Arachin 14a — o Talmud em português

ו

מלתא אגב אורחיה קא משמע לן

[השמיענו התנא בדרך אגב] במה שלא אמר "את הנאה שבכנענים" -

כדרב יהודה אמר רב. דאמר רב יהודה אמר רב: אסור לאדם שיאמר "כמה נאה כנעני זה"!

שכתוב "לא תחנם", ודורשים "לא תתן להם חן" שאסור להזכיר נוי על כנעני.

ומקשינן: אף שלא רצה התנא לשנות "ואת הנאה שבכנענים" מהטעם שאמרנו,

וליתני: את הנאה שבישראל ואת הכעור שבכנענים?

ומשנינן:

בחד אומה קמיירי, בתרי אומה

ישראל וכנענים -

לא מיירי!

ומתמהינן:

ולא

מדבר התנא בשתי אומות?! והרי בהמשך במשנה מדבר בשתי אומות! שמבואר שם שיש באונס ומפתה קולא וחומרא, שהרי אחד שאנס ופיתה את

הגדולה "שבכהונה", ואת הקטנה "שבישראל"

, נותן חמשים סלעים, וכהנים וישראל הם שני מינים.

ומשנינן:

התם

גבי אונס ומפתה - דמיירי בכהנים ובישראלים -

חד אומה הוא!

אלא,

מקדש הוא דקדישי כהנים טפי מישראל

וזה הוא החילוק שביניהם, אבל ישראל וכנענים שתי אומות הם.

ואיבעית אימא

טעם אחר לזה שנאמר במשנה "שבישראל" ולא "שבעובדי כוכבים", אף על גב שהעכו"ם נערכים, כרבי מאיר: ד

איידי דקא בעי למיתנא סיפא: "ובשדה אחוזה", דבישראל הוא דמשכחת לה

דין שדה אחוזה, שאם הקדישה נפדית בשיעור קצוב, אבל

בעובד כוכבים לא משכחת לה

דין שדה אחוזה, [אלא בשויה היא נפדית אם הקדישה],

ד

עכו"ם

לאו בני אחוזה

בארץ ישראל

נינהו

, [שדין זה לא שייך כי אם בארץ ישראל, שזו מצוה התלויה בארץ ועובד כוכבים אין לו נחלה בארץ - תוס'].

משום הכי קתני

את הנאה ש

בישראל

ואת הכעור שבישראל.

מתניתין:

זה ששנינו בריש פירקין יש

בשדה אחוזה להקל ולהחמיר

-

כיצד

:

אחד המקדיש

שדה אחוזה

בחולת

[סביבות, כמו מחול הכרם]

המחוז

, בסביבות העיר, שאין השדה שם חשובה כל כך מפני דריסת הרגלים. [לישנא אחרינא: בחולת: לשון חול, המחוז: שם מקום שלא היו שדותיו חשובות, כלומר: המקדיש משדות החול של אותו מקום - רש"ש בהבנת רש"י],

ואחד המקדיש

שדה אחוזה

בפרדיסות

סבסטי

[שומרון - כפתור ופרח] שהכרמים שם מעולים הם מאד,

נותן

מי שפודה אותם - בין הבעלים ובין אחר - לפדיון ההקדש, כל בית

זרע חומר

[כור]

שעורים

, [חלקת שדה שזורעים בה כור שעורים]

בחמשים

שקל כסף

[אם פודה בתחלת שנות היובל].

ונמצינו מקילים בפרדיסות סבסטי, ומחמירים בחולת המחוז.

ובשדה מקנה

שהקדיש הקונה שדה אחוזה את השדה להקדש,

נותן

לפדיון ההקדש

את שוויו

.

רבי אליעזר אומר

שלא כדברי ת"ק, אלא:

אחד שדה מקנה

7 , ואחד שדה אחוזה

נפדים מן ההקדש בשיעור הקצוב.

ומסיים רבי אליעזר:

מה בין

שדה אחוזה לשדה מקנה: שבשדה אחוזה, הוא

בעל האחוזה שהקדישה, נותן ומוסיף חומש על הפדיון ככתוב בפרשת שדה אחוזה: "ואם גאל יגאל את השדה המקדיש אותו ויסף חמישית כסף ערכך עליו וקם לו",

ובשדה מקנה

שהקדיש אותה הקונה

אינו נותן

הפודה אותה

חומש.

גמרא:

המקדיש אילנות שבשדה אחוזתו, הרי הם נפדים בשווים, ולא בשיעור הקצוב בקרקע עצמה, שהיא נפדית לפי בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף [ולומדים זאת מפסוק, לקמן בעמוד ב'].

ו

אמר רב הונא

: אף אם

הקדיש שדה מליאה אילנות

אותה ואת אילנותיה,

כשהוא פודן

, אין אומרים שדי לו שיפדה את השדה יחד עם האילנות בשיעור שקצבה תורה לפדיון קרקע [בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף], אלא:

פודה

את ה

אילנות בשווין, וחוזר ופודה

את ה

קרקע

לפי

בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף.

