Avodá Zará 27a — o Talmud em português

ברופא מומחה!

וכיון שרופא מומחה הוא, אין חוששין שיעשה את הנימול לכרות שפכה, כיון שדואג הרופא המומחה לשמו הטוב, ומקפיד שלא תצא תקלה מתחת ידו.

וכמו שמצינו,

דכי אתא רב דימי

מארץ ישראל לבבל,

אמר

בשם

רבי יוחנן: אם היה

הרופא הנכרי הזה

מומחה לרבים

-

מותר

למול אצלו.

ועתה דנה הגמרא בדברי רבי יהודה, האוסר למול אצל רופא עובד כוכבים, אך מתיר אצל רופא כותי -

ומקשה הגמרא:

ו

כי

סבר רבי יהודה, כותי שפיר דמי,

טוב הוא למול?

והתניא, ישראל מל את הכותי. וכותי לא ימול ישראל, מפני שמל לשם

העבודה הזרה המצויה ב

הר גרזים

-

דברי רבי יהודה.

אמר לו רבי יוסי

: אין חיסרון במילתו של הכותי, היות,

וכי היכן מצינו

שיהיה חיוב

מילה מן התורה

שתיעשה עם כוונה

לשמה

, לשם מצוה זו, עד שאם יכוון המוהל לשם דבר אחר, כגון לשם עבודה זרה, פסולה המילה?!

אלא

ודאי, אין חסרון במילתו של הכותי, ו

מל

הוא

והולך

כל ימיו

עדשתצא נשמתו.

ומבואר, שדעת רבי יהודה היא שכותי פסול למול, ולא כפי ששנינו בברייתא לעיל.

ולכן, מיישבת הגמרא אחרת:

אלא, לעולם איפוך,

אכן הופכים את השיטות

כדאפכינן מעיקרא,

כפי שהפכנו בתחילה, שדעת רבי יהודה היא שעובד כוכבים כשר למילה ולא כותי, כיון שאין דרך הגוי למול לשם עבודה זרה. ואילו דעת רבי מאיר היא שכותי כשר, ולא עובד כוכבים.

ו

מה

דקא קשיא

סתירה מדברי

דרבי יהודה אדרבי יהודה,

שכאן אומר רבי יהודה שגוי כשר, ואילו לעיל פסל רבי יהודה את מילת הגוי מגזירת הכתוב "ואתה את בריתי תשמור" ולא הגוי, יש לומר שהשיטה

ההיא

, הסוברת שגוי פסול למילה, שיטתו

דרבי יהודה הנשיא היא!

ולא שיטת רבי יהודה המובאת כאן.

ומנין שאכן כך היא דעת רבי יהודה הנשיא?

דתניא, רבי יהודה הנשיא אומר: מנין למילה

בעובד כוכבים שהיא פסולה?

-

תלמוד לומר

[בראשית יז ט]

"ואתה את בריתי תשמו ר".

ואם כן, דעת רבי יהודה היא שאכן עובד כוכבים כשר למול, ודעת רבי יהודה הנשיא היא - שפסול!

ועתה דנה הגמרא בדעת רבי יהודה הפוסל את מילת הכותי, משום שמל הוא לשם עבודה זרה שבהר גריזים, והקשה עליו רבי יוסי, הרי לא מצינו שתהא מצות מילה צריכה להעשות לשמה, ומבארת הגמרא את טעמו של רבי יהודה:

אמר רב חסדא: מאי טעמא

מהו טעמו

דרבי יהודה,

הפוסל את מילת הכותי? -

דכתיב

[שמות יב מח]: "וכי יגור אתך גר, ועשה פסח לה' - המול לו כל זכר". וקוראים זאת כך

"לה'

-

המול",

מלמד הכתוב שצריכה המילה להיות לשם ה'. ולכן הכותי פסול, כיון שאינו מל לשם ה', אך הגוי כשר כיון שאינו עושה אלא מה שמצוה עליו הישראל, ומוהל כצוויו, ולא לשם דבר אחר.

