Avodá Zará 20a — o Talmud em português

אמר רבי יוסי בר חנינא

:

דאמר קרא

[דברים ז]: "כי יביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, ונשל גוים רבים מפניך: החתי, והגרגשי, והאמורי, והכנעני, והפריזי, והחוי, שבעה גוים רבים ועצומים ממך. ונתנם ה' אלהיך לפניך, והכיתם. החרם תחרים אותם, לא תכרות להם ברית, ולא תחנם" .

ודרשינן: "

לא תחנם"

-

לא תתן להם "חנייה" בקרקע

.

ומקשינן: הרי הפסוק הזה אינו מיותר לדרשה, כי

האי "לא תחנם", מיבעי ליה

נדרש לדרשה אחרת? -

דהכי קאמר רחמנא, לא תתן להם חן.

שלא יאמר אדם "כמה גוי זה נאה" [ויבואר לקמן].

ומתרצינן:

אם כן

, אם בא הכתוב ללמד את איסור נתינת חן בלבד, ולכן נקט לשון "חן",

לימא קרא,

יאמר הכתוב "

לא תחונם

", בכתיב מלא, שהוא לשון "חנינה" -

מאי

, מדוע נקט הכתוב בלשון

"לא תחנם

", שיש במשמעותה לשון "חניית קרקע" -

שמע מינה

, אפשר ללמוד מלשון המקרא הזה,

תרתי,

את שתי הדרשות, גם לשון "חן", וגם לשון "חנייה".

ומקשינן:

ואכתי

עדיין אין הפסוק מיותר לדרשה, כי

מיבעי ליה

נצרך הוא לדרשה אחרת, מלשון "חנם" -

דהכי אמר רחמנא

, כן ציוותה התורה:

לא תתן להם מתנת

[

של

]

חנם.

ומתרצינן:

אם כן

, שבא הכתוב ללמד על איסור מתנת "חנם" -

לימא קרא

, יאמר בכתוב

"לא תחינם".

ומכך שכתבה התורה

"לא תחנם"

-

שמע מינה כולהו

. אפשר לדרוש את שלושת הדרשות, לא לתת חן, לא לתת מתנת חנם, ולא לתת חנייה בקרקע .

תניא נמי הכי,

כן שנינו בברייתא הדורשת שלושת הדרשות משינויי ומדיוקי הפסוק:

נאמר בתורה: "

לא תחנם"

ודרשינן מלשון "חנייה":

לא תתן להם חנייה בקרקע.

דבר אחר: "לא תחנם"

ודרשינן מלשון "חנינה":

לא תתן להם חן.

דבר אחר: "לא תחנם"

ודרשינן מלשון "חנם":

לא תתן להם מתנת חנם.

ו

מה שדרשנו מהכתוב שאסור לתת

מתנת חנם

לגוי -

הלכה זו

גופה,

אינה מוסכמת על דעת הכל, אלא

תנאי היא

, במחלוקת תנאים היא תלויה, ורבי מאיר אכן סובר ש"מותר" לתת מתנת חנם לגוי.

דתניא

כמו ששנינו בברייתא:

אמרה התורה [דברים יד]: "

לא תאכלו כל נבילה, לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי".

נמצא אתה אומר: אחד גר ואחד עובד

כוכבים

-

בין בנתינה בין במכירה.

גר, הוא מי שיושב בארץ ישראל וקבל עליו לשמור על שבע מצוות בני נח, ולא נאסרה לו אכילת נבילה. ואנו מצווים להחיותו, כמו שנאמר [ויקרא כה]: "גר ותושב וחי עמך".

ודרשינן: מלשון זה של התורה,

אין לי

היתר

אלא לגר בנתינה, ולעובד כוכבים במכירה

דוקא -

היתר

לגר במכירה

-

מנין?

תלמוד לומר

: "לגר אשר בשעריך

תתננה או מכור".

היתר

לעובד כוכבים בנתינה

-

מנין?

תלמוד לומר: "תתננה ואכלה או מכור לנכרי".

כלומר: רבי מאיר מדייק ממה שכתבה התורה "נתינה ומכירה" באמצע - דרשינן "תתננה ומכור" גם על תחילת הפסוק בגר, וגם על סוף הפסוק בנכרי.

דאם הקפידה התורה דוקא לגר בנתינה ולגוי במכירה, היתה צריכה לכתוב: "תתננה ואכלה לגר אשר בשעריך, או מכור לנכרי.

אלו הם

דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: דברים ככתבן

כמו שכתבה התורה! -

לגר בנתינה

ולא ימכרנה

ולעובד כוכבים במכירה

ולא יתן לו מתנת חנם.

