Versão em texto deste daf: original e tradução
Arachin 13a — o Talmud em português
Arachin 13a do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Arachin 13a
בא חרים
שהיה אחריו בבית ראשון
ונטל חלקו וחלק חביריו שש
, כנ"ל.
וכן פשחור, וכן אימר,
כולם נסדרו על פי הגורל.
התנו נביאים שביניהם, שאפילו
משמרת
יהויריב
שהיא
ראש למשמרות
בבית ראשון,
עולה
מן הגולה,
לא ידחה ידעיה ממקומו. אלא ידעיה עיקר
וכל משמרותיו קודמים [אלא שייעשו אז חמישה במקום שישה]
ויהויריב טפל לו.
ויעבוד בשבוע השישי של ידעיה.
ומשמע מזה שלא עלה יהויריב. ולא שייך לומר בבית שני "משמרת יהויריב". וכשם שמה שכתוב בברייתא וכן בשניה, לא נאמר לענין משמרת יהויריב
אלא אשארא.
כמו כן, אפשר לומר שלא נאמר לענין מוצאי שביעית אלא על שאר הדברים.
רב אשי אמר
: לעולם "וכן בשניה" נאמר גם לענין מוצאי שביעית, ולמה שהקשית ששנת החורבן היתה בשביעית עצמה, לא קשה. משום ד
הנך שית
שנים הראשונות לבנין הבית,
עד דסליק עזרא ומקדיש
את ארץ ישראל,
לא קחשיב
להו
במנין השנים. והחלו למנות יובלות ושמיטין רק בשנה השביעית לבניינו. הרי שסך השנים שמנו יובלות ושמיטין בבית שני, הן תי"ד שנים בלבד. ארבע מאות מהם עולים לשמונה יובלות ונשארו עוד י"ד שנים שהם שתי שמיטות. נמצא ששנת החורבן שהיא לאחריהן, היא מוצאי שמיטה.
ומנין שעד שש שנים לא עלה עזרא?
דכתיב "באדין
[אז, בשנה הראשונה לכורש]
בטילת עבידת בית אלקנא די בירושלים
עד שנת תרתין למלכות דריוש מלך פרס". הרי שבשנה שניה לדריוש הוחל הבנין,
וכתיב "ושיציא
[נשלם]
ביתא דנא עד יום תלתא לירח אדר די היא שנת שית למלכות דריוש מלכא".
ותנא: באותו זמן לשנה הבאה עלה עזרא וגלותו עמו. דכתיב "ויבא ירושלים בחודש החמישי היא השנה השביעית למלך".
הרי שהיו שש שנים בין תחלת הבנין לעליית עזרא. שחמש שנים נמשך הבנין ורק בשנה שאחריה עלה.
וחוזרים לפרש
גופא
של הברייתא לעיל:
שבעה עשר יובלות מנו ישראל משנכנסו לארץ ועד שיצאו. ואי אתה יכול לומר משנכנסו מנו, שאם אתה אומר כן נמצא בית חרב בתחלת יובל ואי אתה מוצא לקיים
מה שכתוב
"בארבע עשרה שנה אחר אשר הוכתה העיר".
אלא צא מהם שבע שכיבשו ושבע שחילקו. שאינן מן המנין.
ושיילינן: זה ש
שבע
שנים היה הזמן
שכיבשו, מנלן?
ומשנינן: מזה
דקאמר כלב "בן ארבעים שנה אנוכי בשלח משה עבד ה' אותי מקדש ברנע לרגל את הארץ וגו'. ועתה הנה אנוכי בן חמש ושמונים שנה". ואמר מר: שנה ראשונה
לצאתם ממצרים
עשה משה משכן,
שנה
שניה הוקם המשכן ושלח מרגלים. כי עבור ישראל לירדן
ונכנסו לארץ,
כלב בר כמה הוי? בר תמנין נכי תרתי.
[דהיינו בן ע"ח]. של"ח שנה אחרי שלוח המרגלים נכנסו. ואז היה בן מ'.
כי קמפליג נחלות
[שאז הסתיים הכיבוש]
קאמר
כלב
"בן חמש ושמונים שנה אנוכי". אשתכח
שבין כניסתם לבין גמר הכיבוש היו
שבע
שנים
ש
בהם
כיבשו.
ושיילינן: וזה
דשבע
שנים נמשך הזמן
שחילקו, מנלן?
ומשנינן:
איבעית אימא, מדשבע כיבשו שבע חילקו
87 .
ואיבעית אימא: מדלא משכחת להו
שחל יובל
"ארבע עשרה שנה אחר אשר הוכתה העיר"
[כדמוכח לעיל] אם לא נאמר ששבע כיבשו ושבע חילקו. שהרי שמונה מאות וחמשים שנים משנכנסו עד שחרב הבית הם י"ז יובלות שלמים, ולקיים את הפסוק ביחזקאל בהכרח לחסר מן המנין י"ד שנה, והיינו שבע שכיבשו ושבע שחילקו.
מתניתין:
אין פוחתין מששה טלאים המבוקרים
ממום
בלשכת הטלאים
שבמקדש, שהם
כדי
שיעור קרבנות הצריך
לשבת ולשני ימים טובים של ראש השנה
יחד.
ומוסיפין
עליהם
עד לעולם,
שאין לו שיעור למעלה.
אין פוחתין
משתי חצוצרות
בתקיעה שעל הקרבנות,
ומתשעה כנורות
לשיר.
ומוסיפין
עליהם
עד לעולם
.
והצלצל,
אחד
לבד
היה בשיר ולא יותר.
גמרא:
שנינו במתניתין: "אין פוחתין מששה טלאים". והיינו סבורים ש"כדי
לשבת ולשני ימים טובים"
זה בדוקא. שאם חלו שבת וראש השנה בזה אחר זה יש להכין ששה טלאים מבוקרים מערב שבת. כי בשבת ויום טוב אי אפשר לקחתם ולבקרם ממום.
ומקשינן:
תמידים ומוספין
של שבת וראש השנה יחד, הרי
טובא הוו,
ואיך מספיק רק ששה? והרי חוץ משני תמידים שבכל יום יש עוד ט"ז כבשים למוספין.
ומשנינן:
תנא
בכל יום
בעלמא קאי. ואתמידין לחודיה קאי.
ולצורכם הם הטלאים המבוקרים.
ומאי "כדי לשבת ושני ימים טובים"
דקתני?
סימנא בעלמא
הוא, שכמספר התמידים שבאלו ג' ימים שהם ששה, כך צריך שיהיו בלשכה בכל יום.