ו

אילו

רבי יוסי

דורש כך: נאמר [בראשית יז יג]:

"המול ימול",

ומכפילות המילה אנו למידים ריבוי, לרבות כל אדם שכשר הוא למילה.

ואידך,

יש להקשות לדעת רבי יוסי,

הכתיב,

הרי נאמר

"לה'

-

המול",

ומשמע מכך שצריך למול לשם ה'?

ומתרצת הגמרא לדעת רבי יוסי:

ההוא,

פסוק זה "לה' ימול",

בפסח כתיב.

נאמר הוא לגבי קרבן פסח, שתהא עשיית קרבן הפסח - לשמה.

ואידך נמי,

רבי יהודה המכשיר מילת כותי,

הכתיב "המול ימול"

, ומה בא הפסוק לרבות לפי רבי יהודה?

ומיישבת הגמרא לדעת רבי יהודה, שאין הכרח ללמוד ולרבות מכך דין נוסף, אלא

דברה תורה כלשון בני אדם,

שדרכם לפעמים לכפול בלשונם!

איתמר: מנין למילה

בעובד כוכבים,

שהיא פסולה?

דרו בר פפא משמיה בשם

דרב אמר

: נאמר [בראשית יז ט]

"ואתה את בריתי תשמור

, אתה וזרעך אחריך לדורותם". ולמידים מכך שרק אתה, ישראל, המצווה על שמירת הברית, כשר למול.

ורבי יוחנן

למד זאת ממה שכתוב [בראשית יז יג]

"המול ימול

יליד ביתך". ולמידים מכך כי רק מי שהוא בכלל "המול", שהוא מהול, הוא ימול אחרים. אך הגוים שאינם נימולים, אינם מלים.

ודנה הגמרא:

מאי בינייהו,

מה הנפקא מינה בין שני הטעמים הללו? -

ערבי מהול, וגבנוני

[בן לאומה שהיו מלין את עצמם ]

מהול

-

איכא בינייהו.

לגבי כשרותם לשל אלו למול, יש הבדל בין הטעם שאמר דרו בר פפא משמיה דרב, ובין הטעם שאמר רבי יוחנן.

מאן דאמר

, רבי יוחנן, הסובר שהמקור לכך שמילת גוי פסולה הוא מן הפסוק

"המול ימול"

-

איכא!

יש מילה כשרה אפילו על ידי ערבי וגבנוני, כיון שמהולים הם.

ומאן דאמר,

דרו בר פפא משמיה דרב, הסובר שהמקור לכך שמילת גוי פסולה הוא מן הפסוק

"את בריתי תשמור"

-

ליכא!

אין מילתם של אלו כשרה כיון שרק מי שמצווה על שמירת הברית עם ה', ראוי הוא למול את ישראל, ולא אלו, שאין להם ברית עם ה', ומילתם היא סתם מילה, שעושים אותה מעצמם, ולכן היא פסולה.

וממשיכה ושואלת הגמרא:

ולמאן דאמר "המול ימול", איכא,

האם אכן לדעתו כשר ערבי וגבנוני למול ישראל?

והתנן,

האומר:

קונם

, אסור עלי באיסור קונם [שהוא לשון נדר]

שאני נהנה מן ה"ערלים"!

[שאסור לי להנות מן הערלים] -

מותר

הוא להנות

בערלי ישראל, ואסור

לו להנות

במולי עובדי כוכבים.

אלמא

, מוכח מכך, כי

אף על גב ד

עובדי כוכבים אלו

מהילי,

מהולים הם, בכל זאת,

כמאן דלא מהילי דמו.

נחשבים הם כאילו אינם מהולים כלל.

ואם כן, איך מחשיבה אותם הגמרא כמהולים, ומכח זה יכולים הם למול את ישראל?

ולכן, דוחה הגמרא את הנפקא מינה שהובאה לעיל בין שני הלימודים, לגבי מילת עובד כוכבים, ומעמידה הגמרא נפקא מינה חדשה ביניהם -

אלא, איכא בינייהו

החילוק ביניהם הוא לגבי

ישראל שמתו אחיו מחמת מילה,

ולא מלוהו,

לפי שפטור הוא מלימול - במקרה זה יש חילוק בין הדעות הללו:

למאן דאמר "ואתה את בריתי תשמור"

-

איכא.