ומה שדרשה הגמרא שאסור ליתן לגוי מתנת חנם, הוא כדעת רבי יהודה .

הגמרא מבארת את הברייתא, ומקשה:

שפיר קאמר רבי מאיר?

שמשמעות הפסוק הוא, נתינה ומכירה: לגר, ומכירה ונתינה לעובד כוכבים.

ורבי יהודה אמר לך: אי סלקא דעתך

אם עלה על הדעת

כ

מו

דק

א

אמר רבי מאיר

-

לכתוב רחמנא

היתה התורה כותבת: "

תתננה ואכלה ומכור

", ואז היינו דורשים כדברי רבי מאיר -

"

או

"

למה לי

, למה כתבה התורה: "או" מכור לנכרי, שהוא לשון חילוק -

שמע מינה

ממה שכתבה התורה "או" נשמע

ל

דרשת רבי יהודה:

דברים ככתבן

-

הוא דאתא

, התורה הקפידה דוקא לגר בנתינה ולגוי במכירה.

ומבררינן:

ו

מה יענה

רבי מאיר

לטענה זו של רבי יהודה?

ההוא

מה שכתבה התורה "או" בא ללמדנו: "

לאקדומי

" לתת עדיפות וקדימה ל

נתינה דגר ל

פני

מכירה דעובד כוכבים

, דאם יש לפניו בשעריך גר וגוי, יקדים נתינה לגר, ולא ימכרנה לגוי -

וכן דורש רבי מאיר: "לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה" והוא עיקר המצוה, ואם אין גר - "או מכור לנכרי" .

ואף שחייב להקדים נתינה לגר, סובר רבי מאיר שלא אסרה התורה נתינה לגוי.

ורבי יהודה

יענה על דרשת רבי מאיר:

כיון דגר אתה מצווה להחיותו

, כמו שנאמר: "גר ותושב וחי עמך",

וכנעני

כלומר: גוי [ובמסכת פסחים:

ונכרי

]

אי אתה מצווה להחיותו

ואין שום מצווה בנתינה לגוי -

ומ"סברא" היינו יודעים שצריך "להקדים" נתינה לגר. לכן,

"להקדים לא צריך קרא

ולמה כתבה התורה "או"? ללמדנו ל"דברים ככתבן" דוקא לגר בנתינה ולנכרי במכירה.

הגמרא חוזרת לבאר את הברייתא.

שנינו בברייתא:

דבר אחר: "לא תחנם"

-

לא תתן להם חן.

דבר זה

מסייע ליה לרב

הוא סיוע לדברי רב -

דאמר רב: אסור לאדם שיאמר "כמה נאה עובדת כוכבים

גויה

זו

". והוא הדין ל"גוי".

מיתיבי

הגמרא מביאה ברייתא להקשות על דברי רב:

מעשה ברבן שמעון בן גמליאל שהיה על גבי מעלה

מדרגה

בהר הבית, וראה עובדת כוכבים אחת נאה ביותר. אמר: "מה רבו מעשיך ה"

'.

ואף רבי עקיבא ראה

את

אשת טורנוסרופוס

הרשע

אחד משרי רומי,

רק

ירק,

שחק

צחק

ובכה

.

רק

על

שהיתה באה מטיפה סרוחה, שחק

[שראה ברוח הקודש]

דעתידה דמגיירא

להתגייר

ונסיב לה

ורבי עקיבא ישא אותה לאשה.

ובכה

על

דהאי שופרא בלי עפרא

שיופי זה יבלה באדמה.

וקשה על רב ממעשה של רבן שמעון בן גמליאל?

ו

מתרצינן:

ורב

יענה: רבן שמעון בן גמליאל לא נתן לה "חן", ולא אמר "כמה נאה גויה זו", אלא -

אודויי הוא דקא מודה

שיבח את הקב"ה על הבריאה היפה שברא בעולמו, ואף על חמור נאה וגמל נאה היה אומר כן! -

דאמר מר

כמו ששנינו:

הרואה בריות טובות,

משבח להקב"ה

ואומר: "ברוך

ה'

שככה

בריות יפות אלו

ברא בעולמו

".

ואין ממעשה זה סתירה לדברי רב.

ומקשינן:

ולאסתכולי מי שרי

האם מותר להסתכל בנשים -

מיתיבי

: הגמרא מביאה ברייתא שמבואר בה האיסור להסתכל בנשים, ומקשים ממנה על המעשה של רבן שמעון בן גמליאל ורבי עקיבא, שלכאורה הסתכלו.

נאמר בתורה [דברים כג]: "

ונשמרת מכל דבר רע

" בא הכתוב ללמדנו,

שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה,

ולא יסתכל

באשת איש ואפילו מכוערת.