן קתני לה?

מי שנה אותה?

והרי נמצא כי היא

לא

בשיטת

רבנן, ולא

בשיטת

רבי יוסי בן רבי יהודה!

כי

אי,

אם תרצה לומר שהיא בשיטת

רבנן

, לא יתכן, כי חכמים סוברים שאף

בלא גידעו ופיסלו נמי

, לכל הפחות ה

תוספת אסורה.

אי

, ואם תרצה לומר בשיטת

רבי יוסי בן רבי יהודה

היא, ודאי שלא יתכן, כי לדבריו

עיקר אילן נמי אסור!

ובשלמא אם נאמר שחכמים מתירים אפילו את עיקר האילן, הרי משנתנו נשנית כדבריהם. אבל אם נאמר שחכמים אוסרים את התוספת, משנתנו כדברי מי נשנית?

ומסקינן: אין קושיא מהמשנה על דרכו זו של רב אשי, אלא

אי בעית אימא

משנתנו נשנית בשיטת

רבנן, ואי בעית אימא

בשיטת

רבי יוסי בן רבי יהודה

היא.

ומבארת הגמרא:

אי בעית אימא רבי יוסי בן רבי יהודה

ומה שהקשית הרי הוא סובר שאף עיקר האילן נאסר, לא קשה, היות ו

כי קאמר רבי יוסי בר יהודה

ש

בלא גידעו ופיסלו עיקר אילן אסור

, הוא אמר כן

בסתמא,

כשרק השתחוה לו.

אבל

במשנתנו שמדובר שעשה מעשה בגופו של אילן, לכן כיון ש

גידעו ופיסלו

-

גלי אדעתיה

מעשיו מוכיחים על רצונו

ד

רק

בתוספת ניחא ליה

, אותה בלבד הוא רוצה לעבוד,

ובעיקר אילן לא ניחא ליה,

אין רצונו לעבדו. ולכן אסרה המשנה רק את התוספת.

איבעית אימא רבנן

-

ומה שהקשית, למה הוצרכה המשנה לומר שעשה מעשה באילן עצמו, הרי כדי שהתוספת תהיה אסורה, אין צורך בשום מעשה, ואף אם השתחוה לו אסורה התוספת, יש לומר כי

גידעו ופיסלו איצטריכא ליה,

הוצרך התנא במשנה להשמיענו, ויש בכך חידוש, כי

סלקא דעתך אמינא,

היה עולה על הדעת לומר, שרק אם השתחוה לו לא נאסר עיקר האילן, אבל טם גידעו ופיסלו,

כיון דעבד ליה מעשה בגופיה,

שעשה מעשה בגוף האילן, לכן

עיקר אילן נמי ליתסר,

קמשמע לן

משנתנו, שבכל זאת לא נאסר העיקר.

ולסיכום, דברי שמואל "המשתחוה לאילן, תוספותיה אסורה", לדברי הסוגיא בדף מ"ה הם כדעת רבנן, ולא כדעת רבי יוסי בן רבי יהודה. ואילו לדברי רב אשי הם כדעת שניהם

.

ודברי משנתנו "גידעו ופיסלו אסורה התוספת", הם גם לדעת רבי יוסי בר יהודה. ומעשה הגידוע והפיסול מוכיחים שאינו רוצה לאסור את העיקר. וגם לדעת חכמים, אף שעשה מעשה בגוף האילן, לא נאסר העיקר.

מתניתין:

איזו

היא ה

אשירה

האמורה בתורה? -

כל שיש תחתיה עבודת כוכבים,

והעץ עצמו אינו נעבד. וכל שכן כשהעץ עצמו נעבד, אלו הם דברי חכמים.

רבי שמעון אומר: כל שעובדין אותה,

היא האשרה האמורה בתורה, אבל עץ שהעמידו תחתיה עבודת כוכבים, אין זו אשירה.

ומעשה ב

עיר

צידן, באילן שהיו

הגוים

עובדין אותו, ומצאו תחתיו גל

של אבנים.

אמר להן רבי שמעון: בדקו את הגל הזה! ובדקוהו

-

ומצאו בו צורה

של עבודת כוכבים.

אמר להן

רבי שמעון:

הואיל ולצורה הן עובדין, נתיר לכם את האילן.

גמרא:

ותמהה הגמרא על מה שאומרת המשנה,

איזו אשרה?!

והא אנן שלש אשרות תנן,

הרי כבר שנינו במשנה הקודמת דיני אשרה והגדרותיה, ולמה לי לחזור ולשאול: איזהו אשרה?

ועוד, שם נשנו שלש אשרות, ואילו כאן נשנתה אחת?

ומבארת הגמרא: משנתנו היא המשך למשנה ההיא, ו

הכי קאמר

התנא במשנה הקודמת: שלש אשרות הן,

שתים

מהן, שעובדין את האילן עצמו, בהן אין מחלוקת אלא הן נחשבות אשירה

לדברי הכל

.

ואחת

, השלישית, שנאמר בה "העמיד תחתיה עבודת כוכבים", אינה דברי הכל, אלא יש בה

מחלוקת דרבי שמעון ורבנן.

ועל כך באה משנתנו לבאר:

איזו היא אשרה שנחלקו בה רבי שמעון וחכמים?

כל שיש

תחתיה עבודת כוכבים. רבי שמעון אומר: כל שעובדים אותה.

ועתה מבארת הגמרא מה הן סימני היכר של אשרה. דהיינו: סתם אילן שלא הוברר לנו אם הוא אשרה או לא, האיך נוכל להכיר שהוא אשרה.

איזו היא אשרה סתם?

-

אמר רב: כל

אילן

שכומרים יושבין תחתיה, ואין

הם

טועמין מפירותיה,

ודאי שעובדין אותו והוא האשרה .

ושמואל אמר: אפילו

אם טועמין פירותיה, אלא ששומרים אותם לעבודת כוכבים,

ו

הכומרים

אמרי: הני תמרי

תמרים אלו ראויים

לבי נצרפי

[שם עבודה זרה]

אסור,

דרמי בי שיכרא,

שעושין משקה שכר מתמרים אלו

ושתי ליה

ושותים אותו

ביום אידם

.

אמר אמימר: אמרו לי סבי דפומבדיתא

רב יהודה ורב עינא:

הלכתא כשמואל

.

מתניתין:

המשנה ממשיכה בביאור דין אשירה: אשרה, מלבד האיסור להנות ממנה, שהוא איסור דאורייתא, היא גם מטמאה טומאת אהל את העובר תחת נופה, כמו שנטמא מי שעובר תחת הנוף המאהיל על המת. ומבואר בגמרא, שמשנתנו זאת, בשיטת רבי יהודה בן בתירה היא, הדורש: מנין לתקרובת עבודת כוכבים שמטמאה באהל? שנאמר [תהלים קו] "ויצמדו לבעל פעור, ויאכלו זבחי מתים" - מה מת מטמא באהל, אף תקרובת עבודת כוכבים מטמאה באהל.

טומאה זו היא רק מדרבנן, והמקרא שדרש ממנו רבי יהודה בן בתירא הוא "אסמכתא בעלמא".

נמצא, שיש באשרה שני דברים: איסור הנאה, וטומאה.

איסור הנאה, הוא להנות מצילה של האשירה, אפילו מהצל המרוחק מן תחת הנוף, כגון שהשמש במזרח או במערב והצל נוטה למרחוק. האיסור הוא רק "לישב" בצלה, אך "לעבור" בצלה, מותר.

לעומת זאת, טומאת האהל של האשרה היא רק במי שעובר תחת נופה ממש, ולא העובר תחת צלה הנוטה הצידה.