Arachin 22a — o Talmud em português

תנו רבנן: שום היתומים שלשים יום, ושום ההקדש ששים יום, דברי רבי מאיר,

כמשנתנו.

רבי יהודה אומר: שום היתומים ששים יום, ושום ההקדש תשעים יום. וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה ששים יום.

אמר רב חסדא אמר אבימי: הלכה: שום היתומים ששים יום.

יתיב רב חייא בר אבין, וקאמר להא שמעתא

שאמר רב חסדא משמו של אבימי: הלכה שום היתומים ששים יום, והיה רב נחמן בר יצחק שומע.

אמר ליה

[שאל לו]

רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין: ששים

יום

קאמרת

משמו של רב חסדא,

או שלשים

יום

קאמרת? אמר ליה

רב חייא:

ששים

יום אמרתי!

שאלו עוד: על שום

דיתומים

אמרת משמו של רב חסדא שצריך ששים יום,

או

על שום

דהקדש? אמר ליה

רב חייא: על שום

דיתומים!

שאלו עוד: האם אמר רב חסדא: "הלכה

כרבי מאיר

ששום היתומים ששים יום",

או

אמר: "הלכה

כרבי יהודה

ששום היתומים ששים יום"?

אמר ליה

רב חייא: "הלכה

כרבי מאיר

שאמר בברייתא: שום היתומים ששים יום" היה רב חסדא אומר!

ומתמה ליה רב נחמן לרב חייא:

והא

בברייתא ששנינו לעיל,

רבי מאיר

, "

שלשים

יום" -

קאמר

, ואיך אמר רב חסדא משמו של אבימי, שרבי מאיר אמר בברייתא שום היתומים ששים יום?!

אמר ליה

רב חייא:

הכי אמר רב חסדא

: כשהיה אבימי מלמדנו שרבי מאיר סובר ששים יום, הייתי מקשה לו מהברייתא כאן שאומרת שלפי רבי מאיר מספיק שלשים יום, ו

קולפי טאבי

[מכות טובות]

בלעי מיניה דאבימי עלה דהא שמעתא

[כלומר: היה מכה אותי כשהיינו לומדים שמועה זו], שהיה אבימי מסביר לי שלא קשה מהברייתא כאן, וכשהייתי משכח את התירוץ היה אבימי מכני.

וכך היה מתרץ אבימי: שלפעמים בשלשים יום מספיק, ולפעמים צריך ששים יום.

בא להכריז

כל ימות השבת

רצופים

שלשים

יום צריך - והיינו הברייתא כאן שבאופן זה שום היתומים שלשים יום, ובהקדש ששים יום. אבל בא להכריז רק

בשני

ובחמישי

שהם ימים שהיה בית דין יושב ודן, צריך

ששים

יום, והיינו דברי אבימי, שרבי מאיר סובר שמכריזים ששים יום.

ואע"ג דכי חשיב להו מר

[שאם תחשב]

ליומי הכרזה

ממש, כמה הם מתוך הששים יום,

לא הוו אלא תמניסר

[שמונה עשר]

יומי

, שכך ימי שני וחמישי יש בהכרזת ששים יום המתחלת בשני בשבת וגומרת בחמישי בשבת, והם פחות מיומי הכרזה ממש שיש בהכרזת שלשים יום רצופים, מכל מקום די בזה, והטעם:

כיון דמשכא מילתא

[שנמשך הדבר], שהרי י"ח ימים אלו נפרסים על ששים יום,

שמעי אינשי

[מגעת ההכרזה לאזני האנשים]! [שמועה זו נתבארה, עפ"י רש"י בסוגיין ובמנחות ז. וכהסבר הרש"ש].

אמר רב יהודה אמר רב אסי: אין נזקקין

בית דין

לנכסי יתומים

קטנים, למוכרם עבור חוב המוטל על נכסיהם מחמת חוב אביהם

אלא אם כן היתה ריבית אוכלת בהן

, שהיו מחוייבים לגוי חוב שנוסף עליו ריבית עד שיפרעו, ויש הפסד ליתומים, אם לא ימכרו מנכסיהם - לשלם לבעל חוב - עד שיגדלו.

