זבחים 78a — התלמוד בעברית

רבי יהודה אומר

: מין במינו אינו בטל, הילכך

אין דם מבטל דם,

ואפילו התערבה טיפת דם קרבן בכלי גדול של דם חולין או דם בהמה, כשר כל הדם המעורב לזריקה.

ד.

נתערב

דם קרבן כשר

בדם

קרבנות

פסולין

-

ישפך

הכל

לאמה.

גם אם הדם הכשר הוא המרובה. כי על אף שהדם הפסול מתבטל [מהתורה] ברוב הדם הכשר, גזרו חכמים לשפוך את הכל כדי שלא יבואו להתיר אפילו בזמן שהדם הפסול יהיה מרובה ולא יהיה ביטול ברוב.

וכן אם נתערב דם הנפש הכשר לזריקה

בדם התמצית

[שיוצא בשתיתה ולא כמו דם הנפש שיוצא בקילוח] הפסול לזריקה,

ישפך

כל הדם

לאמה

, על אף שדם הנפש הוא הרוב.

רבי אליעזר

לא חייש להאי גזירה אלא

מכשיר

את התערובת לזריקה.

ה. ומודים חכמים לרבי אליעזר

שאם לא נמלך

הכהן אם ליתן את דם התערובת,

ונתן

אותו על המזבח, הרי הוא

כשר.

שהרי כל פסולו של הדם אליבא דחכמים הוא רק משום גזירה, אך בדיעבד, אם זרק הרי הוא כשר.

גמרא:

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: לא שנו

במשנתנו שתערובת אשר יש בה רוב מים עם מיעוט דם כשירה לזריקה משום מראית דם שבה,

אלא

באופן

שנפלו מים לתוך דם,

ורבו המים על הדם, שאז, משום מראית הדם, מכשרינן ליה לזריקה על אף שרובו מים.

אבל,

אם

נפל דם לתוך מים

[ולא היתה נפילת הדם אל המים בבת אחת, אלא בקילוח של הדם אל המים] אמרינן

ראשון ראשון בטל.

שכל טיפה וטיפה מהטיפות הראשונות, לפני שהיה בהן שיעור כדי ליתן מראית דם במים, הרי היא בטילה ברוב המים. וגם כאשר לבסוף, כאשר תצטרפנה טיפות רבות הן יתנו מראית דם במים, אין הטיפות הראשונות שהתבטלו חוזרות וניעורות להצטרף להכשר, מחמת שכבר נידחו כשלא היתה מראית דם במים, וכיון שנדחו פעם אחת מלהזרק על המזבח, הן נפסלו עולמית.

אמר רב פפא: ולענין

מצות

כיסוי

הדם

אינו כן,

אלא אם התערב דם חיה או עוף הטעונים כיסוי בתוך מים [שגם שם שיעורו הוא בכדי מראית דם במים] לא אמרינן "קמא קמא בטל", אלא ניעור ומצטרף הדם שנפל תחילה לדם שנפל בסוף כדי לחייבו בכיסוי,

לפי שאין דיחוי במצות.

ורק בקדשים אמרינן כיון שנדחו פעם אחת, נידחו עולמית.

אמר ריש לקיש: הפיגול, והנותר, והטמא,

מי שהיו לפניו שלש חתיכות בשר קודש, שבכל חתיכה היה שיעור כזית, וכל אחת מהן היתה אסורה באיסור אחר,

שבללן זה בזה

, שנטל שתים מהן, כגון את הפיגול והנותר, או את הנותר והטמא, והכניסם יחד לפיו, ובלעיסתו הוא בלל אותם זה בזה

, ואכלן, פטור

ממלקות, ואפילו אם התרו בו שלא לאכלן.

וטעמו של דבר הוא, כי בשעה שאדם לועס אדם שני דברים בפיו,

אי אפשר שלא ירבה מין אחד על חבירו, ויבטלנו.

