Text version of this daf: original and translation
Menachot 64a (סד.) — the Talmud in English
Menachot 64a (מנחות סד.): I can say that even Rabbi Yishmael holds in accordance with the Rabbis, that he flays it entirely. Alternatively, the opposite may also be rejected: Rabbi Yishmael, son of…
Original text — Menachot 64a (סד.)
אימא לך
שאף רבי ישמעאל
כרבנן סבירא ליה
, שהוא מפשיט את כולו.
אי נמי
, יש לדחות גם להיפך:
עד כאן לא קאמר רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא התם
, גבי הפשט פסח, שלא לטרוח בהפשטת כולו,
אלא
משום
ד
כבר
איתעביד ליה צורך גבוה
[בהפשטת חלקו נעשה צורך גבוה להקטיר את אמוריו],
ולא צריך אחולי שבת
[ואין צורך לחלל יותר את השבת בהפשטת כולו].
אבל הכא
גבי קצירת העומר,
ד
בקצירת שלש סאין בלבד
לא איתעביד ליה צורך גבוה
, שהרי מכל מקום משובח העשרון יותר כשהוא בא מחמש סאין,
וצריך לאחולי שבת, אימא
אף רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה
כרבנן
שבמשנתנו
סבירא ליה
, שמחללים את השבת אף בריבוי מלאכות.
אלא, אמר רבה: רבי ישמעאל
במשנתנו
ורבי חנינא סגן הכהנים
במשנתנו,
אמרו דבר אחד
, שיש למעט בטירחה.
דתנן: רבי חנינא סגן הכהנים אומר: בשבת
היה
נקצר ביחיד, במגל אחד, ובקופה אחת
.
ובחול
היה נקצר
בשלשה
אנשים,
בשלש קופות, ובשלש מגלות
.
וחכמים אומרים: אחד שבת ואחד חול
, היה נקצר
בשלש קופות, ובשלש מגלות
.
ומדייק רבה שאמרו "דבר אחד", שהרי
מי לא קאמר רבי חנינא סגן הכהנים התם
, באופן הקצירה,
כיון דאפשר
לקצור באדם אחד
לא טרחינן
לעשותה בהרבה אנשים, ואף שיש בזה פרסום להוציא מלבן של בייתוסים -
הכא
בענין ריבוי התבואה הנקצרת,
נמי, כיון דאפשר
בשלש סאין, ובריבוי מלאכה אחת בלבד,
לא טרחינן
לעשותו מחמש סאין בריבוי כמה מלאכות, ואף שבכך העשרון משובח יותר.
וגם את הראיה הזאת של רבה דוחה הגמרא:
ממאי!?
והרי
דלמא עד כאן לא קאמר רבי ישמעאל הכא
, שאין להרבות במלאכות,
אלא דליכא
ענין
פרסומי מילתא
בריבוי המלאכות -
אבל התם
, לגבי הקצירה בשלשה,
דאיכא פרסומי מילתא
בריבוי האנשים,
אימא כרבנן
החולקים על רבי חנינא סגן הכהנים
סבירא ליה
, שאף בשבת עושים בכמה אנשים.
אי נמי
יש לחלק גם להיפך:
עד כאן לא קאמר רבי חנינא סגן הכהנים התם
גבי קצירת העומר באנשים רבים, אלא משום
דאי בחד אי בשלשה, צורך גבוה מתעביד כהלכתו
[בין באחד בין בשלשה נעשה צורך גבוה כהלכתו], ורק משום פרסומי מילתא יש מעלה לקוצרם באנשים הרבה -
אבל הכא
, גבי מלאכות הרבה בעומר,
דלא איתעביד כהלכתו צורך גבוה
, שהרי מכל מקום "שביחא מילתא" בנטילת עשרון מחמש סאין,
אימא
אף רבי חנינא סגן הכהנים
כרבנן סבירא ליה
להתיר מלאכות הרבה משום זה.
