Versão em texto deste daf: original e tradução
Avodá Zará 45b — o Talmud em português
Avodá Zará 45b do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Avodá Zará 45b
והכא
, במשנתנו,
באילן שנטעו
שלא לשם אשירה
ולבסוף עבדו
הגוי,
קמיפלגי.
-
תנא קמא סבר: אילן שנטעו ולבסוף עבדו
-
מותר
, כי מדבריו נשמע רק הרים וגבעות ובדומה להם דברים שלא היה בהם תפיסת ידי אדם כלל, ובכללם אילן זה שעבדוהו בשעה שאין בו תפיסת ידי אדם ומיעטתו התורה באמרה "תחת כל עץ רענן"
\- ודרשינן, ולא עץ רענן עצמו.
ורבי יוסי הגלילי סבר: אילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור.
ודנה הגמרא:
ממאי,
מנין נשמע מדברי רבי יוסי הגלילי שהוא אוסר אילן שנטעו ולבסוף עבדו?
מ
מה
דקתני סיפא,
שהמשנה ממשיכה דברי רבי יוסי הגלילי:
מפני מה אשירה אסורה?
מפני שיש בה תפיסת ידי אדם
.
וכל שיש בו תפיסת ידי אדם
-
אסור.
ודברי רבי יוסי הגלילי, שחוזר ואומר "
וכל שיש בו תפיסת ידי אדם"
-
לאתויי מאי,
מה בא להוסיף, הרי הסביר כל צרכו ההבדל בין הרים וגבעות לבין אשירה? -
מאי לאו
, האם לא
לאתויי
, בא לרבות ולאסור
אילן שנטעו ולבסוף עבדו
.
ועתה הגמרא מביאה דברי עוד תנא, רבי יוסי בן רבי יהודה, הסובר כרבי יוסי הגלילי.
ואף רבי יוסי בן רבי יהודה סבר: אילן שנטעו ולבסוף עבדו
-
אסור.
דתניא
, שנינו בברייתא:
רבי יוסי בן רבי יהודה אומר: מתוך שנאמר
"
אלוהיהם על ההרים",
ודרשינן,
ולא ההרים אלוהיהם, "אלוהיהם על הגבעות" ולא גבעות אלוהיהם
האם
שומע אני
לדרוש "
תחת כל עץ רענן" אלוהיהם, ולא עץ רענן אלוהיהם
, והאשרה תהיה מותרת בהנאה?!
תלמוד לומר
"
ואשריהם תשרפון באש"
, שהיא אסורה בהנאה.
משמע שסובר כי אילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור. לפי שאם היה סובר שמותר, היה יכול לדרוש [כמו שאכן דורש התנא קמא לדעת רב ששת] "ולא עץ רענן אלוהיהם", ובא הכתוב להתיר אילן שנטעו ולבסוף עבדו.
ואם כן, היה לו לומר בלשון זה: מתוך שנאמר "תחת כל עץ רענן" ודרשינן, ולא עץ רענן אלוהיהם - שומע אני שכל האשרות מותרות? תלמוד לומר "ואשריהם תשרפון באש". ומתוך שלא אמר כן, דייקה הגמרא, שהוא סובר שאילן שנטעו ולבסוף עבדו - אסור.
ומקשינן:
אלא
אם כן, מה שכתבה התורה "
תחת כל עץ רענן"
-
למה לי?
הלא איסור אשירה נלמד ממה שנאמר "ואשריהם תשרפון באש".
ומתרצינן: מקרא
ההוא
נדרש
ל
דרשה
כ
מו
ד
דרשה
רבי עקיבא
במשנתנו
הוא דאתא
בא המקרא -
דאמר רבי עקיבא: אני אובין ואדון לפניך: כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נשאה ועץ רענן
-
דע שיש שם עבודת כוכבים
, והתורה מסמנת את המקומות ששם יחפשו למצוא עבודת כוכבים כדי לבערם.
ודנה הגמרא:
ורבנן
חכמים הדורשים מהפסוק "תחת כל עץ רענן" להתיר אילן שנטעו ולבסוף עבדו -
האי
פסוק זה "
ואשריהם תשרפון באש" מאי עבדי ליה?
