זבחים 56b — התלמוד בעברית

והוינן בה:

האי

קרא

מיבעי ליה

לגופיה

ללמד על זמן אכילת שלמים שהוא ביום זביחה ולמחרת!? ומשנינן:

אם כן,

שלזה לבד בא הכתוב,

נימא קרא "ביום זבחו יאכל", "הקריבו" למה לי

למיכתב? אלא שמע מינה:

ביום שאתה זובח אתה מקריב. ביום שאי אתה זובח, אי אתה מקריב!

ואכתי הוינן בה:

ודלמא

לכך נכתב "הקריבו" ד

הכי קאמר רחמנא

: אין זמן אכילתו תלוי ביום זביחתו אלא ביום זריקתו,

דאי קריב דם האידנא, ניתאכל בשר האידנא ולמחר. אי קריב דם למחר

[ואפשר להקריבו למחר!]

ניתאכל בשר למחר וליומא אחרא?

ומתרצינן:

אם כן, נימא קרא "ביום הקריבו יאכל, "זבחו" למה לי?

אלא

שמע מינה

: ביום שאתה זובח אתה מקריבו, ביום שאי אתה זובח אי אתה מקריבו!

איתמר: המחשב

בשחיטת שלמים על מנת לאכול מן הבשר

לאור שלישי,

שזמן אכילתן שני ימים ולילה שבינתיים, וחישב לאכול בלילה שלאחר היום השני [שלמחרתו שלישי] -

חזקיה אמר

: כשר דלא הוי פיגול כחשב "חוץ לזמנו".

רבי יוחנן אמר

: פסול משום פיגול.

ומבארינן טעמייהו:

חזקיה אמר כשר: דהא

לא אינתיק

מזמנו לגמרי

לשריפה,

שעדיין לא הגיע זמן שריפה עד הבקר, ולפיכך לא הוי "חוץ לזמנו" לענין פיגול.

רבי יוחנן אמר פסול: דהא אידחי ליה מאכילה

, שכבר עבר זמן אכילה.

תו נחלקו:

האוכל

משלמים שלא פיגל בהם

לאור שלישי

-

חזקיה אמר

: פטור מכרת של נותר,

דלא אינתיק לשריפה

שחייבים לשורפו רק בבוקר של היום השלישי ועדיין אינו "נותר" אף שאסור כבר באכילה.

רבי יוחנן אמר: חייב, דהא אידחי ליה מאכילה

, ומשעה שנדחה מאכילה הוי נותר.

תניא כוותיה דרבי יוחנן: קדשים הנאכלין ליום אחד

מחשבין בדמן משתשקע החמה!

שאם שחט ביום על מנת לזרוק דמן אחר שקיעת החמה הוי פיגול.

ובבשרן ובאימוריהן

לא הוי פיגול אלא אם חישב לאכול הבשר או להקטיר האימורין

משיעלה עמוד השחר!

קדשים הנאכלין לשני ימים ולילה אחת מחשבין בדמן משתשקע החמה, ובאימוריהן משיעלה עמוד השחר!

דלענין דם ואימורים שוין קדשי קדשים וקדשים קלים, דדם ואימורין לעולם קדשי קדשים הם,

ובבשרן

מחשבין

משתשקע החמה של שני ימים!

היינו לאור יום שלישי, וכרבי יוחנן.

תנו רבנן: יכול

יהיו שלמים

נאכלין לאור שלישי. ודין הוא

שיאכלו: שהרי מצינו

זבחים הנאכלין ליום אחד וזבחים הנאכלין לשני ימים. מה זבחים הנאכלין ליום אחד

נאכלין גם ב

לילה שאחריהן

דכתיב בתודה "לא יניח ממנו עד בקר" ומשמע דכל הלילה נאכל,

אף זבחים הנאכלין לשני ימים

יאכלו ב

לילה שאחריהן.

תלמוד לומר

"ביום זבחכם יאכל וממחרת

והנותר עד יום

השלישי באש ישרף" ודרשינן מ"עד יום":

בעוד יום הוא נאכל, ואינו נאכל לאור שלישי!

יכול ישרף מיד

לאור שלישי?

ודין הוא

שישרף, שהרי יש

זבחים נאכלין ליום אחד

ויש

זבחים נאכלין לשני ימים. מה זבחים הנאכלין ליום אחד תיכף לאכילה

, מיד אחר זמנו שהוא בבקר, דינו

בשריפה, אף זבחים הנאכלין לשני ימים תיכף לאכילה

[מיד אחר יום השני, לאור שלישי]

שריפה

-

תלמוד לומר

"ביום השלישי באש ישרף" ודרשינן:

ביום אתה שורפו ואי אתה שורפו בלילה!

מתניתין:

הבכור, והמעשר

בהמה,

והפסח

-

קדשים קלים

הם.

שחיטתן בכל מקום בעזרה, ודמן טעון מתנה אחת

בקיר המזבח,

ובלבד שיתן כנגד היסוד,

באותן צדדים שיש תחתם יסוד, ולמעט מזרח ודרום.

שינה

הכתוב

באכילתן

של קרבנות אלו אף על פי שהשוה אותם למתן דמים:

הבכור נאכל לכהנים. והמעשר לכל אדם. ונאכלין בכל העיר, בכל מאכל. לשני ימים ולילה אחד.

הפסח אינו נאכל אלא בלילה

הראשון של פסח.

ואינו נאכל אלא עד חצות.

ואינו נאכל אלא למנויו,

לאלה שנמנו בדמי לקיחתו.

ואינו נאכל

אלא

צלי

[ראה רש"ש למה נשמט שהפסח נאכל בכל העיר].

גמרא:

והוינן בה:

מאי

מי הוא

תנא

דמתניתין דסבירא ליה מעשר ופסח בזריקה ולא בשפיכה, שהרי השוה אותם לבכור במתן דמים, ובבכור נאמר "ואת דמם תזרוק"!? יש תנאים הסוברים שדם מעשר ודם פסח דינם בשפיכה ולא בזריקה, וההבדל בין שפיכה לזריקה הוא בכך שזריקה נעשית מרחוק, שזורק הכהן מרחוק, מהכלי למזבח. ושפיכה היא מקרוב ובנחת, שעומד הכהן על היסוד, ומקרב את הכלי לכותל המזבח, ושופך.

אמר רב חסדא: רבי יוסי הגלילי היא. דתניא: רבי יוסי הגלילי אומר

: נאמר בבכור "את דמם תזרק ... ואת חלבם תקטיר" ודייקינן: "

חלבו" לא נאמר אלא "חלבם". "דמו" לא נאמר אלא "דמם".

ולמה כתב בלשון רבים? אלא

לימד על בכור ומעשר ופסח שטעונין מתן דמים ואימורים לגבי מזבח!

שלא נתפרש במעשר ופסח דין מתן הדם והקטרת אימורים. ומדיליף להו מבכור, דינם בזריקה כבכור [והתנאים דסבירא להו דמעשר ופסח בשפיכה למדים מקרא אחרינא את דין מתן הדמים בהם].

תו הוינן בה: מתן דמים

כנגד היסוד

האמור במשנתנו בבכור ומעשר ופסח,

מנא לן?

ומשנינן:

אמר רבי אלעזר: אתיא

בגזירה שוה

"זריקה זריקה" מעולה.