אלא, אמר רב אשי: רבי ישמעאל
במשנתנו
ורבי יוסי
במסכת ראש השנה
אמרו דבר אחד
:
דתנן
: עדים שראו בתחילת החודש את הלבנה המתחדשת, רשאים לחלל את השבת כדי לבוא ולהעיד בבית דין על ראייתם, ויקדשו בית דין את החודש על פיהם. אך לא בכל ראש חודש נאמרה הלכה זו אלא רק בעדות על חדשי החגים, על ראש חודש ניסן ועל ראש חודש תשרי, שבהם שלוחי בית דין יוצאים לסוריא, ובהן מתקנין את המועדות. וכשהיה בית המקדש קיים, היו מחללין את השבת אף על כולן, מפני תקנת הקרבן של ראש חודש, שיקרב בזמנו.
בין שנראה
הירח
בעליל
[לעיני כל], ויכולין בית הדין לקדש אף בלי עדותם של אלו, שהרי בית דין עצמם ראוהו,
ובין שלא נראה
הירח
בעליל
וצריכים בית דין לעדותן של אלו,
מחללין עליו את השבת
. שאם לא כן, יש לחוש שמא יימנעו בעתיד מלבוא ולהעיד אף באופן שבית הדין צריך לעדותם.
רבי יוסי אומר: אם נראה
חידוש הירח
בעליל, אין מחללין עליו את השבת
, כיון שאין צורך בהם. והיינו שאמרו "דבר אחד", שהרי
מי לא אמר רבי יוסי התם, כיון דאפשר
לקדש את החודש בלי עדותם
לא טרחינן
לילך ולהעיד בחילול שבת, ואף שיש לחוש להימנעותם בעתיד.
הכא נמי, כיון דאפשר
בשלש סאין ומלאכה אחת הרבה פעמים,
לא טרחינן
לעשות מלאכות הרבה בחמש סאין, ואף שבכך העשרון יהא משובח יותר.
ודוחה הגמרא:
ממאי!?
והרי,
דילמא עד כאן לא קאמר רבי ישמעאל הכא, אלא דליכא
סברת "
נמצאת אתה מכשילן לעתיד לבא
".
אבל התם, ד
"
נמצאת אתה מכשילן לעתיד לבא
", שאם לא נתיר להם לחלל את השבת, יאמרו גם בפעם אחרת "כמו שראינוהו אנחנו כן ראוהו בית דין, ולא נחלל שבת", ונמצא מכשול, שלא יתקדש החודש בזמנו,
אימא
אף רבי ישמעאל
כרבנן
דהתם
סבירא ליה
, שאין מחללין את השבת.
אי נמי
יש לחלק בהיפוך:
עד כאן לא קאמר רבי יוסי התם, אלא דליכא צורך גבוה
שהרי אינו קרבן,
ו
גם
לא ניתנה שבת לידחות
אותו היום משום דבר אחר.
אבל הכא, דאיכא צורך גבוה
, שהרי הקרבן משובח יותר,
ו
גם כבר
ניתנה שבת לידחות
בקצירת שלש סאין, ויש לומר כיון שנדחית השבת מפני שלש סאין תידחה גם אצל חמשת הסאין,
אימא
אף רבי יוסי
כרבנן סבירא ליה
, שמשום "שביחא מילתא" דוחין את השבת במלאכות הרבה.