ו

רבי יוחנן אומר

: נזקקים לנכסי יתומים קטנים,

או לשטר שיש בו ריבית, או

אף

לכתובת אשה

של אביהם, שמוטלת עליהם לשלם מנכסים שירשו מאביהם. והטעם:

משום

שאף בכתובת אשה יש ליתומים הפסד של

מזוני

, שעד שאינם פורעים את כתובתה, חייבים היתומים לשלם מזונות האשה.

ומקשינן:

ורב אסי, מאי טעמא לא אמר

שאף

לכתובת אשה

נזקקים?

ומשנינן: משום שאין הפסד ליתומים אם לא יפרעו את כתובתה ואף שחייבים הם במזונות,

דהא תקינו להו

[ליתומים - רש"ש]

רבנן

, ש

מעשה ידיה

שלהם כל זמן שניזונית מהם.

ומקשינן:

ואידך

, ורבי יוחנן מדוע הוא סובר שגובים מהם את כתובתה, והלא אין להם הפסד מהמזונות כיון שיש להם כנגד זה את מעשה ידיה?

ומשנינן:

זימנין

דלא ספקה

[לפעמים שאין מספיקים] מעשה הידים שלה, להשלים כנגד הפסד היתומים על מזונותיה.

ומקשינן לרב אסי שסובר שאין נזקקים לגבות מיתומים לכתובה, ממשנתנו:

תנן, שום היתומים שלשים יום ושום ההקדש ששים יום ומכריזין בבוקר ובערב. ובמאי עסקינן

שנזקקים לנכסי יתומים להכריז ולמכור?

אילימא בבעל חוב עובד כוכבים

שהלוה בריבית, ולכן נזקקין לנכסי היתומים?

מי צאית

[וכי ישמע בקולנו] שלא להוסיף ריבית על זמן ההכרזה?! וכיון שלא ישמע, היה לנו למכור בלא הכרזה ולפרוע מיד, כדי שלא יפסידו לשלם ריבית.

אלא פשיטא

, שמדובר במשנתנו

בבעל חוב ישראל. ובמאי עסקינן? אי דקאכיל ריביתא

[שנוטל ריבית] בעל חוב ישראל זה?

מי שבקינן

ליה

[וכי נרשנו לעבור על איסור ריבית]?!

ואלא

בעל כרחך

דלא קאכיל ריבית

, ואין הפסד ליתומים אם לא נזדקק להם עד שיגדלו,

ו

מכל מקום

קתני

במשנתנו ש

נזקקין

לנכסי היתומים, וקשה, שהרי אין נזקקים כשאין להם הפסד.

ומפרשינן לקושיין:

בשלמא לרבי יוחנן

שסובר שנזקקים ליתומים להגבות לאשה כתובתה לא קשה מהמשנה, ד

מוקי לה

[יעמיד משנתנו]

בכתובת אשה

, ועל כן נזקקים.

אלא לרב אסי

שסובר שאף לכתובת אשה אין נזקקים, אלא רק לבעל חוב שנוטל ריבית,

קשיא

ממשנתנו מדוע נזקקים, כיון שבעל כרחך מדובר בבעל חוב שאינו נוטל ריבית?!

אמר לך רבי אסי: ולרבי יוחנן מי ניחא

משנתנו?! והרי מה שתירצנו לשיטתו שבמשנתנו מדובר בכתובת אשה, אי אפשר. שאם כן מדוע מכריזים ואין נותנים לאשה מיד על פי שומת הבית דין, ו

מי שבקינן

[וכי ראוי להניח] שיתנו היתומים

מזוני

עד שיעבור זמן ההכרזה ותגבה האשה כתובתה -

דודאי קא מפסדא

ליתומים,

ונקטינן

[ואנו תופשים] ריוח שיש ליתומים על ידי

הכרזה, דלא ידעינן אי מרווחינן

בזה שאנו מכריזים

אי לא מרווחינן

, שהרי יתכן שלא ימצא מי שמוסיף על שומת הבית דין?!

ומשנינן אליבא דרבי יוחנן:

הא לא קשיא

, שמשנתנו מדברת

בתובעת

האשה

כתובתה בבית דין

וכיון שכך שוב אין לה מזונות משעת תביעה, [ואין הפסד ליתומים בהכרזה, אלא ספק ריוח בלבד],

וכדרב יהודה אמר שמואל, דאמר רב יהודה אמר שמואל: התובעת כתובתה בבית דין

שוב

אין לה מזונות.