כלומר, איזה אשירה אסרה התורה וציוותה לשורפה באש?
מיבעי ליה
הפסוק בא לאסור -
לאילן שנטעו
את הגרעין
מתחילה לכך
לשם אשירה.
ומקשינן:
ורבי יוסי בן רבי יהודה
-
נמי מיבעי ליה
הרי גם צריך לדרוש את הפסוק "ואשריהם תשרפון באש"
להכי
לדרוש ממנו לאסור אילן שנטעו מתחילה לשם אשירה, וקשה, מנין לו לדרוש מפסוק זה לאסור גם אילן שנטעו ולבסוף עבדו?
ומתרצינן:
הכי נמי
, מהפסוק "ואשריהם תשרפון באש" אכן דורש לאסור אילן שנטעו מתחילה לכך,
אלא
אם כן
אילן שנטעו ולבסוף עבדו
-
מנא ליה
מנין לו לדרוש לאסור -
נפקא ליה
הוא דורשו ממקרא אחר, שנאמר [דברים ז] "
ואשריהם תגדעון",
וכן הוא דורש:
איזהו עץ שגידועו
מה שניתוסף על מה שנטעוהו
אסור, ועיקרו מותר
אינו מגדע ומשאירו בקרקע, ומותר ליהנות ממנו?
הוי אומר!
זה
אילן שנטעו ולבסוף עבדו
.
ומקשינן: אף שדרשה זו נכונה, הלא רבי יוסי בן יהודה לא אמר פסוק זה -
והא
הפסוק "
ואשריהם תשרפון באש" קא נסיב לה תלמודא
הביא לדרוש דרשתו?
ומתרצינן "
אילו לא נאמר קאמר"
-
כלומר,
אילו לא נאמר
"
ואשריהם תשרפון באש"
לדרוש ממנו איסור לאילן שנטעו מתחילה לשם אשירה,
הייתי אומר
שהפסוק "
ואשריהם תגדעון"
בא לדרוש לאסור
באילן שנטעו מתחילה לכך
, כי ודאי מסתבר שהוא יותר אסור מאילן שנטעו ולבסוף עבדו -
ואילו כן, אכן לא היה אסור אילן שנטעו ולבסוף עבדו - אבל,
השתא דכתיב
"
ואשריהם תשרפון באש"
וכבר נדרש ממנו לאסור אילן שנטעו מתחילה לכך -
אייתר ליה
מיותר הפסוק "
ואשריהם תגדעון"
לדרושו
לאילן שנטעו ולבסוף עבדו
.
וזו כוונתו באמרו, שנאמר "ואשריהם תשרפון באש", כיון שפסוק זה משמש לו כ"הקדמה" לדרשתו את הפסוק השני "ואשריהם תגדעון".
ודנה הגמרא:
ורבנן
הסוברים שרק אילן שנטעו מתחילה לכך אסור ונלמד מהפסוק "ואשריהם תשרפון באש",
האי
פסוק זה "
ואשריהם תגדעון"
-
מאי עבדי ליה
לאיזו הלכה כתבתו התורה, הרי אילן שנטעו ולבסוף עבדו אינו צריך גידוע וכולו מותר?
מיבעי ליה מקרא זה נדרש
ל
דרשה
כ
מו
ד
דרשה
רבי יהושע בן לוי
-
דאמר רבי יהושע בן לוי: גידועי עבודת כוכבים
נעשין תחילה בכניסתן לארץ ישראל, והם
קודמין לכיבוש ארץ ישראל
.
כיבוש ארץ ישראל קודם לביעור עבודת כוכבים
והעקירה מן השורש ייעשה אחרי כיבוש ארץ ישראל.
לכן כתבה התורה "ואשריהם תגדעון", ללמדך שהגידוע הוא לפני קיום מצות שריפה.
דתני רב יוסף
: נאמר בתורה [דברים יב] "
ונתצתם את מזבחותם"
ולא נאמר לשורפם, בא ללמדנו: נתוץ
והנח!