איתמר: שחט
בשבת
שתי חטאות של ציבור
, כגון שעירי חטאת הבאים ברגלים, והם דוחים את השבת,
ואינו צריך
לשחוט
אלא
חטאת
אחת
, ועשה כן משום שהיה סבור כיון שחטאת זו חטאת של ציבור היא, אפשר להקריב שתי חטאות, וטעה בזה, שהרי כיון שנשחטה החטאת הראשונה שוב אי אפשר להקריב חטאת ציבור שניה -
אמר רבה, ואיתימא
יש אומרים כי
רבי אמי
הוא שאמר הלכה זו:
חייב
חטאת
על השניה
, שלא נשחטה כדין,
ופטור על הראשונה
שנשחטה כדין -
ו
חייב הוא על שחיטת השניה
אפילו
אם בסופו של דבר
נתכפר לו בשניה
, ולא בראשונה, וכגון שנשפך דמה של ראשונה לאחר שחיטת שניה, והוצרך להביא את השניה, מכל מקום, הוא חייב חטאת על שחיטתה -
ואף שיש לומר: על הראשונה הוא פטור שהרי ברשות שחטה, ואף על פי שבסופו של דבר לא נתכפר לו בראשונה, ואף על השניה יש לו להיפטר הואיל ובסופו של דבר כיפרה חטאת זו על הציבור, קא משמע לן שהולכים אחר שעת השחיטה, וחייב הוא על השניה כיון שבשעת שחיטה היא לא היתה ראויה להישחט בשבת.
ו
חייב הוא על שחיטת השניה
אפילו נמצאת
ה
ראשונה כחושה
קודם ששחט את השניה, ושחט את השניה כדי שיתכפר הציבור בחטאת שמינה ולא בכחושה.
ומקשה הגמרא:
ומי אמר רבה הכי
, שהוא חייב על השניה אף שנמצאת הראשונה כחושה קודם ששחט את השניה!?
והא אמר רבה: היו לפניו שתי חטאות
ציבור בשבת,
אחת שמינה ואחת כחושה
, אם
שחט שמינה ואחר כך שחט כחושה, חייב
.
אבל, אם שחט
כחושה ואחר כך
שחט את ה
שמינה
, הרי הוא
פטור
.
ולא עוד, אלא שאומרים לו
"
הבא שמינה
",
לכתחילה, ושחיט
. ואם כן, ודאי שאינו חייב על שעשה כדין וכהלכה!?
ומשנינן:
איבעית אימא: סמי כחושה מקמייתא
, העבר והורד מדברי רבה הראשונים את מה שאמר שחייב חטאת "אפילו נמצאת ראשונה כחושה".
ואיבעית אימא: ההיא
, שמועה הראשונה, לא רבה אמרה אלא
רבי אמי אמרה
. אבל רבה באמת חולק.
אמר ליה רבינא לרב אשי
: הרם לפי דעת רבה, הפוטר על השניה כשנמצאת הראשונה כחושה, אם
נמצאת הראשונה כחושה בבני מעיין
, שקודם שחיטת השניה היתה נראית הראשונה שמינה, ורק לאחר שחיטת השניה, כשבדקו את בני מעיה של הראשונה מצאו שהיא היתה כחושה, ונמצא שבשעת שחיטת השניה לא שחט אותה ברשות, שהרי עדיין לא ידע שהיא כחושה, מהו שייפטר אף באופן זה על השניה?
וצדדי הספק הם:
האם חייב הוא חטאת על השניה כי
בתר מחשבתו
של השוחט
אזלינן, ו
האי
גברא
[השוחט] הלוא
לאיסורא קא מכוין
, שהוא לא היה יודע שמותר וצריך לשחוט את השניה.
או דילמא
, פטור הוא על השניה, כי
בתר מעשיו אזלינן
, ומעשיו בפטור היו, שהרי לפי האמת הראשונה היתה כחושה, והיה צריך לשחוט את השניה השמינה.
אמר
ענה
ליה
רב אשי לרבינא: וכי נידון זה,
לאו היינו דרבה ורבא?
וכי אין ללמוד ממה שנחלקו רבה ורבא בענין אחר, שבעניננו כולם מודים שהוא חייב!?
דאיתמר
: שמע אדם בשבת שטבע תינוק בים, ופרש מצודה להעלותו, והעלה דגים בלבד, פטור מכלום. ואין חולק בדבר זה.
