זבחים 90a — התלמוד בעברית

ואין חייבין עליהן

כרת, לא

משום פיגול נותר וטמא,

שבכל אלו, וכן במעילה, אין החיוב אלא לאחר זריקת הדם, ואילו אימורים אלה, שיצאו לפני זריקה, לא הועילה להם זריקת הדם שנעשתה אחר כך, וכאילו קודם זריקה הם.

רבי עקיבא אומר: מועלין בהן, וחייבין עליהן

משום

פיגול נותר וטמא. מאי לאו, בדהדר עיילינהו,

מדובר באופן שחזר והכניס להנך אימורים אל תוך העזרה, כך שבשעת זריקה הם כבר היו בפנים, ובאופן כזה

פליגי

רבי אליעזר ורבי עקיבא.

ובהא פליגי: דמר,

רבי אליעזר

סבר, מיפסלי

האימורים

ביוצא

מהעזרה, ולכן לא הועילה להם הזריקה ואין עליהם חיוב מעילה ופיגול.

ומר,

רבי עקיבא

סבר, לא מיפסלי ביוצא,

והועילה להם הזריקה, ולכן חייבין עליהם משום מעילה וכולי.

נמצא, שהדין שאמר רבינא בר שילא, שאימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים נפסלין ביוצא, הוא שנוי במחלוקת תנאים.

ודחינן:

אמר רב פפא: בדהדר עיילינהו, כולי עלמא לא פליגי

שלא מיפסלי ביוצא, ושלא כרבינא.

והכא, בדאיתנהו

האימורים בשעת זריקה

אבראי

בחוץ

פליגי. ובהא פליגי

-

דמר,

רבי אליעזר,

סבר, אין זריקה מועלת ל

מה שהיה בשעת זריקה

יוצא

מהעזרה, כיון שהוא נפסל ביציאתו.

ומר

, רבי עקיבא,

סבר, זריקה מועלת

אף

ליוצא!

ומקשינן:

והא רב פפא הוא דאמר

[בפלוגתא דרבי אליעזר ורבי עקיבא שנחלקו במסכת מנחות גם לענין שתי הלחם שיצאו בין שחיטת כבשי העצרת לזריקה]:

בדאיתנהו אבראי כולי עלמא לא פליגי.

אלא

בדעיילינהו לגוואי פליגי.

ועתה סברה הגמרא, שאין חילוק בין שתי הלחם לאימורי קדשים קלים. וקשה, שכאן אמר רב פפא בהיפוך, שנחלקו בדאיתנהו אבראי?

ומתרצינן: הא דאמר רב פפא דכולי עלמא מודו דבדאיתנהו אבראי לא מועילה להם זריקה,

הני מילי גבי שתי הלחם, דלאו גופיה דזיבחא הוא,

כיון שאינם מגוף הזבח, הלכך לא מהני להם זריקת דם הקרבן כשהם נמצאים בחוץ.

אבל אימורין, דגופיה דזיבחא הוא, בדאיתנהו אבראי פליגי.

שיש לומר אף כשהם בחוץ תועיל להם הזריקה, כיון שהם מגוף הקרבן.

שנינו במשנה:

עופות קודמין

למנחות.

ודנה הגמרא:

אדרבה, מנחות קודמות, שכן ישנן

מנחות הבאות

בצבור,

כגון מנחת העומר ושתי הלחם

כביחיד,

מה שאין כן עופות שלעולם אין הצבור מקריבין עופות!?

ומתרצינן:

אפילו הכי, מיני דמים

שהוא מעלת העופות

עדיפי!

שנינו במשנה:

מנחת חוטא

קודם למנחת נדבה.

ודנה הגמרא:

אדרבה, מנחת נדבה קודמת שכן טעונה שמן ולבונה?

מה שאין כן מנחת חוטא שאין בה שמן ולבונה.

ומתרצינן:

אפילו הכי, הבאה על חטא

שיש במנחת חוטא

עדיפא, דמכפרת!

איבעיא להו: מנחת סוטה

שמביאה האשה לבית המקדש בזמן בדיקת המים ואינה באה לכפר על חטא

ומנחת נדבה איזו מהן קודמת?

האם

מנחת נדבה קדמה שכן טעונה שמן ולבונה או דלמא מנחת סוטה קדמה שכן באה לברר עון

דסוטה, אם זינתה תחת בעלה.

ופשטינן:

תא שמע

: שנינו במשנה:

מנחת חוטא קודמת למנחת נדבה.

ומדייקת הגמרא:

מנחת חוטא הוא דקדמה למנחת נדבה

משום שמכפרת היא

הא מנחת סוטה

שאינה מכפרת

לא

קדמה למנחת נדבה.

ודחינן:

מי קתני

במשנה, שמנחת חוטא קדמה "

מפני שהיא מכפרת"?

והרי "

מפני שהיא באה על חטא" קתני

ולאו דוקא לכפר, ויש בכלל זה גם מנחת סוטה שאף על פי שאינה מכפרת

הא נמי באה על חטא

דהיינו לברר עון. [דהיינו חטא הזנות דאשת איש].

תו פשטינן:

תא שמע

: דתניא:

זו קודמת לזו שזו באה מן החיטין וזו באה מן השעורין.

מאי לאו,

הברייתא מדברת ב

מנחת נדבה

שבאה מהחיטין שקודמת

למנחת סוטה

שבאה מהשעורין.

ודחינן: ברייתא

לא

מדברת במנחת נדבה אלא ב

מנחת חוטא

הבאה אף היא מהחיטין שקודמת

למנחה סוטה.

ומקשה הגמרא על הדחיה: אי במנחת חוטא מדובר למה לי טעם שבאה מהחיטין

תיפוק לי

שקודמת למנחת סוטה משום

דהא

מנחת חוטא

מכפרת והא

מנחת הסוטה

אינה מכפרת?

ומתרצינן:

ואלא מאי

תאמר, שהברייתא ב

מנחת נדבה

מדברת, עדיין קשה,

תיפוק לי

שמנחת נדבה קודמת למנחת סוטה

דזו טעונה שמן ולבונה וזו אינה טעונה שמן ולבונה.

ולמה לי הטעם שבאה מהחיטין?

אלא

על כרחך לתרץ,

חד מתרי טעמי נקיט

תנא דברייתא, ואם כן גם אם נעמיד הברייתא במנחת חוטא אפשר לומר שאחד משני הטעמים נקטה הברייתא, ולכך לא נקטה הברייתא טעם הקדימה משום שמכפרת, ולא נפשוט מברייתא זו הספק במנחת נדבה ומנחת סוטה איזה מהן קודם.

שנינו במשנה:

חטאת העוף קודמת

לעולת העוף.

ודנה הגמרא:

מנא הני מילי?

ומתרצינן:

דתנו רבנן

: נאמר בחוטא עני המביא שתי תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה "

והקריב את אשר לחטאת ראשונה"

-

מה תלמוד לומר?

לשם מה נכתב פסוק זה,

אם ללמד שתקרב חטאת ראשונה, הרי כבר נאמר

באותה פרשה "

ואת השני יעשה עולה"

וממילא אנו יודעים שהחטאת ראשונה?