גרסת טקסט של הדף: מקור ותרגום
זבחים 5a — התלמוד בעברית
הוה אמינא ד לא ידעינן במאי צריך לשמור את מוצא שפתיו ואם לא ישמור תהא נדבה, כי כל עוד לא נודע שלכתחילה צריך לחשוב לשמה, אין העשיה לשמה נכללת בחיובו לשמור מוצא שפתיו . ולפיכך כתב רחמנא את ההיקש של "…
הטקסט המקורי — זבחים 5a
הוה אמינא
ד
לא ידעינן במאי
צריך לשמור את מוצא שפתיו ואם לא ישמור תהא נדבה, כי כל עוד לא נודע שלכתחילה צריך לחשוב לשמה, אין העשיה לשמה נכללת בחיובו לשמור מוצא שפתיו .
ולפיכך
כתב רחמנא
את ההיקש של "
זאת התורה
", ללמדך שבכל הזבחים יש חיוב לעשותם לכתחילה לשמם.
ו
אמנם, לא די בהיקש הזה, כי
אי כתב רחמנא
"
זאת התורה
" בלבד,
הוה אמינא
שאילו לא יעשה קרבנותיו לשמה
ליפסלו
לגמרי, לפיכך
כתב רחמנא
גם "
מוצא שפתיך
", ללמדנו שאם לא עשה לשמה הקרבן כשר בתור נדבה, אלא שלא עלה לבעליו לשם חובת נדרו.
רמי ריש לקיש על מעוהי
[שוכב היה ריש לקיש על בטנו, ופניו כלפי הקרקע]
בי מדרשא
[בבית המדרש]
ומקשי
על מה ששנינו "כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה" [ולא ידע שהמקור לכך נלמד ממוצא שפתיך] -
אם כשרים הם
הקרבנות שנזבחו שלא לשמם, למה לא
יירצו
ויעלו לבעליהם לשם חובתם?
ואם אין מרצין, למה
הם
באין?
דהיינו, כיצד הם כשרים להקרבה?
אמר לו רבי אלעזר
: הרי
מצינו
דין דומה
ב
קרבנות של מת ש
באין לאחר מיתה
על ידי היורש,
שהן כשרין ואין מרצין
משום שאין כפרה למתים אחר מיתתם. ואף אתה אל תתמה על קרבנות שנזבחו שלא לשמן כיצד הם כשרים על אף שאינם מרצים.
דתנן
במסכת קינין [סוף פרק ב]:
האשה
שילדה, והפרישה קרבנות חטאת ועולה לצורך כפרתה וטהרתה מטומאת לידה, ו
הביאה חטאתה, ומתה
לפני שהספיקה להביא עולתה,
יביאו יורשין עולתה
. ואם הביאה
עולתה
תחילה
ומתה
לפני שהספיקה להביא חטאתה,
לא יביאו יורשין חטאתה
, כי חטאת שמתו בעליה הולכת למיתה.
ומוכח ממה ש"מביאין היורשין עולתה" אף על פי שאין כפרה וריצוי לאחר מיתה, שיתכן להביא קרבן אף שאינו מרצה לבעליו .
אמר ליה
ריש לקיש:
מודינא לך בעולה
[וכן בשלמים] שאכן מצינו
דאתיא לאחר מיתה
, ומוכח שהם באים אף במקום שאינם מרצים. אבל קרבן
אשם, דלא אתי אחר מיתה, מנלן
שהוא קרב במקום שאינו מרצה, כגון באופן שנזבח שלא לשמו?
אמר ליה
רבי אלעזר:
הרי מחלוקתך בצידו
[מצינו תנא במשנתנו החולק על תנא קמא וסובר כמותך שאשם שנזבח שלא לשמו פסול מלהקרב כמו חטאת שנזבחה שלא לשמה] -
רבי אליעזר אומר: אף האשם
שנזבח שלא לשמו פסול כדין חטאת שלא לשמה.
ותמה ריש לקיש על רבי אלעזר שתירץ לו תירוץ זה, ו
אמר
: וכי
זהו שאומרין עליו אדם גדול הוא?
והרי
קאמינא אנא משנה שלימה
[תמיהתי היא על סתם משנה, המכשירה אשם שנזבח שלא לשמו ואינה פוסלת אלא חטאת],
ואת אמרת לי
-
רבי אליעזר!?
אלא אמר ריש לקיש: אפתח אנא פתחא לנפשאי
ואפרש, שיש טעם להכשיר קרבן אשם שנעשה שלא לשמה, אף שאינו מרצה - דכתיב "
מוצא שפתיך
"
וגו
'.
וכך דרש ריש לקיש, מעצמו:
האי נדבה
הוא? והרי
נדר הוא, כו
',
כד
דרשינן פסוק זה
לעיל
.
