זבחים 94a — התלמוד בעברית

מנין לרבות

שאם ניתז הדם על

שק,

שעשוי מנוצה של עזים,

וכל מיני בגדים

[שיראים, הכלך, וסריקין] שגפ הם טעונים כיבוס?

תלמוד לומר "אשר עליה, תכבס".

יכול שאני מרבה עור משהופשט

מיד בלא שום תיקון, שיהיה גם הוא טעון כיבוס?

תלמוד לומר "בגד".

ודרשינן,

מה בגד דבר המקבל טומאה

, לפי שרבי אלעזר למד בגד שנאמר בכיבוס מבגד האמור אצל שרצים [ויקרא יא, לא - לב], שהוא מקבל טומאה ואינו מחוסר מחשבה,

אף כל

בגד הנאמר בפסוק הוא דווקא

דבר המקבל טומאה.

הרי שלרבי יהודה הפסוק מדבר גם על בגד הראוי לקבל טומאה, ולרבי אלעזר מדובר רק בבגד המקבל טומאה.

ודנה הגמרא:

מאי בינייהו,

איזה בגד הוא זה ש"ראוי" לקבל טומאה, ואינו מקבל, שלפי לרבי יהודה גם הוא בכלל הפסוק שטעון כיבוס?

אמר אביי: מטלית

חתיכת בד

פחותה משלש

משלש על שלש אצבעות

איכא בינייהו. מאן דאמר

דין כיבוס תלוי ב

ראוי

לקבל טומאה,

הא נמי ראוי

לקבל טומאה, על ידי

דאי בעי חשיב עליה,

מייחד אותה לשימוש לתקן חלוקו, ואם מייחדה שוב מקבלת טומאה.

מאן דאמר

דין כיבוס הוא ב

דבר המקבל טומאה

דווקא, [ואין מספיק "ראוי",]

הא מיהא, לאו בת קבולי טומאה

היא עדיין, ואינה צריכה כיבוס.

רבא אמר

עוד היכי תימצי לבגד הראוי לקבל טומאה ואינו מקבל:

בגד שחישב עליה לצורה,

שחישב עליו ללובשו רק אחר שירקום עליו ריקמה,

איכא בינייהו.

מאן דאמר

דין כיבוס תלוי ב

ראוי

לקבל טומאה,

הא נמי ראוי

לקבל טומאה על ידי

דאי בעי מבטל ליה למחשבתיה

לרקום על הבגד, ושוב הוא נגמרה מלאכתו, ומקבל טומאה.

מאן דאמר

דין כיבוס תלוי ב

דבר המקבל טומאה,

ולא מספיק ראוי,

השתא מיהא,

כל זמן שלא ביטל מחשבתו,

לאו בת קבולי טומאה היא,

ואינה טעונה כיבוס.

רבא אמר

היכי תימצי נוספת:

עוצבא,

שטיח העשוי מבגד,

דחשיב עליה לקצעה,

לשפשפה ולהחליקה.

מאן דאמר

דין כיבוס תלוי ב

ראוי

לקבל טומאה,

הא נמי,

העוצבא שעדיין צריכה קיצוע,

ראויה

לקבל טומאה במחשבה, אם יחליט להשתמש בה בלא קיצוע.

מאן דאמר

דין כיבוס ב

דבר המקבל טומאה

דווקא,

הא לאו מקבלה טומאה עד דמקצעי לה.

וכל זמן שלא קיצעה אינה טעונה כיבוס.

והתניא

כדברי רבא, שעיצבא בלא קיצוע אינה מקבלת טומאה עד שיקציענה [או יבטל מחשבתו], דתניא:

רבי שמעון בן מנסיא אומר: עוצבא שחישב עליה לקוצעה, טהורה עד שיקציענה.

שנינו במשנה

אינו טעון כיבוס אלא מקום הדם.

והוינן בה:

מנהני מילי?

דתנו רבנן, יכול ניתז

דם חטאת

על מקצת הבגד יהא כל הבגד טעון כיבוס?

תלמוד לומר "אשר יזה

עליה" - יתורא היא, שכבר כתוב פעם אחד לעיל באותה פסוק "ואשר יזה מדמה", ודרשינן:

לא אמרתי לך

דטעון כיבוס

אלא מקום הדם בלבד.

שנינו במשנה: אין טעון כיבוס אלא

דבר שראוי לקבל טומאה.

ומפרשינן:

סתמא

דמשנה

כרבי יהודה

הסובר שדין כיבוס תלוי בראוי, אף על פי שעדיין אינו מקבל טומאה.