ואם
שמע אדם שטבע תינוק בים, ופרש
באותו מקום
מצודה
[לא כדי להציל את התינוק] אלא כדי
להעלות דגים
[שדבר זה הוא אב מלאכה, שהוא מכלל מלאכת "הצד"],
והעלה דגים
בלבד במצודתו, הרי זה
חייב
, וגם בזה אין מחלוקת.
אך אם פרש כדי
להעלות דגים, והעלה דגים ותינוק
, בזאת נחלקו רבה ורבא:
רבה אמר: פטור
.
רבא אמר
: אפילו הכי
חייב
.
ו
מדאיתמר "שמע אדם שטבע תינוק בים", יש ללמוד:
עד כאן לא קא פטר רבה
, אלא
כיון דשמע
שטבע תינוק,
אמדינן
ד
דעתיה נמי אתינוק
[יש לומר, שמחשבתו בפריסת המצודה היא אף על הצלת התינוק היא], ולכן הוא פטור.
אבל
אם
לא שמע
שטבע תינוק, ובודאי לא היתה מחשבתו על התינוק,
לא
אמר רבה שהוא פטור, כי אחר מחשבתו, שנתכוין לאיסור, אזלינן, ועל אף שהעלה את התינוק ביחד עם הדגים, אין זה מעשה הצלה שפטור עליו, אלא מעשה צייד שחייב עליו. ואף בנידון דידן, אין שחיטת השניה נחשבת כמעשה היתר, על אף שהיא היתה מותרת בשבת, כי "בתר מחשבתו אזלינן", והוא לא ידע שהיא מותרת.
ואיכא דאמרי
: כך
אמר ליה
רב אשי לרבינא:
לאו היינו פלוגתייהו דרבה ורבא
, כלומר, כשם שנחלקו שם, כך נחלקו גם בעניננו, שלדעת רבה הוא פטור, ולרבא הוא חייב.
דאיתמר: שמע
אדם בשבת
שטבע תינוק
בים, ופרש
שם
מצודה
, ולא היתה כוונתו כדי להציל את התינוק אלא כדי
להעלות דגים, ו
אכן
העלה דגים
במצודתו, הרי זה
חייב
לכולי עלמא.
ואם פרש כדי
להעלות דגים, והעלה דגים ותינוק
:
רבה אמר: פטור;
ו
רבא אמר
: אפילו הכי
חייב
.
וטעם מחלוקתם הוא:
רבה אמר, פטור
, ואפילו לא שמע על התינוק, משום שהוא סובר
זיל בתר מעשיו
שהיו להצלת התינוק; ולשיטתו אף בנידון דידן אזלינן בתר מעשיו, שהיה צריך ומותר להביא מן המובחר יותר.
ורבא אמר חייב
, משום שהוא סובר
זיל בתר מחשבתו
שהיתה לאיסור, כדי לצוד דגים. ואף בנידון דידן אזלינן בתר מחשבתו, שהיתה לאיסור, להוסיף קרבן ציבור על הראשון שכבר הוקרב.
אמר רבא
:
חולה שאמדוהו
הרופאים
ל
התרפאות ב
גרוגרת אחת
שאם יאכל אותה גרוגרת תשוב רוחו אליו,
ורצו עשרה בני אדם
כדי להביא אותה גרוגרת,
והביאו עשרה גרוגרות
מן המחובר לאילן
בבת אחת
, הרי כולן
פטורין
, שכולם למצוה נתכוונו, שהזריז להציל את החולה הרי זה משובח.
ואפילו
קצצו את הגרוגרות
בזה אחר זה
, ו
אפילו קדם
החולה
והבריא בראשונה
לפני שקצצו האחרים את גרוגרותיהם.
