Arachin 10a — o Talmud em português

ו

חדש ה

עיבור

של

שנה ל'

יום, ועל ידי כך נתאחר ראש השנה יום אחד.

ו

גם

אשתקד עשינו שניהם מלאים

[דהיינו ח' מעוברים] ועל ידי כך נתאחר ראש השנה בעוד שני ימים.

דל תלתא

יומי שיש לראש השנה להתאחר מחמת שעשינו ג' מלאים

לבהדי תלתא

יומי שיש לו להקדים מחמת ג' החסרים שעשינו,

וקם ליה

ראש השנה

בדוכתיה

שהוא יום המולד.

אמר ליה

רבי:

נר ישראל

אתה [שהארת עיני חכמים].

כן הוי,

כדבריך.

מתניתין:

אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות

במקדש,

בכל יום.

ואין מוסיפין על ארבעים ושמונה

תקיעות. וזה שייך בערב שבת שבתוך החג. ומפורשים בסוכה בפרק החליל.

אין פוחתין משני נבלים

לשני לויים, בשיר שהיה במקדש על הקרבן.

ולא מוסיפין על ששה.

אין פוחתין משני חלילים

במקדש

ולא מוסיפין על שנים

עשר. ובשנים עשר יום בשנה ה

מחלל ב

חליל

מכה

באצבעו על החליל שכך מנגנים בו

לפני המזבח.

[אבל בשאר הימים לא היו מזמרים אלא בנבלים כנורות ומצלתיים].

ואלו הם: בשחיטת פסח

ראשון, ובשחיטת פסח שני, ויום טוב הראשון של פסח, וביום טוב של עצרת, ובשמונת ימי החג.

ולא היה מכה באבוב

[בחליל]

של נחושת אלא באבוב של קנה מפני שקולו ערב.

ולא היה מחלק

מסיים את השיר

אלא באבוב יחידי.

שהיה מאריך בסיום הנעימה בחליל אחד לאחר שתיקת האחר

מפני שהוא מחליק יפה,

יותר מאשר אם יסיימו שניהם כאחד.

ועבדי כהנים היו

אותם המנגנים בחליל,

דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר: ממשפחת בית פגרים ובית ציפרא

וממקום ששמו

עימעום.

שישראלים מיוחסים היו ומשום כן

היו משיאים

בנותיהן

לכהונה. רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: לוויים היו

המזמרים בחליל.

גמרא:

מתניתין דלא כר' יהודה. דתניא: רבי יהודה אומר, הפוחת,

ביום סתם שבו השיעור המועט ביותר,

לא יפחות משבע

תקיעות,

והמוסיף,

ביום שבו השיעור המרובה ביותר,

לא יוסיף על שש עשרה

תקיעות, ואילו במשנה מבואר שהמועט זה עשרים ואחת תקיעות והמרובה ארבעים ושמונה.

והוינן:

במאי קמיפלגי?

ומפרשים: שלפי כולם צריך שבע פעמים תר"ת, אלא שחולקים מה נחשב לתקיעה אחת.

רבי יהודה סבר, תקיעה

ראשונה

ותרועה ותקיעה

שלאחריה

חדא

מעשה תקיעה

היא

ונחשבים דבר אחד. ושבעה שנקט היינו שבעה תר"ת.

ורבנן סברי, תקיעה לחוד

יש להחשיב,

ותרועה לחוד, ותקיעה

שאחריה

לחוד.

ולכך נמנים שבעה תר"ת לעשרים ואחד תקיעות.

מאי טעמא דרבי יהודה

שמחשיב את כולם לאחד?

דכתיב "ותקעתם תרועה" וכתיב "תרועה יתקעו".

הרי שלתרועה קורים תקיעה, ולתקיעה תרועה, ואחד הם.

ורבנן ההוא

פסוק בא לומר שצריך

ל

תקיעה

פשוטה לפניה

של התרועה

ופשוטה לאחריה, הוא דאתא

הפסוק.

ורבנן מאי טעמייהו

מהיכן המקור שכל אחד לחוד? המקור הוא

דכתיב "ובהקהיל את העם תתקעו ולא תריעו". ואי סלקא דעתך

כר' יהודה,

דתקיעה ותרועה ותקיעה חדא היא, אמר רחמנא עבידו פלגא מצוה?

והלא חצי מעשה תקיעה הוא.

ורבי יהודה

סובר שאין זו ראיה כי תקיעה זו

לסימנא בעלמא הוא,

להקהיל את העדה, ולא לשם מצוה.

והוינן:

כמאן אזלא הא דאמר רב כהנא: אין

הפסק

בין תקיעה לתרועה

ובין תרועה

לתקיעה ולא כלום,

שצריך שיהיו רצופות?

ומשנינן:

כמאן, כרבי

יהודה

שסובר שמעשה תקיעה אחד הוא.

ומקשינן:

פשיטא דכר' יהודה

נאמרו דברי רב כהנא, ומה הצורך לבאר זאת?

ומשנינן:

מהו דתימא

שרב כהנא

אפילו כרבנן אתיא,

ולא בא לומר שצריך רצופות ממש שהרי כל אחד מהם הוא דבר נפרד. אלא רק

לאפוקי מדר' יוחנן דאמר "שמע תשע תקיעות

[ג' של מלכויות וג' של זכרונות וג' של שופרות]

בתשע שעות יצא"

אף ששהה בין תקיעה לתקיעה שעה, ועל זה חולק רב כהנא ואומר שאף לשיטת רבנן אין זה מועיל ואפילו שכל אחד הוא דבר נפרד מ"מ צריך סמוכות, אבל קצת הפסק מותר.

קא משמע לן

שלא כך הוא. אלא רב כהנא בשיטת רבי יהודה אמרה וצריך שלא יהיה הפסק כלל.

ומקשינן:

ואימא הכי נמי,

שרב כהנא הולך כרבנן ומנין לך שדבריו כרבי יהודה?

ומשנינן:

אם כן מאי "ולא כלום"

שאמר רב כהנא? אלא משמע שצריך רצופות ממש, וכרבי יהודה.

שנינו במתניתין:

"שנים עשר יום בשנה מכה בחליל"

והוינן:

מאי שנא הני

ימים מהשיר שבכל השנה?

ומשנינן:

הואיל

ובאותם ימים

יחיד גומר בהן את ההלל,

אבל בשאר ימים אין קורים אותו כלל. ומה שאנו קורים הלל בדילוג בראש חדש ובששה הימים האחרונים של פסח זהו רק מנהג [תוס'].

דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: שמונה עשר ימים שהיחיד

גומר

בהן את ההלל

שמונה ימי החג, ושמונה ימי חנוכה, ויום טוב הראשון של פסח, ויום טוב של עצרת, ובגולה עשרים ואחד.

שנוספים ג' ימים מיום טוב שני של גלויות.

תשעה ימי החג, ושמונה

ימי חנוכה

38 , ושני ימים טובים של פסח, ושני ימים טובים של עצרת.