שהרי בשעה שלועס את שני הדברים בפיו, בהכרח שנבלל מיעוטו של זה ברובו של זה, כי אי אפשר שתהא בלילתן שוה בשעת הלעיסה עד שנאמר שבכל לעיסה ואכילה יש שני חלקים שוים מכל אחד מחתיכות האיסור. הילכך, אם בתחילת הלעיסה היה בשר הפיגול רוב והנותר היה מיעוט, מתבטל מיעוט הנותר ברוב הפיגול, ובכך מצטרף המיעוט של הנותר אל הפיגול להיות כמוהו. ומעתה יש בפיו רוב של פיגול [שהרי מיעוט הנותר נעשה גם הוא פיגול, לאחר שהתבטל ברוב], ונמצא שאין כאן כזית נותר.

ומאידך, אם בתחילת הלעיסה היה הנותר הרוב והפיגול היה המיעוט, מתבטל מיעוט הפיגול ברוב הנותר, ובכך מצטרף מיעוט הפיגול אל הנותר, ונמצא שאין כאן כזית פיגול.

ואם כן, הדבר ספק אם חייב על אכילת שני הזיתים משום נותר או משום פיגול, ולכן אינו לוקה. ואמרינן:

שמע מינה

מדברי ריש לקיש

תלת

:

א.

שמע מינה

-

איסורין מבטלין זה את זה.

ולא אמרינן שרק דבר היתר בכוחו לבטל דבר איסור. שהרי כאן מבטל איסור אחד את משנהו.

ב. ושמע מינה,

נותן טעם ברוב,

לאו דאורייתא

הוא. והיינו, הכלל שמצינו בהלכות "ביטול ברוב", שאם נתן האיסור טעם ברוב, הוא אינו מתבטל, אין זה דין מהתורה אלא רק חומרה מדרבנן. שהרי כשנבללים הפיגול והנותר, וכגון שאחד מהם היה שיירי מנחה והשני בשר, ניכר טעמם זה בזה, ומדוע הם מתבטלים ברוב אם נאמר שכל דבר אשר טעמו ניכר אינו מתבטל ברוב מהתורה? אלא, מכאן מוכח שגם דבר מיעוט שניכר טעמו ברוב, הרי הוא בטל מדאורייתא, ומה שמצינו שאינו בטל הוא רק מדרבנן.

ג.

ושמע מינה

-

התראת ספק לא שמה התראה.

שהרי נתבאר שכאן, ממה נפשך אחת מחתיכות האיסור מהווה את הרוב בשעת האכילה, והשניה היא המיעוט. ומדוע אינו לוקה כלל על אכילתן, אפילו לא על אחת מהן? אלא, מוכח מכאן שבשעת ההתראה צריך לדעת מהי חתיכת האיסור שעליה עוברים, נותר או פיגול. וכיון שלא ידוע בשעה שהוא אוכל מה היא חתיכת הרוב שבאיסור ומה היא המיעוט, שמתבטל איסורו, הרי ההתראה היא התראת ספק, ואין שמה התראה.

מתיב רבא

על דינו השני של ריש לקיש, שנותן טעם אינו אסור מהתורה, מהא דתנן במסכת חלה [ג ז]:

עשה עיסה מן חיטין ומן האורז

-

אם יש בה

בעיסה

טעם דגן

, הרי היא חייבת

בחלה.

ומדייק רבא:

ואף על גב דרובא

דעיסה הוא

אורז,

שאינו חייב בהפרשת חלה, חייבת העיסה בחלה. ומוכח שנתינת טעם של הדגן באורז נותנת לאורז דין חיוב בהפרשת חלה. ובפשטות משמע שהחיוב הוא מהתורה, ותקשי לריש לקיש, דמשמע מיניה שנתינת טעם ברוב אינה מהתורה.

ומשנינן: לעולם החיוב להפריש חלה מעיסת אורז שיש בה טעם דגן הוא רק

מדרבנן

.

ומקשינן: ומי מצית למימר שדין נותן טעם הוא רק מדרבנן? והרי

אי הכי, אימא סיפא: ואדם יוצא בה

, באכילת מצה שנאפתה מאותה עיסה,

ידי חובתו בפסח.

ומוכח שהמשנה מדברת בדין דאורייתא ולא בדרבנן!?