כשר הוא למול כיון שישראל הוא, ושייך בברית ה', אלא רק שאנוס הוא, ורק משום כך אינו מהול.

אולם

למאן דאמר "המול ימול"

-

ליכא.

לדעתו, כיון שסוף סוף הוא אינו מהול, פסול הוא מלמול אחרים!

אך שואלת הגמרא:

ולמאן דאמר "המול ימול" ליכא

האם אכן ישראל שלא נימול מחמת שמתו אחיו מחמת מילה פסול מלמול אחרים?

והתנן: קונם

אסור עלי

שאני נהנה ממולים

[מנימולים],

אסור

הוא להנות

בערלי ישראל, ומותר

להנות

במולי עובדי כוכבים.

אלמא,

מוכח מכך, כי אף

על גב דלא מהילי,

שישראלים אלו אינם מהולים, מכל מקום,

כמאן דמהילי דמו,

נחשבים הם כמהולים! ואם כן, איך יתכן לומר כיון שאינו נימול, פסול הוא מלמול, והרי נחשב הוא כמהול?!

ולכן דוחה הגמרא אף נפקא מינה זו, ומעמידה נפקא מינה אחרת בין הלימוד של דרו בריה דרב פפא משמיה דרב, לבין הלימוד של רבי יוחנן.

אלא, איכא בינייהו

החילוק שיש ביניהם הוא -

אשה,

האם כשרה היא למול או פסולה.

למאן דאמר

[דרו בר פפא משמיה דרב]

"ואתה את בריתי תשמור"

-

ליכא,

היא פסולה למול משום

דאשה לאו בת מילה היא, שהרי

מצות מילת אינה שייכת בה.

ואילו

למאן דאמר

[רבי יוחנן]

"המול ימול"

-

איכא,

אשה כשרה למול משום

דאשה

-

כמאן דמהילא דמיא.

היא נחשבת כאילו מהולה לפי שאין בה ערלה.

ותמהה הגמרא:

ומי איכא

האם ישנו

למאן דאמר

הסובר כי

אשה לא

כשרה למול?

והכתיב

[שמות ד כה]

"ותקח צפורה צור,

ותכרת את ערלת בנה". ומוכח שצפורה מלה בעצמה?

ומיישבת הגמרא: אל תקרא בלשון "ותיקח" [תי"ו בחיריק], שלקחה צור ומלה בעצמה, אלא

קרי ביה

קורין זאת

"ותקח"

[תי"ו בפתח], שלקחה צור על ידי שליח, והוא מל.

שואלת הגמרא:

והכתיב "ותכרות

את ערלת בנה", ומשמע שהיא בעצמה כרתה ומלה את בנה!

מיישבת הגמרא: אל תיקרי "ותכרת", שהיא כרתה בעצמה, אלא

קרי ביה "ותכרת"

[תי"ו בפתח ורי"ש בצירה], שכרתה את הערלה על ידי שליח.

דאמרה לאיניש אחרינא,

שאמרה לאיש אחר לעשות זאת,

ועבד,

ועשה.

ואיבעית אימא

אופן אחר בביאור הדבר,

אתיא איהי, ואתחלה

, באה היא ורק התחילה במילה,

ואתא

, ואז בא

משה, ואגמרה,

הוא גמר את המילה.

ואם כן, אין לנו ראיה מצפורה שאשה כשרה למול.

והחילוק בין השיטות בענין המקור לכך שמילת גוי פסולה, הוא בדינה של האשה. וכפי מסקנת הגמרא.

מתניתין:

שנינו לעיל את ההרחקות שיש להתרחק מן הגוי מחמת סכנת נפשות על ידי יחוד עמו, בין בבית ובין בדרך.

ומוסיפה עתה המשנה, שהאיסור הוא לא רק בהמצאות עם הגוי גרידא, אלא אף כאשר מתוודע אל הגוי לצורך רפואה, או תספורת, וכדומה, יש בכך סכנה, שמא תוך כדי העיסוק בגופו של הישראלי, יהרגהו.