ועוד נאמר "
ושברתם את מצבותם"
נתוץ
והנח!
ותמהינן "
והנח" סלקא דעתך
וכי התכוונה התורה לומר שישאירנה?! הלא
שריפה בעי
צריכים לבערם לגמרי מן העולם, כדי שלא יבואו להיתקל בהם באיסור הנאה. ועוד, הרי התורה עצמה כותבת [דברים ז] "פסילי אלוהיהם תשרפון באש"?
ומתרצינן:
אמר רב הונא
: דרשה זו באה ללמדנו: [גירסת הב"ח:
הנח
] את השריפה אחרי שקיימת את הנתיצה
ורדוף!
כלה את הגוים יושבי הארץ,
ואחר כך
-
שרוף!
ודנה הגמרא:
ורבי יוסי בן רבי יהודה
הדורש את הפסוק "ואשריהם תגדעון" לאילן שנטעו ולבסוף עבדו -
האי סברא
כלומר, ציווי זו של רבי יהושע בן לוי שגידוע קודם לכיבוש ארץ ישראל,
מנא ליה
מנין הוא דורשו?
[ואין לומר שדורשו מדרשת רב יוסף, שהרי עצם דרשת רב יוסף מסתמכת על דרשת רבי יהושע בן לוי. ורק אחרי שדרשינן שאין צריכים לשרש אחרי האשירה עד אחרי כיבוש ארץ ישראל - דרש את יוסף שהוא הדין במזבחות ומצבות. -
שבשלמא באשירה שכתבה התורה שני אופני ביטול, האחד ביטול גמור - עקירה מן השורש, והשני גידוע הגידולין, שייך לדרוש שיש כאן מצוה של לפני כיבוש הארץ ומצוה של אחרי כיבוש הארץ -
אבל במזבחות ומצבות לא נאמר בהם אלא נתיצה ושבירה [ובשאר פסילים נאמר "פסילי אלוהיהם תשרפון באש"] ולא נאמר בהם שני אופני ביטול - שפיר יש לומר שלא ציוותה התורה ביעור גמור ודי בכך אם ינתצם וישברם -
ורק אחרי שמצאנו באשירה שחלק נעשה לפני כיבוש והביעור הסופי נעשה לאחר כיבוש, מסתבר לומר שהוא הדין במזבחות ומצבות].
ומתרצינן:
נפקא ליה
מצוה זו דורשה
מ
מה שאמרה התורה [דברים יב] "
אבד תאבדון"
ודרשינן,
אבד
-
ואחרי כן תאבדון
הרי כאן שני איבודים, ובא ללמדנו שהאחד לפני כיבוש, והשני לאחריו.
ודנה הגמרא:
ורבנן
מה ידרשו ממקרא זה "אבד תאבדון"?
ומתרצינן:
הא
מקרא זה
מיבעי ליה
הוצרך אותו
ל
למדנו שה
עוקר עבודת כוכבים צריך לשרש אחריה
לעוקרה מן השורש, כלומר, לאבדה איבוד אחר איבוד.
ודנה הגמרא:
ורבי יוסי בן רבי יהודה
, ההלכה שצריך
לשרש אחריה
-
מנא ליה?
הלא את המקרא "אבד תאבדון" דורש לדרשה של איבוד לפני כיבוש ואיבוד לאחריה.
ומתרצינן:
נפקא ליה
הוא דורשו
מ
מקא אחר, שנאמר [דברים יב] "
ואבדתם את שמם מן המקום ההוא"
, ובא ללמדנו לאבדה היטב עד שלא ייזכר שמו.
ודנה הגמרא:
ורבנן
איזה דרשה ידרשו ממקרא זה?
ומתרצינן:
ההוא
מקרא זה "ואבדתם את שמם" בא ללמדנו שצריך
לכנות לה שם
של גנאי -
כמו
דתניא
שנינו בברייתא:
רבי אליעזר אומר: מנין
אנו למדים
ל
הלכה זו: ה
עוקר עבודת כוכבים שצריך לשרש אחריה
-
תלמוד לומר "ואבדתם את שמם".