ומפרשינן לה:

אלמא קסבר רב הונא: אדם

כשהוא

מקדיש, בעין יפה

הוא

מקדיש!

ועל כן אומרים שכוונתו להקדיש את האילנות לבד ואת הקרקע לבד, ולא הקדישם יחד על מנת שיפדה את האילנות אגב הקרקע, שזו עין רעה היא, שאם כן אינו נותן להקדש בפדיון האילנות כלום.

איתיביה רב נחמן לרב הונא

ממשנתנו:

אחד המקדיש בחולת המחוז, ואחד המקדיש ב"פרדיסות" סבסטי

דהיינו כרמים נטועים,

נותן בבית זרע חומר שעורים חמשים שקל כסף

ונפדה גם הכרם בזה, וקשה על רב הונא שאומר שצריך לפדות מלבד את הקרקע גם את הגפנים, וכדינם, שהם נפדים בשווייהם.

ומשנינן:

אמר ליה

: התנא במשנה לא דיבר במי שהקדיש קרקע שנטוע בה כרם, אלא במי שהקדיש קרקע שהיא

ראויה לפרדיסות סבסטי קאמר.

עוד

איתיביה

רב נחמן לרב הונא מברייתא: כתוב בפרשת הקדש שדה אחוזה, "ואם משדה אחוזתו יקדיש איש לד' והיה ערכך לפי זרעו זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף", ודורשים:

בית "זרע"

-

אין לי

שנפדה בנ' שקלים

אלא בית זרע

שראוי לזריעה.

שדה

הנטועה

גפנים, ושדה

הנטועה ב

קנים ושדה אילנות, מנין

שגם היא תהא נפדית בנ' כסף?

תלמוד לומר

: ואם מ"שדה" אחוזתו יקדיש וגו',

"שדה" מכל מקום

משמע, [כלומר: שיפדה את השדה, ואין צריך לפדות את האילנות - רבינו גרשום] וקשה על רב הונא.

ותירץ לו רב הונא:

אמר ליה, הכא

בברייתא זו

נמי

[כמו במימרא דלעיל "הקדיש שדה מליאה אילנות וכו'"],

פודה

את האילנות בשוויהן

וחוזר ופודה

את הקרקע בשיעור הקצוב לה. ומה שמרבים "שדה מכל מקום", לא מדובר על האילנות, אלא על הקרקע בלבד, ואפילו היא ראויה לפרדסות סבסטי.

איתיביה

לרב הונא מברייתא אחרת:

הקדיש שלשה

[כגירסת רש"י]

אילנות

[נטיעות קטנות - תוס'], והיה שיעור הפיזור וההפרש שבין אילן לאילן כשיעור הפיזור הראוי לשלשה אילנות

מ

תוך

מטע עשרה

אילנות

לבית סאה

, שנטיעה באופן הזה היא לפי הסדר הראוי לנטיעת אילנות, וכל הקרקע שבין האילנות צריכה לאילנות, ועל כן:

הרי זה הקדיש

גם

את הקרקע

אף על גב שלא הזכירה, כיון שהקרקע בטילה לגבי אילנות [רבינו גרשום],

ו

גם

את האילנות

הקטנים

שביניהם

.

כשהוא פודה

את האילנות והקרקע,

פודה

את הקרקע, לפי

בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף

, והאילנות נפדין אגב הקרקע.

והדין שאמרנו שקדשו גם הקרקע והאילנות שביניהם, אינו אלא כשהיו נטועים בשיעור פיזור של מטע עשרה לבית סאה. אבל אם היה שיעור פיזורם

פחות מיכן

[משיעור מטע עשרה לבית סאה], שהיו צפופים יותר,

או

שהיה שיעור פיזורם

יתר על כן

, שהיו מפוזרים יותר, שאינם נטועים כסדר נטיעת אילנות.

או

אפילו היו נטועין כסדר, אלא

שהקדישן

לשלשת האילנות

בזה אחר זה

-

הרי זה לא הקדיש לא את הקרקע ולא את האילנות שביניהם

. והטעם שלא הקדיש את הקרקע כשהקדיש את האילנות בזה אחר זה, כיון שאין קנין בקרקע שבין האילנות כשמוכר או מקדיש אילנות, אלא לג' אילנות ביחד, וכיון שכאן הקדישם בזה אחר זה, הרי כל הקדש אינו אלא על אילן אחד, ולכן אין הקרקע הסמוכה לו כלולה בהקדשו.

לפיכך כשהוא פודה, פודה את האילנות בשווין

[חק נתן עפ"י גמרא ב"ב עב.].

ולא עוד

, כלומר: ולא באופנים אלו בלבד - שאין הקרקע שביניהם קדושה כלל - נפדים בשוויים,

אלא אפילו הקדיש

תחלה

אילנותיו

שאינם נטועים כסדר נטיעת אילנות [שאין הקרקע קדושה מיד],

ואחר כך הקדיש

בנפרד גם את ה

קרקע

, שאף על פי שיש לומר שכעת קדושים גם הקרקע וגם האילנות, ויפדו את האילנות אגב הקרקע. לא אומרים כך, משום שהולכים אחרי שעת ההקדש וכיון שלא התקדשו יחד הרי

כשהוא פודה: פודה את האילנות בשוויהן וחוזר ופודה

את ה

קרקע

לפי

בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף.