יתיב רבי זירא ורבי יצחק בר אבא, ויתיב אביי גבייהו, ויתבי
, ותמהו על מה שתירץ ריש לקיש לעצמו,
וקאמרי
: הלא
קשיא ליה לריש לקיש
מפני מה כשר
אשם
שנזבח שלא לשמו, והרי חלוק דין אשם מדין עולה ושלמים,
דלא אתי לאחר מיתה
, ולא מצינו שהוא קרב במקום שאינו מרצה, ואם כן כיצד
נסיב לה תלמודא
כיצד פשט זאת בלימוד מפסוק זה של "
מוצא שפתיך
", והרי פסוק זה נאמר לגבי עולה ושלמים. ויש לפרוך:
אימא
רק קרבן עולה או שלמים
הבא בנדר ונדבה
אם נזבח שלא לשמה בכל זאת
לייתי ולא לירצי
[שייעשו בו שאר עבודות בלא ריצוי], אבל קרבן
אשם
שאינו בא בנדר או בנדבה,
לא לייתי כלל
, שהרי אין הוא נכלל בפסוק "מוצא שפתיך תשמור"!?
אמר להו אביי: ריש לקיש מהכא פתח
ללימודו, שנאמר בקרבן חטאת "
ושחט אותה לחטאת
", "אותה" מיעוט הוא, ובא ללמדנו שדוקא "אותה", החטאת, דינה שאם נזבחה
לשמה כשרה
, ואם נזבחה
שלא לשמה פסולה
.
הא שאר קדשים
, גם אם נזבחו
שלא לשמן, כשרין
. וגם קרבן אשם בכלל הקדשים.
יכול
שאף על פי שנזבחו שלא לשמן
ירצו
על בעליהם,
תלמוד לומר
"
מוצא שפתיך
", שרק נדבה יהיו ולא יצאו בהם ידי חובה, בין של נדר ובין של אשם.
אך עדיין יש מקום לפרוך, מאידך: כיון שהפסוק "מוצא שפתיך" נאמר בעולה ושלמים הבאים בנדר ונדבה, מנין שגם קרבן אשם שאינו בא בנדר ובנדבה דינו כמותם, שכשר ואינו מרצה,
ואימא
: קרבן
הבא בנדר ובנדבה
אם נזבח שלא לשמו
לייתי ולא לירצי
, אבל קרבן
אשם
, שאינו נכלל בפסוק "מוצא שפתיך",
ארצויי נמי לירצי
, אף על פי שנשחט שלא לשמו?
אמר אביי: אשם דמירצי
אפילו כשנשחט שלא לשמו -
לא מצית אמרת!
כי
קל וחומר
הוא
מ
קרבן
עולה: ומה
קרבן
עולה
הקל,
שאינה מכפרת
העולה על חטא, אם נזבחה שלא לשמה
אינה מרצה
על בעליה.
אשם
החמור,
שמכפר
על חטאים,
אינו דין
שאם נזבח שלא לשמו
שאינו מרצה
.
ואם תדחה את הקל וחומר ותאמר:
מה לעולה
שהיא חמורה מקרבן אשם
שכן
היא נשרפת
כליל
על המזבח, תאמר באשם שהוא קל ממנה שהוא נאכל לכהנים, ולכן ירצה אפילו כשנשחט שלא לשמו, הרי
שלמים
הנאכלים לבעליהם
יוכיחו
, שהם קלים מאשם בכך שאינם באים על חטא ובכל זאת אינם מרצים כשנזבחו שלא לשמן, וקל וחומר לאשם הבא על חטא.
ואם תדחה את הקל וחומר משלמים, ותטען:
מה לשלמים
, שיש בהם חומרא שאין באשם
שכן
הן
טעונין נסכין ותנופת חזה ושוק
, ואין אשם יכול ללמוד מהם בקל וחומר -
עולה תוכיח
שאין בה תנופת חזה ושוק ובכל זאת אינה מרצה כשנזבחה שלא לשמה.
וחזר הדין, לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן
[בעולה ובשלמים]
שהן קדשים, ושחטן שלא לשמן
, ו
כשירין ואין מרצין
.
אף אני אביא אשם, שהוא קודש, ושחטו שלא לשמו
, שהוא
כשר ואינו מרצה
.
ועדיין יש לפרוך:
מה להצד השוה שבהן
[עולה ושלמים]
שכן ישנו בציבור
[עולה בתמידים ומוספים ושלמים בכבשי עצרת], תאמר באשם שאינו קרב לעולם בתור קרבן ציבור?
ומתרצינן:
תודה תוכיח
, שאינה קריבה בתור קרבן ציבור ובכל זאת אם נזבחה שלא לשמה, אינה מרצה.