Arachin 6b — o Talmud em português

ומקשינן:

איני והא ר' ינאי

שהיה גבאי צדקה,

יזיף

לוה

ממעות צדקה

לצרכו ופרע. ואיך עשה כך? והרי הן כבר ביד גבאי.

ומשנינן:

שאני רבי ינאי,

שנוח להם לעניים בזה שלוה.

דכמה דמשתהי

המעות בידיו ואין לו לפרוע,

מעשה

[הרי הוא כופה] לציבור, שאומר שאין לו מעות לחלק וכופם לתת,

ומייתי להו,

ויש רווח לעניים.

תנו רבנן: ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת

-

אסור

לציבור

לשנותה

לצרכי ציבור אחרים.

סבר רבי חייא בר אבא למימר: לא שנא לדבר הרשות, ולא שנא לדבר מצוה

אסור.

אמר ליה רב אמי, הכי אמר ר' יוחנן: לא שנו

שאסור לשנותה אלא

ל

צרכי ציבור שהם

דבר הרשות

100 . אבל לדבר מצוה מותר

לשנותה.

ומוכיח כך

מדאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: עובד כוכבים

שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת, עד שלא

נשתקע שם בעליה,

שעדיין אומרים מנורה זו היא נדבתו של פלוני,

אסור לשנותה

.

משנשתקע שם בעליה

[שכבר נשתכח מי הוא הנודב]

מותר לשנותה.

והוינן בה:

למאי

אסור לשנותה?

אילימא לדבר הרשות, מאי איריא

עובד כוכבים

דוקא? והרי

אפילו בישראל

שהתנדב

נמי

אסור לשנותה.

אלא

בהכרח מדובר

לדבר מצוה. וטעמא

שאסור דוקא משום

דעובד כוכבים הוא

שנדב,

דפעי

וצועק למה שיניתם ממה שנתתי. ויש בזה חילול ה'. לפיכך כל זמן שלא נשתקע שם בעלים ממנה אסור לשנותה אף לדבר מצוה. אבל לאחר שנשתקע שוב אין לחשוש לכך ומותר.

אבל ישראל דלא פעי,

ששומע לדברי חכמים שהתירו לשנות,

שפיר דמי,

ומזה הוכיח שפיר ר' אמי דאית ליה לר' יוחנן דבישראל שנדב מותר לשנות לצורך מצוה.

שעזרק טייעא

[עובד כוכבים היה]

אינדב שרגא לבי כנישתא דר' יהודה. שנייא רחבא

לדבר מצוה קודם שנשתקע שמו ממנה,

ואיקפד עליה רבה

משום הטעם דלעיל.

איכא דאמרי: שניא רבה ואיקפד רחבא. ואיכא דאמרי: שניא חזנא

[שמש]

דפומבדיתא ואיקפד רחבא

, וגם

איקפד רבה.

וטעמו של

מאן דשניא, סבר, דלא שכיח

שעזרק

במתא

ולא ידע ששינו.

ומאן דאיקפד סבר

שמכל מקום אסור לשנות, כי

זימנין דמיקרי

שעזרק

ואתי

לעיר וידע ששינו ויצעק על כך.

מתניתין:

הגוסס והיוצא ליהרג

על ידי ב"ד -

לא נידר ולא נערך

[ומפרש בגמ' הטעם].

ר' חנינא בן עקביא אומר

: יוצא ליהרג

נערך, מפני שדמיו

של נערך

קצובין

בפרשת ערכין, ולא בשוויות מכירתו לשוק תלוי הדבר, ולכן לא איכפת לנו בזה שאין לו שיווי להמכר בשוק.

אבל לא נידר, מפני שאין דמיו

של נידר

קצובין

אלא חיוב דמיו תלוי בשוויו להמכר בשוק, וזה, אינו שוה כלום.

ר' יוסי אומר

: היוצא ליהרג עצמו -

נודר ומעריך ומקדיש, ואם הזיק חייב בתשלומין.

[וזוהי מימרא נפרדת ואינה שייכת לרישא של המשנה, והגמ' מפרשת מה הכוונה].

גמרא:

ומקשינן:

בשלמא גוסס לא נידר,

כיון

דלאו בר דמים הוא

לימכר בשוק.

ולא נערך,

משום

דלאו בר העמדה

והערכה הוא,

שאינו יכול לעמוד. וממעטים אותו לעיל מו"העמידו הכהן" "והעריכו הכהן".

אלא יוצא ליהרג

-

בשלמא לא נידר,

משום

דלאו בר דמים הוא

שאין לך אדם שקונהו שהרי יפסיד מעותיו.

אלא לא נערך

-

אמאי

לא? והרי בערכין לא צריך שיהיה הנערך בר דמים.

ומשנינן: כ

דתניא: מנין היוצא ליהרג ואמר אחר ערכו עלי שלא אמר כלום? ת"ל "כל חרם

אשר יחרם מן האדם

לא יפדה"

. כלומר, כל הנחרם ליהרג לא יפדה ערכו, שאינו נערך.

