Avodá Zará 23a — o Talmud em português

חוזרת הגמרא ליישב את הסתירה שהוקשתה לעיל, בין משנתנו האוסרת לייחד בהמה עם גוי, לבין הברייתא המתירה לקנות מן הגוי בהמה לקרבן:

רבינא אמר: לא קשיא

סתירה זו.

הא,

דברי משנתנו

לכתחלה

נאמרו. שאין לייחד בהמה עם הגוי מחמת חשש הרביעה.

ואילו

הא,

דברי הברייתא, שלוקחים מהם בהמה לקרבן -

דיעבד.

כלומר אחר שכבר היתה ברשות הגוי, אין לחשוש שמא נרבעה.

ודנה הגמרא:

ומנא תימרא

מנין לומר

דשאני

בדבר זה

בין לכתחלה בין לדיעבד

, שלכתחילה חושדין, ואילו בדיעבד נעלם החשד?!

ומבארת הגמרא:

דתנן,

שנינו במשנתנו:

לא תתייחד אשה עמהם

עם הגויים,

מפני שחשודין על העריות.

ורמינהו,

וקשה, שהרי במקום אחר [משנה כתובות כו ב] נאמר:

האשה

יהודיה

שנחבשה

נשבתה

בידי עובדי כוכבים,

דינה כך: אם נאסרה ונשבתה

על ידי

חוב

ממון

שהיתה חייבת, ומחמת כן אסרוה,

מותרת לבע לה.

ואילו אם נאסרה

על ידי

שהתחייבה בדיני

נפשות

[מיתה],

אסורה לבעלה!

וקשה, מדוע אם נאסרה על ידי חוב ממון, מותרת לבעלה. והרי אנו רואים במשנתנו, כי אין מייחדין את האשה עם גויים מחשש איסור?

ולומדת מכך הגמרא:

אלא לאו, שמע מינה

למידים אנו מכך,

דשאני לן

ישנו חילוק

בין לכתחלה לדיעבד.

במשנתנו נאמר הדין שאין לייחד את האשה עם הגוי לכתחילה. ואילו במשנה בכתובות, מבואר הדין שאם כבר נאסרה האשה על ידי חוב ממון, מותרת בדיעבד!

ומוכח, שישנו חילוק בין לכתחילה ובין דיעבד. שאף אם לכתחילה חוששין, הרי שבדיעבד אין מתייחסין לחשש, ואין אוסרין מחמתו.

ודוחה הגמרא:

ממאי?

מנין שאכן ההבדל בין ההלכות הסותרות במשניות הללו, הוא משום שבדיעבד מותר,

דלמא

יתכן ש

לעולם אימא לך, אפילו דיעבד נמי לא

הותר.

והכא

הסיבה שהאשה הנשבית על עניני ממון מותרת -

היינו

טעמא

הטעם הוא,

ד

הגוי

מתיירא משום הפסד ממונו.

וחושש הוא שאם יבעלנה, לא ירצה בעלה לפדותה ולשלם את הממון שחייבת. ולכן אינו בא עליה, לפי שחושש להפסיד חובו. אולם כאשר אין את הסיבה הזו, אכן חוששין שמא האשה נבעלה במאסר, ואסורה לבעלה!

ומוכיחה זאת הגמרא:

תדע

שטעם ההיתר הוא רק משום שהגוי חושש להפסד ממונו,

דקתני סיפא

נאמר בסוף משנה זו:

אם נחבשה האשה

על ידי נפשות,

שכבר ממילא נתחייבה מיתה, והגוי נוהג בה מנהג הפקר, חוששין אנו שמא נבעלה ברצון לאחד מן הגויים הנמצאים עימה - ו

אסורה לבעלה!

ומוכח, שכאשר אין לגוי כל מניעה מלבוא עליה - בא עליה. וממילא אסורה אף בדיעבד,

ותו לא מידי

הוכחה זו ברורה היא, ואין להקשות עליה!

[מביאה הגמרא תירוץ נוסף לסתירה בין משנתנו האוסרת לייחד בהמה עם הגוי, לדברי התוספתא שלוקחים מהם בהמה לקרבן].

רבי פדת אמר: לא קשיא

הסתירה בין דין משנתנו לדין התוספתא.

הא,

אחד מהם הוא לדעת

רבי אליעזר,

ו

הא

אחד מהם, הוא לדעת

רבנן

במשנה להלן.

דתנן גבי פרת חטאת

[פרה אדומה]

רבי אליעזר אומר

: פרה אדומה

אינה נקחת

לא קונים אותה

מן העובדי כוכבים.

וחכמים מתירין

לקנותה מידי עובדי כוכבים.

ומבארת הגמרא:

מאי לאו, בהא

בדבר זה

קמיפלגי

חלוקים הם.

דרבי אליעזר סבר: חיישינן לרביעה.

כלומר לרביעת הפרה על ידי הגוי. ומשום כך לא קונים פרה אדומה מידיו.

ורבנן

המתירין לקנות פרה מן הגוי

סברי

-

לא חיישינן לרביעה,

ואין כל מניעה לקנותה מידי עובד כוכבים.

ודוחה הגמרא:

ממאי,

מנין שאכן זו מחלוקתם?

דלמא

יתכן

דכולי עלמא,

רבנן ואף רבי אליעזר,

לא חיישינן לרביעה. והכא היינו טעמא דרבי אליעזר,

הסיבה שאוסר רבי אליעזר, היא

כדרב יהודה אמר רב.