וקשה מהרישא של הברייתא על רב הונא, שמפורש ברישא שכשהקדיש את האילנות באופן שגם הקרקע קדושה עמהם [שהיו ג' אילנות נטועים כסדר נטיעתם] הרי זה פודה את הקרקע כדינה, והאילנות נפדים אגב הקרקע ולא כרב הונא שאמר שצריך לפדות גם את האילנות בפני עצמם.

ומפרשינן לקושיין:

וכי תימא

לתרץ ש

הכא ברישא

של

הברייתא נמי פודה

את האילנות בשוויהן

וחוזר ופודה

את הקרקע כדינה וכרב הונא, וזה שכתוב בברייתא "פודה בית זרע וכו'", אין זה לפדיון שניהם, אלא לפדיון הקרקע בלבד.

הא

אין לומר כך, שהרי

מדסיפא

בברייתא [במקדיש שלא כסדר, או אילנות בזה אחר זה]

פודה

את האילנות בשווייהן

וחוזר ופודה

את הקרקע,

מכלל דרישא לא

פודה את האילנות אלא את הקרקע בלבד.

אלא

מתרצים את רב הונא:

הא מני

ברייתא זו

רבי שמעון היא, דאמר

במשנה המובאת לקמן -

מקדיש בעין רעה מקדיש

, והוא ודאי חולק על דינו של רב הונא, שאינו אלא מטעם דמקדיש בעין יפה הוא מקדיש וכמבואר לעיל. [ורב הונא שחולק משום שהוא סובר כמאן דאמר המקדיש בעין יפה הוא מקדיש].

[

דתניא

]

דתנן

[רש"ש] שרבי שמעון סובר, מקדיש בעין רעה הוא מקדיש:

המקדיש את השדה, הקדיש את כולה

כל מה שבתוכה,

רבי שמעון אומר: המקדיש את השדה לא הקדיש

אילנות כי בעין רעה הוא מקדיש,

אלא חרוב המורכב וסדן השקמה

, שהם זקנים וגדולים מאד ויונקים משדה הקדש יותר משאר האילנות, וכך מפורש בבבא בתרא.

ומקשינן עלה:

אי

ברייתא זו ש"הקדיש שלשה אילנות" כ

רבי שמעון

היא,

אימא סיפא

של הברייתא:

ולא עוד, אלא אפילו הקדיש אילנותיו ואחר כך הקדיש קרקע, כשהוא פודה, פודה את האילנות בשוויהן, וחוזר ופודה קרקע, בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף.

ועכשיו יקשה:

ואי רבי שמעון

היא, מדוע פודה את האילנות בפני עצמן ובשוויהן? ואמנם בשעת ההקדש לא התקדשו האילנות יחד עם שדה, אבל בשעת הפדיון הרי קדושים האילנות יחד עם הקרקע שהקדישה בנתיים, ואם כן:

ליזיל בתר

שעת

פדיון, וליפרקו

האילנות

אגב ארעייהו, דהא שמעינן לרבי שמעון

בברייתא לקמן

דאזיל

לענין שדה שהיתה "שדה מקנה" בשעת ההקדש, ונעשית לפני הפדיון "שדה אחוזה" -

בתר פדיון

ונפדית כדין שדה אחוזה בשיעור קצוב, והוא הדין לענין אילנות שבשעת הפדיון קדושים יחד עם הקרקע היה לנו ללכת לפי רבי שמעון - לפי הפדיון.

דתניא

שלפי רבי שמעון הולכים לפי הפדיון:

מנין ללוקח שדה מאביו

, שעכשיו היא אצלו שדה מקנה,

והקדישה

תחילה,

ואחר כך מת אביו

, וכל שכן אם מת אביו תחילה ואחר כך הקדישה דבשעת הקדשה כבר היתה שדה אחוזה ממש [ששדה שירשה מאביו הרי היא שדה אחוזה],

מנין שתהא לפניו כשדה אחוזה

, לפדותה בשיעור קצוב ולא כשדה מקנה שנפדית בשויה?

תלמוד לומר: ואם את שדה מקנתו "אשר לא משדה אחוזתו"

יקדיש וגו' ונתן את הערכך [היינו שויה], ודרשינן:

שדה שאינה ראויה

בשעת הקדש

להיות שדה אחוזה

בעתיד, וכגון שקנאה מאחר שאינו מורישו, היא זו שנפדית בשויה,

יצתה זו שראויה

בשעת הקדש

להיות שדה אחוזה

אם ימות אביו, שאינה נפדית בשויה [אם מת אביו קודם פדיון],

דברי רבי יהודה ורבי שמעון.

רבי מאיר אומר

: הפסוק לא בא ללמד דין זה, אלא:

מנין ללוקח שדה מאביו, ומת אביו

תחילה

ואחר כך הקדישה, מנין שתהא לפניו כשדה אחוזה?