יכול אפילו קודם שנגמר דינו

ליהרג, מאחר שעבר עבירה שיתחייב עליה מיתה, שוב אינו נערך?

תלמוד לומר

בפסוק זה

"מן האדם"

, ללמדנו שרק מקצת מהיוצאים ליהרג אינם נערכים,

ולא כל האדם

הנהרגים אינם נערכים, אלא יש מהם שנערך, והיינו מי שדינו שיוצא להיהרג אך עדיין לא נגמר דינו.

ומקשינן:

ולר' חנינא בן עקביא דאמר

: היוצא ליהרג

נערך מפני שדמיו קצובין

, ולא דורש את הפסוק כך,

האי "כל חרם" מאי עביד ליה?

ומשנינן:

מיבעיא ליה לכדתניא: רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: לפי שמצינו למומתין בידי שמים

כגון בעלים של שור המועד שהמית אדם שכתוב בהם "השור יסקל וגם בעליו יומת" בידי שמים,

שנותנין ממון ומתכפר להם, שנאמר "אם כופר יושת עליו וגו'", יכול אף

בחייבי מיתה

בידי אדם כן

שיועיל כופר לפוטרם ממיתה,

תלמוד לומר "חרם לא יפדה"!

שמי שדינו ליהרג אין לו פדיון ליפטר ממיתה.

אין לי אלא מיתות חמורות שלא ניתנה שגגתן לכפרה,

כגון מגדף ומקלל, שאם עבר עליהן בשוגג אינו מביא קרבן, שכיון שהם חמורות, אם עבר במזיד שדינו במיתת ב"ד אינו נפטר על ידי ממון. אבל

מיתות קלות

כמו רוצח ומחלל שבת, שהן קלות בזה

ש

אם שגג בהן

נתנה שגגתן לכפרה

, בקרבן או בגלות,

מנין

שגם להם לא מועיל כופר לפוטרם ממיתה אם הזידו?

תלמוד לומר

מזה שלא כתוב "חרם" אלא

"כל חרם"

שגם אלו אינם נפדים.

שנינו במשנה:

רבי יוסי אומר נודר ומעריך

: והוינן בה:

ו

כי

תנא קמא

ברישא

מי אמר

שיוצא ליהרג

לא

נודר ומעריך? והרי לא דיבר אלא בנידר ונערך. ובמה המחלוקת?

ומשנינן:

אלא בנודר ומעריך ומקדיש כולי עלמא לא פליגי

שמועיל ביוצא ליהרג.

כי פליגי

בחיוב תשלומין

באם הזיק

ונהרג קודם שעמד בדין.

תנא קמא סבר

אם הזיק

אינו חייב

בתשלומין, ורבי יוסי סבר אם הזיק חייב בתשלומין.

ומפרשינן:

במאי קמיפלגי? אמר רב יוסף: במלוה על פה

אם

גובה מן היורשין

של הלוה לאחר מיתתו

קמיפלגי.

תנא קמא סבר, מלוה על פה

אין בה שעבוד נכסים, ולכן

אינו גובה מן היורשין,

ורק הלווה עצמו חייב לפרוע. וחיוב מזיק הוא מלוה על פה, שהרי אין על זה שטר ואין גובים מהיורשים.

ורבי יוסי סבר מלוה על פה

יש בה שעבוד נכסים, ולכן

גובה

אף

מן היורשין,

ואף שכבר אין הנכסים של הלוה, כבר נשתעבדו הנכסים מחיי הלוה, וכמו כן במזיק אף שהוא מלוה על פה, גובה הניזק מיורשי המזיק.

רבה אמר

לפרש מחלוקתם:

דכולי עלמא

בין רבנן ובין רבי יוסי סוברים

מלוה על פה אינו גובה מן היורשין.

שאין שעבוד נכסים רק במלוה בשטר.

והכא

במתניתין

במלוה הכתובה בתורה

[שהתורה חייבתו בתשלומין, כמזיק וכדו', ולא שהוא מחייב את עצמו כמלוה]

קמיפלגי.

תנא קמא סבר: מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא

אלא היא כמלוה על פה. לפיכך אף במזיק לא משתעבדים הנכסים ואינו גובה מן היורשים.

ורבי יוסי סבר: מלוה הכתובה בתורה

כמו חיוב מזיק,

ככתובה

בשטר דמיא,

ומשתעבדים הנכסים, וגובה מן היורשים.

ואיכא דמתני לה

את דברי רב יוסף ורבה,

אהא

דתניא:

היוצא ליהרג, הוא שחבל באחרים

חייב. אחרים שחבלו בו פטורין.

כי אין לו דמים.

רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף הוא

[היוצא ליהרג] אם

חבל באחרים פטור. שלא ניתן

לאחר שנגמר דינו ליהרג

לחזרת עמידת

בית דין. שאי אפשר להחזירו לב"ד ולדונו שוב על חיוב חבלתו, כיון שאסור לענות את דינו אלא יהרג לאלתר.