דאמר רב יהודה אמר רב: הניח עליהן

על הפרה

עודה

של שקין,

ערימה של שקים ריקים קשורים יחד -

פסלה!

לפי שנאמר בפרה אדומה [במדבר יט ב] "אשר לא עלה עליה עול". וכיון שעלה עליה עול זה - פסולה.

ו

אילו

בעגלה

ערופה אינה נפסלת אלא

עד שתמשוך בה.

כלומר, שתלך ותמשוך את העול. שנאמר [דברים כא ג] "ואשר לא משכה בעול". וכיון שמשכה בעול - פסולה.

ומעתה מתבארת מחלוקתם:

מר,

רבי אליעזר

סבר חיישינן

שמא עלה עליה עול, ומשום כך אין לוקחין מהם את הפרה. ו

מר

, רבנן

סבר

[סברו] -

לא חיישינן

שמא עלה עליה עול. ומשום כך, לוקחין מהם. ואם כן, אין הכרח שרבי אליעזר חושש לרביעה. והסיבה שאוסר לקחת פרה אדומה מן הגוי, קיימת רק בפרה אדומה, שחוששין בה שעלה עליה עול, אולם בשאר קרבנות שלא נאמר בהם דין זה, מודה רבי אליעזר שאכן לוקחין מן הגויים.

ודוחה זאת הגמרא:

לא סלקא דעתך,

לא יעלה על הדעת לומר שחוששין שהעלה עליה עול.

כי

משום ניחא פורתא,

נוחות מועטת שיש לו בהעלאת ה"עודה" על הבהמה -

לא מפסיד טובא.

לא יפסיד הוא את הממון הרב שנותנים עבור פרה אדומה, שהרי על ידי העלאת העודא על הבהמה, פוסלה.

ואם כן, ודאי לא מטעם זה אוסר רבי אליעזר לקחת פרה מן הגויים, וודאי שהסיבה היא משום שחושש הוא לרביעה.

אולם גם חשש זה אינו מתקבל. משום ש

הכי נמי לימא,

גם כאן נאמר ש

משום הנאה פורתא

שיש לגוי ברביעת הבהמה,

לא מפסיד טובא!

ומתרצת הגמרא:

התם

לגבי חשש רביעה -

יצרו תוקפו.

ולכן, אף שלא מסתבר שמשום הנאה רגעית יפסיד דמים מרובים, מכל מקום כאשר יצר עריות תוקפו, אינו מחשב את ההפסד הנובע מכך!

ולכן, משום חשש רביעה, אוסר רבי אליעזר לקחת בהמה מן הגויים. וחכמים, אינם חוששים לכך.

אולם עדיין אין להכריח שבכך נחלקו רבי אליעזר וחכמים. כיון שישנה עוד אפשרות בביאור מחלוקתם:

ודלמא

יתכן

דכולי עלמא

הן לדעת חכמים והן לדעת רבי אליעזר,

לא חיישינן לרביעה, והכא, היינו טעמא דרבי אליעזר, כדתני

כפי ששנה

שילא.

דתני שילא: מאי טעמא דרבי אליעזר

האוסר להביא פרה אדומה שנקנתה מן הגויים?

נאמר [במדבר יט ב]

"דבר אל בני ישראל ויקחו אליך

פרה אדומה", ודורשים זאת כך:

בני ישראל יקחו

-

ואין העובדי כוכבים יקחו

[ביאור תיבת "יקחו" כאילו נאמר "יקיחו", דהיינו ימכרו ]. כלומר, שיש לציבור לקנות את הפרה האדומה מבני ישראל דוקא, ולא מן העכו"ם.

ומשום דרשא זו, סובר רבי אליעזר שאין לוקחים פרה מן הגוי.

ודוחה זאת הגמרא:

לא סלקא דעתך!

לא יתכן לפרש כך את דברי רבי אליעזר.

ד

הרי

קתני סיפא

כתוב בסופה של הברייתא:

וכן היה רבי אליעזר פוסל

את הבהמות הנקנות מן הגויים,

בכל הקרבנות כולן.

ולא רק לענין פרה אדומה.

ואי סלקא דעתך

, אילו אכן היתה הסיבה שפוסל רבי אליעזר פרה הבאה מן הגויים,

כדתני שילא

מן הטעם שדורש שילא, - הרי שדבר זה לא יתכן. כיון ש

בשלמא פרה, כתיב בה קיחה.

ואם כן, בפרה ישנו דין מיוחד האוסר ליקח מן הגויים.

אלא כולהו

, כל הקרבנות האחרים, אותם אוסר רבי אליעזר לקחת מן הגויים [כמבואר בסופה של הברייתא], וכי

קיחה כתיב בהו

באותם קרבנות?!

אלא, מתוך כך שאוסר רבי אליעזר את בהמות הגויים בכל הקרבנות, מוכח שאין טעמו כדברי שילא.

ואם כן, שוב יש להבין את מחלוקת רבנן ורבי אליעזר האם אפשר לקנות פרה מן הגויים.

וחוזרת הגמרא לביאור הקודם, שרבי אליעזר אוסר משום חשש רביעה:

ודלמא,

יתכן, ש

עד כאן לא פליגי

לא נחלקו רבנן עליה דרבי אליעזר בשאלה האם חוששין לרביעה,