ומפרטת המשנה היכן יש סכנה וצריך להרחיק ממנו, ובאלו מצבים ותנאים אין לחשוש:

מתרפאין מהן

מן הגוים

ריפוי ממון. אבל לא

מתרפאין מהם

ריפוי נפשות

[להלן בגמרא יבואר מהו ריפוי ממון ומהו ריפוי נפשות].

ו

כן אין

מסתפרין מהן

[אצלם],

בכל מקום,

אפילו לא ברשות הרבים, כאשר העוברים ושבים רואים אותם, ולכאורה אין לחשוש שמא יהרגנו, אפילו כך אסור משום שחוששין שמא תוך כדי התספורת, יחתוך הספר הגוי את ראשו של הישראל בתער שבידו,

דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: ברשות הרבים מותר

להסתפר אצלם, ואין לחשוש.

אבל לא

יסתפר אצלם, כאשר מספר אותו הגוי

בינו לבינו,

בלא נוכחות אחרים.

גמרא:

שנינו במשנתנו: מתרפאין מהם ריפוי ממון, אבל לא ריפוי נפשות.

ודנה הגמרא:

מאי,

מהו

ריפוי ממון, ומאי

מהו

ריפוי נפשות?

אילימא

, אם נאמר

ריפוי ממון

הוא ריפוי

בשכר

, בתשלום ממון, ולכן מותר לישראל להתרפאות כיון שיחשוש הרופא הגוי לשכרו, ולא יהרגנו.

ואילו

ריפוי נפשות

הוא

בחנם

[ונקרא ריפוי "נפשות", משום שעושה זאת הגוי מנפשו, אף בלא שיקבל על כך שכר], וריפוי זה אסור כיון שאין לו לגוי מה להפסיד, ויהרגנו -

הרי פירוש זה לא יתכן. כיון שאם כך,

ליתני

יש לשנות במשנה:

מתרפאין מהן בשכר, אבל לא בחנם!

ומדוע נוקטת המשנה לשון של ריוי 'ממון' וריפוי 'נפשות'?

אלא, שמא תאמר, שריפוי ממון

הנאמר במשנתנו הוא

דבר

חולי או מכה

שאין בו

סכנה.

ונקרא רפוי ממון, משום שאין בו אלא הוצאת ממון בלבד. ו

ריפוי נפשות

הוא ריפוי

דבר שיש בו סכנה.

הרי גם פירוש זה לא יתכן, כי -

והאמר רב יהודה, אפילו ריבדא דכוסילתא,

ריפוי קל, של חתך בכתף שעושה האומן לצורך הקזת דם ] -

לא מתסינן מינייהו,

אין אנו מתרפאין מהם. כיון שאסור לנו למסור עצמנו ביד הגוי לשום מטרת רפואה, אף לא הקלה ביותר.

ואם כן, עדיין יש לבאר מהו ריפוי ממון?

אלא, ריפוי ממון

האמור במשנתנו, הוא ריפוי

בהמתו,

שהיא ממונו, ואין איסור להניחה ביד הגוי לרפא אותה.

ואילו

ריפוי נפשות,

היינו ריפוי

גופיה,

גופו של ישראל, שאסור לעשותו אצל גוי.

והיינו דאמר רב יהודה, אפילו ריבדא דכוסילתא,

ריפוי קל של חתך בכתף -

לא מתסינן מינייהו,

אין אנו מתרפאין אצלם, ואף שאין כל סכנה בטיפול בחתך הזה.

אמר רב חסדא אמר מר עוקבא

: אמנם אסור להתרפאות אצל הגוי,

אבל אם אמר לו

הרופא הגוי כי

סם פלוני יפה

מועיל

לו

כדי לרפאות חולי מסוים, וכן אם אמר לו כי

סם פלוני רע לו

עבור חולי מסוים -

מותר

לשמוע לעצתו, וליטול מן הסם שהמליץ לו.