ותמהינן:

אי הכי

שאין ליתומים הפסד בהמתנת זמן ההכרזה, אם כן גם בהמתנה עד שיגדלו אין להם הפסד, ואם כן

איזדקוקי

לגבות מנכסיהם בקטנותם

נמי לא מזדקקינן לה

, וחוזרת הקושיא למקומה אף לרבי יוחנן, למה נזקקים במשנתנו לגבות מנכסי יתומים קטנים?!

ומשנינן: לרבי יוחנן מובנת משנתנו. ובאמת מדובר בגביית הכתובה לאשה שתבעה את כתובתה בבית דין. ומה שהוקשה לנו, שאם כן אין היתומים מפסידים גם אם לא נגבה בקטנותם,

אלא

משום כך נזקקים ליתומים,

כיון דאיזדקקינן

אנו הבית דין -

מעיקרא

לאשה להפסידה את מזונותיה מחמת תביעת כתובתה,

מזדקקינן לה

גם

לבסוף

להגבותה כתובתה, כלומר: שאם אין אנו מזדקקים, הרי היא נמנעת מתחלה לבא, ונמצאת מפסדת מזונות ליתומים - ר"ן כתובות נח: מדפי הרי"ף.

והשתא הדרינן לקושיין:

מכל מקום לרב אסי

שסובר שאין נזקקים לכתובת אשה, ומשום שהוא סובר שאין הפסד המזונות חשוב הפסד, כיון שיש ליתומים מעשה ידיה. אם כן

קשיא

משנתנו, מדוע נזקקים כלל לגבות מיתומים קטנים?

ומשנינן:

לעולם

כמו שפירשנו בתחילה, שנזקקים לנכסי יתומים במשנתנו, משום שמדובר

בבעל חוב עכו"ם

שנוטל ריבית ומפסידים היתומים. ומה שהקשינו: למה עושים הכרזה, והרי מפסידים היתומים, שהעכו"ם לא ישמע לנו להמתין את זמן ההכרזה בלא ריבית? כאן מדובר:

שקיבל עליו

העכו"ם

לדון בדיני ישראל

שעושים הכרזה, ובכללו שלא יטול ריבית בזמן זה, וממילא אין הפסד בהכרזה.

ומתמהינן:

אי הכי

שקיבל העכו"ם עליו לדון בדיני ישראל, אם כן מקבל על עצמו גם דין ישראל שלא ליטול ריבית על הזמן שממתין עד שיגדלו, ואם כן

ריבית

זו

נמי לא לישקול

, ושוב ממילא אין להזקק לנכסי יתומים?

ומשנינן: מדובר בעכו"ם

שקיבל עליו לזו

להמתין זמן הכרזה,

ולא קיבל עליו לזו

להמתין לקטנים עד שיגדלו בלי ריבית.

תו מקשינן לרב אסי:

תא שמע

ממשנה בגיטין:

אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית

, אך מן הזיבורית נזקקים לנכסיהם, ו

במאי עסקינן

שיהיה אפשר ליזקק לנכסיהם?

אילימא בבעל חוב עובד כוכבים

שנוטל ריבית ועל כן נזקקים,

מי צאית

[וכי ישמע] לנו שלא ליטול אלא מן הזיבורית?

אלא פשיטא

שמדובר ב

בעל חוב ישראל!

ואיך מדובר?

אי

באופן

דאכיל

הישראל

ריביתא

ועל כן נזקקים,

מי שבקינן ליה

לישראל לעבור על איסור ריבית?!

אלא

ודאי מדובר

דלא אכיל ריביתא, וקתני

שלזיבורית -

נזקקין

, וקשה הלא אין נזקקים לנכסי יתומים קטנים?

ומפרשינן לקושיין:

בשלמא לרבי יוחנן

שסובר שלכתובת אשה גם נזקקים, לא קשה, ד

מוקי לה

למשנה זו

בכתובת אשה! אלא לרב אסי

שסובר שאין נזקקים לכתובת אשה,

קשיא

איך נזקקים?

אמר לך רב אסי: ולרבי יוחנן

שסובר שבכתובת אשה נזקקים,

מי ניחא

המשנה - שנזקקים?! והרי אי אפשר להעמיד בכתובת אשה, ו

אי

ב

כתובה

מדובר,

מאי איריא

שנפרעים מן הזיבורית

"מיתמי"

, והרי כתובת אשה

אפילו מיניה דידיה נמי בזיבורית

, וכמבואר ברישא של אותה משנה בגיטין: "וכתובת אשה בזיבורית"?! ודחינן:

הא לא קשיא

לרבי יוחנן! ואפשר להעמיד בכתובת אשה, ומה שאומרת המשנה שמיתומים נפרעים רק מזיבורית,

רבי מאיר היא דאמר

באותה משנה:

כתובת אשה בבינונית

מהבעל עצמו, ו

מיתמי

משתנה הדין ונפרעים רק

בזיבורית.