ועוד שנינו במשנה, "

וראוי לכיבוס".

ומפרשינן:

למעוטי כלי

עץ וכלי מתכות וכלי עור קשים,

דבר גרידה הוא,

שגורדים אותם ולא מכבסים אותם.

שנינו במשנה

אחד הבגד ואחד השק ואחד העור.

ופרכינן:

למימרא, דעור בר כיבוס הוא?

ורמינהו

סתירה, לכאורה, מהא דתנן גבי מלאכת שבת:

היתה עליו,

על כר של בגד,

לשלשת,

טינוף של רוק או של צואה,

מקנחה בסמרטוט

בשבת, ואינו נותן עליה מים להעבירה, מפני שהוא מכבס, והוי אב מלאכה [משום מלבן].

ואם

היתה

לשלשת זו על כר

של עור, נותן עליה מים

בשטיפה

עד שתכלה.

ומוכח שאין כיבוס בעור, מדקתני "נותן עליה מים".

ומתרצינן:

אמר אביי לא קשיא. הא

דקתני בשבת שאין כיבוס בעור, זה כדעת

רבנן. והא

דקתני במשנתנו שיש כיבוס בעור זה כדעת

אחרים

:

דתניא, הבגד והשק והעור

שניתז עליהם דם חטאת,

מכבסן.

הכלי והעור

שנפל דם עליהם,

מגררן.

אחרים אומרים, הבגד השק והעור מכבסן והכלי מגררו.

ומוכח שרבנן סוברים שעור לאו בר כיבוס הוא, ולדעת אחרים יש כיבוס בעור.

והוינן בה:

כמאן אזלא הא דאמר רב חייא בר אשי: זימנין סגיאין

פעמים הרבה

הוה קאימנא קמיה דרב,

עמדתי לפני רב,

ושכשיכי ליה מסאניה,

ורחצתי מנעליו

במיא,

במים בשבת.

כמאן

אזלא?

כרבנן,

דסבירא להו עור לאו בר כיבוס הוא, לכן התיר רב לרב חייא לרחוץ נעליו.

ופרכינן:

אמר רבא, ומי איכא למאן דאמר עור לאו בר כיבוס הוא? והכתיב

גבי נגע צרעת "

והבגד או השתי או הערב או כל כלי העור אשר תכבס".

אלמא, עור בר כיבוס הוא!

אלא, אמר רבא, קרא

דנגעים,

ומתניתין

דדם חטאת, דקתני עור טעון כיבוס, מדובר

ברכין

, בעור רך, שאפשר לכבסו לדברי הכל.

וכי פליגי

רבנן ואחרים,

בקשין,

בעור קשה, אם בר כיבוס הוא.

ומקשינן:

והאמר רב חייא: זמנין סגיאין

פעמים רבות

הוה קאמינא קמיה דרב, ושכשיכי ליה מסאניה במיא.

ולכאורה מנעליו היו עשוים בעורות רכין. והרי אמר רבא דלכולי עלמא יש כיבוס בעורות רכין, ואיך התיר רב לרב חייא לרחוץ מנעליו בשבת?

ומתרצינן: מנעליו של רב היו עשוים מעורות

קשין,

ומה שהתיר, הוא כדעת

רבנן

שאין כיבוס בעורות קשין.

הדר, אמר רבא, לאו מילתא היא דאמרי

לעיל,

ניקו נימא ליה לקרא,

שנעמוד ונעמיד את הפסוק האמור בנגעים,

דכי כתיבא, ברכין כתיבא,

שדוקא בעורות רכין הכתוב מדבר. שהרי הפסוק כתוב בסתם, בין ברכין בין בקשין.

מי לא עסקינן

בפסוק

בכלי אכסלגוס,

כלי עור שלוק,

הבאים ממדינת הים,

שהם כלים קשים

, וקאמר רחמנא ניבעי כיבוס!

הרי שאף עורות קשין בני כיבוס הם לכולי עלמא.

אלא, אמר רבא: צרעת, כיון דמגופיה קא פרחא,

נגע הצרעת פורח מגוף הבגד עצמו,

מחלחלא ליה,

הנגע מחלחל לתוך הבגד,

ומשוי לה

נעשה הבגד

רך

, שיש לו כיבוס לכולי עלמא. לפיכך הפסוק בצרעת מדבר אפילו בקשין [כיון שעל ידי הצרעת נעשו רכין], וכן משנתנו מדובר בה ברכין, ומחלוקת רבנן ואחרים היא בעורות קשין.