בעי
נסתפק
רבא: חולה שאמדוהו ל
התרפאות ב
שתי גרוגרות
של תאנים,
ויש
באילן התאנה העומד לפניו
שתי גרוגרות
[והגרוגרת יש בה שיעור מלאכת קצירה בשבת], והיו שתי הגרורות תלויות
בשתי עוקצין
[מעין זנבות, שהגרוגרות תלויות בהן], ואם יקוץ את שתי הגרוגרות, נמצא שהוא עושה שני מעשי קצירה, אך צריך הוא לכל מה שנקצר על ידו לרפואת החולה -
ו
יש באילן עוד
שלש
גרוגרות
בעוקץ אחד
, ואם יקוץ את העוקץ האחד, הרי מצד אחד הוא עושה רק מעשה קצירה אחד, אך מצד שני, בקצירה האחת הזאת הוא קוצר גרוגרת נוספת, שאין בה צורך לחולה -
הי מינייהו מייתינן
, מאיזה מהם יביאו? וצדדי הספק הם:
האם
שתים מייתינן
, ואף שיש כאן שני מעשי קצירה, כיון
ד
כולם
חזו ליה
[ראויים לו], ואינו מוסיף מה שאינו נצרך לו.
או דלמא שלש
מייתינן
, ואף שנקצרת על ידו כמות יותר מהנצרך לו, משום
דקא ממעטא קצירה
, שהרי כשהוא קוצץ את העוקץ האחד שיש בו שלש גרוגרות, אין הוא עושה אלא מעשה קצירה אחד.
ופושטת הגמרא את הספק:
פשיטא, שלש מייתינן
, קוצץ הוא את העוקץ היחיד, שבו שלש גרוגרות.
Translation
I can say
that even Rabbi Yishmael
holds in accordance with the Rabbis,
that he flays it entirely.
Alternatively,
the opposite may also be rejected:
Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, said only there,
concerning flaying the Paschal offering, that one should not trouble himself to flay it entirely,
but
because
already
the
sacred requirement has been accomplished [
by flaying part of it, the sacred requirement of burning its sacrificial portions has been fulfilled],
and there is no need to violate Shabbat [
there is no need to violate Shabbat further by flaying it entirely].
But here,
concerning the harvesting of the Omer,
since
by harvesting only three se'a
the sacred requirement has not been accomplished,
for in any event the tenth is of better quality when it is brought from five se'a,
and it is necessary to violate Shabbat; I can say
that even Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka,
holds in accordance with the Rabbis
of our Mishna,
that one violates Shabbat even by increasing the number of labors.
Rather, Rabba said: Rabbi Yishmael in our Mishna and Rabbi Ḥanina, the deputy of the priests,
in our Mishna,
stated the same matter,
that exertion should be minimized.
As we learned: Rabbi Ḥanina, the deputy of the priests, says: On Shabbat
it
was
harvested by one person, with one sickle and in one basket.
And on a weekday
it was harvested
by three
people,
with three baskets and three sickles.
And the Sages say: Whether on Shabbat or on a weekday,
it was harvested
with three baskets and three sickles.
it was harvested
with three baskets and three sickles.
скажи, что и רבי ישמעאל
that even Rabbi Yishmael
holds like the Rabbis,
said this ruling:
According to Rabba, who exempts him for the second when the first was found to be lean, what is the law if
Or perhaps:
he is exempt for the second one, because
we follow his actions:
his actions were performed under an exemption, since in truth the first animal was found to be lean, and he should have slaughtered the second, fatter one.
He said:
Rav Ashi
replied
to Ravina: Is this case
not the dispute between Rabba and Rava?
Can we not infer from the dispute between Rabba and Rava concerning another matter that, in our case, everyone agrees that he is liable!?
For it was stated:
If a person heard on Shabbat that a child had drowned in the sea, and he spread a fishing net to raise him, but raised only fish, he is exempt from everything. There is no disagreement concerning this matter.