והשתא הדרינן לקושיין:

מכל מקום לרב אסי קשיא

המשנה בגיטין, מדוע נזקקים לנכסי יתומים קטנים לפרוע אפילו מן הזיבורית?

ומשנינן:

לעולם

כמו שפירשנו בתחילה, וזה שנזקקים לנכסי יתומים במשנה בגיטין, משום שמדובר

בבעל חוב עכו"ם

שנוטל ריבית ומפסידים היתומים. ומה שהקשינו: והרי העכו"ם לא ישמע לנו ליטול רק מן הזיבורית? כאן מדובר:

שקיבל עליו לדון בדיני ישראל

שאין נפרעים מן היתומים אלא מן הזיבורית.

ומקשינן:

אי הכי

שקיבל העכו"ם עליו לדון בדיני ישראל, אם כן מקבל על עצמו גם דין ישראל שלא ליטול ריבית על זמן זה, וממילא

ריבית

על הזמן שממתין עד שיגדלו

נמי לא נישקול

, ואין הפסד אם נמתין, ושוב ממילא אין להזקק לנכסי יתומים?

ומשנינן: מדובר בעכו"ם ש

קיבל

עליו

לזו

שלא לפרוע מיתומים אלא מן הזיבורית,

ולא קיבל עליו לזו

, להמתין לקטנים עד שיגדלו בלי ריבית.

תו מקשינן לרב אסי,

תא שמע

מהברייתא למעלה: "ואומר [המכריז] וכו'

על מנת ליתן לאשה

-

כתובתה, ולבעל חוב

-

חובו"

נמכרת שדה זו, הרי שנזקקים לנכסי יתומים.

ומפרשינן לקושיין:

בשלמא

זה שמוכח בברייתא שנזקקים להגבות ל

בעל חוב

, לא קשה מדוע נזקקים, ש

בין מר

רבי יוחנן ו

בין מר

רב אסי, יעמידו

כדשנין

לעיל: בבעל חוב עכו"ם שנוטל ריבית, וקיבל עליו להמתין את זמן ההכרזה ואינו נוטל ריבית בזמן זה, ולא קיבל עליו להמתין לקטנים עד שיגדלו, ונוטל ריבית בזמן זה, ומפסידים היתומים אם לא יפרעו מיד.

אלא

זה שכתוב שמכריזים להגבות לאשה

כתובתה

קשה, מדוע נזקקים?

תו מפרשינן לקושיין:

בשלמא לרבי יוחנן

שסובר שנזקקים לכתובת אשה,

ניחא

, שיש לומר שמדובר בתובעת כתובתה בבית דין, שכיון שנזקקים לה להפסידה מזונות מחמת תביעת הכתובה, נזקקים לה להגבותה כתובתה.

אלא לרב אסי

שסובר שאין נזקקים לכתובת אשה,

קשיא

מדוע נזקקים ליתן לאשה בכתובתה?

ומשנינן:

הכא במאי עסקינן כשחייב

[כשאבי היתומים]

מודה

קודם מיתתו, שעדיין הוא חייב לאשה כתובתה [וכדרב הונא בריה דרב יהושע לקמן, שבחייב מודה - נזקקים] ובאופן כזה נזקקים אפילו לנכסי יתומים קטנים.

השתא דאתית להכי

שמעמידים כשחייב מודה, נחזור ממה שאמרנו למעלה לתרץ על מה שנזקקים, שמדובר בבעל חוב עכו"ם. אלא

כולהו נמי

יש לתרץ באופן אחר: שמדובר

כשחייב מודה

ועל כן נזקקים אפילו ליתומים קטנים.

מרימר אגבי כתובתה לגרושה

שמת המגרש,

מנכסי דיתמי

קטנים!