And if
a person heard that a child had drowned in the sea and spread
in that place
a net
[not to save the child, but] in order
to raise fish
[as this is one of the primary categories of labor, included in the labor of “trapping”], and
raised fish
only in his net, he is
liable,
and here too there is no dispute.
But if he spread it in order
to raise fish, and raised fish and the child,
this is the subject of the dispute between Rabba and Rava:
Rabba said: He is exempt.
Rava said:
Even so, he is
liable.
And
from the statement that “a person heard that a child had drowned in the sea,” one can infer:
Rabba exempted him only up to this point,
but
once he heard
that a child had drowned,
we assess
that
his intention was also directed toward the child
[that is to say, his intention in spreading the net was also to save the child], and therefore he is exempt.
But
if he
had not heard
that a child had drowned, and certainly had not intended for the child,
Rabba did not
say that he is exempt, for we follow his intention, and he intended a prohibited act. Although he raised the child together with the fish, this is not an act of rescue for which he is exempt, but an act of trapping for which he is liable. Similarly, in our case, the slaughtering of the second animal is not considered a permitted act, even though it was permitted on Shabbat, because “we follow his intention,” and he did not know that it was permitted.
Some say:
This is what
he said to him
Rav Ashi said to Ravina:
Is this not their dispute, that of Rabba and Rava?
That is, just as they disagreed there, so too did they disagree in our case: according to Rabba he is exempt, while according to Rava he is liable.
For it was stated: He heard
a person on Shabbat
that a child had drowned
in the sea, and he spread
there
a net,
and his intention was not to save the child but
to raise fish, and he
indeed
raised fish
in his net, he is
liable
according to everyone.
And if he spread it in order
to raise fish, and raised fish and the child:
Rabba said: He is exempt;
and
Rava said:
even so, he is
liable.
The reason for their dispute is:
Rabba said: He is exempt,
even if he did not hear about the child, because he maintains:
Go after his actions,
which were performed for the child’s rescue. According to his view, in our case as well we follow his actions, since he needed to bring the choicest offering and was permitted to do so.
And Rava said: He is liable,
because he maintains:
Go after his intention,
which was directed toward a prohibited act, to catch fish. Similarly, in our case we follow his intention, which was directed toward a prohibited act: to add a communal offering to the first one that had already been offered.
Rava said:
A sick person whom
the physicians
assessed as
requiring
one dried fig
for recovery, such that if he ate that dried fig his strength would return,
and ten people wanted
to bring that dried fig,
and they brought ten dried figs
that were attached to the tree
at one time,
they are all
exempt,
since they all intended to perform a mitzva, as one who is zealous in saving the sick is praiseworthy.
And even if
they cut the dried figs
one after another,
and
even if
the sick person
recovered from the first one
before the others cut their figs.
Rava inquired:
He was uncertain:
Rava: A sick person whom they assessed as
requiring
two dried figs
of figs,
and there are
on the fig tree standing before him
two dried figs
[and a dried fig contains the measure constituting the labor of reaping on Shabbat], and the two dried figs were hanging
on two stalks
[like tails from which the dried figs hang]. If he cuts the two dried figs, he performs two acts of reaping, but he requires everything that he harvests for the sick person’s recovery—
and
there are another
three
dried figs on the tree
on one stalk,
and if he cuts the single stalk, then on the one hand he performs only one act of reaping, but on the other hand, through this one act of reaping he harvests an additional dried fig that the sick person does not need—
which of them do we bring,
from which of them should they bring? The sides of the uncertainty are:
Should
we bring the two,
even though there are two acts of reaping here, since
all
of them
are suitable for him
[fit for him], and he is not adding anything that he does not need.
Or perhaps, the three
do we bring,
even though he harvests an amount greater than he needs, because
it minimizes the reaping,
for when he cuts the single stalk bearing three dried figs, he performs only one act of reaping.
And the Gemara resolves the uncertainty:
It is obvious: we bring three—
he cuts off the single stem, on which there are three dried figs.