ומקשינן:

אמר ליה רבינא לאמימר, והאמר רב יהודה אמר רב אסי: אין נזקקין לנכסי יתומין

קטנים

אלא אם כן היתה ריבית אוכלת בהן, ורבי יוחנן אומר: או לשטר שיש בו ריבית, או לכתובת אשה משום

הפסד

מזוני

. ומעתה יקשה איך גבה כתובה לגרושה,

ו

הרי

אפילו רבי יוחנן לא קאמר

שנזקקים לכתובה אלא

באלמנה

משום

דקמפסדא

ליתומים

מזוני

אם לא תגבה מיד,

אבל גרושה

שאין לה כלל מזונות -

לא

נזקקים, וכיצד גבה כתובה לגרושה?

ומשנינן:

אמר ליה

אמימר לרבינא: אנחנו לא קיבלנו שטעמו של רבי יוחנן שנזקקים לכתובת אשה - משום מזונות, עד שנאמר שרק לאלמנה גובים, אלא

אנן

המימרא

ההיא דרבי יוחנן, משום חינא מתנינן לה

[שהטעם משום חן - קיבלנו], שימצאו האנשים חן בעיני הנשים - על ידי שגובה את הכתובה שלו אפילו כשהיתומים קטנים - וירצו להנשא להם, ולכן אפילו גרושה גובה מיתומים קטנים.

אמר רב נחמן: מרישא

[בתחלה]

לא הוה מזדקיקנא לנכסי יתמי

קטנים לגבות מהם, אך

כיון דשמענא להא דאמר רב הונא חברין

[חברינו]:

יתמי

דאכלי

דלאו דידהו

כגון יתומים קטנים שאינם פורעים את המגיע לבעל חוב מנכסיהם,

ליזלו בתר שבקייהו

[ילכו אחר מורישם, שהניח להם ממון זה], כלומר: שהיה מקללם שלא יאריכו ימים, אלא ילכו אחר אביהן למיתה, הואיל ואוכלין דבר שאינו שלהם [רבינו גרשום]!

מכאן ואילך מיזדקקנא

אף לנכסי יתומים קטנים, כדי שלא יאכלו נכסים שאינם שלהם.

ומפרשינן:

מעיקרא מאי טעמא לא

גובים מנכסי יתומים קטנים?

אמר רב פפא: פריעת בעל חוב מצוה

[שמצוה עליו לפרוע חובו ולאמת דבריו, ככתוב: "הין צדק", שיהא הן שלך צדק, ולאו שלך צדק - רש"י כתובות פו.]

ויתמי

קטנים

לאו בני מיעבד מצוה

נינהו.

רב הונא בריה דרב יהושע אמר

טעם אחר:

אימר צררי אתפשיה

[אולי התפיס האב - קודם מיתתו - צרורות מעות או כסף וזהב], ביד הבעל חוב למשכון, ואין על היתומים לשלם החוב.

ומפרשינן:

מאי בינייהו

, בין רב פפא שסובר שהטעם שאין נזקקים הוא משום מצוה, ובין רב הונא בריה דרב יהושע שסובר שהטעם שאין נזקקים זה מחשש צררי?

איכא בינייהו

: א.

כשחייב

[כשאבי היתומים]

מודה

קודם מיתתו, שעדיין הוא חייב את חובו, שלרב פפא אין נזקקים אפילו באופן זה. ולרב הונא בריה דרב יהושע - נזקקים.

ב.

אי נמי: שמתוה

[נידוהו] לאבי היתומים על שאינו משלם חובו, ולא התיר את נדויו

ומית בשמתיה

[ומת בעודו מנודה], שאין לחוש שהתפיס צררי לבעל חוב שלא בידיעת בית דין, שאם היה פורעו, היה עושה כן בבית דין כדי שיתירו את נדויו. ובאופן כזה לרב פפא אין נזקקים, אבל לרב הונא נזקקים, כיון שאין חשש שהתפיס צררי.

שלחו מתם

[מארץ ישראל]:

א. המשנה והברייתא כאן, והמשנה בגיטין דלעיל, שמשמע שנזקקים לבעל חוב לפרוע מנכסי יתומים קטנים, הטעם בזה: שמדובר

דשמתוה

ומית בשמתיה

, והלכה כרב הונא בריה דרב יהושע שבאופן זה נזקקים.

ב.

והלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע

, שאין נזקקים לנכסי יתומים קטנים אלא אם כן שמתוה ומית בשמתיה, ולא כרב נחמן שסובר שלעולם נזקקים לנכסי יתומים קטנים, [מעשה חושב בהבנת רש"י].