זבחים 54b — התלמוד בעברית

וכי תימא

דגייז ליה,

שהיה סותר את בנין היסוד [אחר שיבש] באותן האמות שבחלק יהודה, ולא תיקשי לרב.

אי אפשר לומר כן, דהא

"אבנים שלמות"

כתיב!

שיהיו חלקות בלא פגימות, ואי אפשר לסתירה להיות חלקה!?

ומתרצינן:

דמחית מידי מתותיה.

היה מניח עץ גדול בתוך המלבן לכל גובהו על חלקו של יהודה,

ושקיל ליה.

אחר שיבש קצת, נטלו משם, ונשאר מקומו חלק.

ומביאה הגמרא ראיה לאופן העשיה הזה:

דאי לא תימא הכי, הא דאמר רב כהנא

: אבנים

של קרנות חלולות היו,

נקבים עמוקים היו בארבע קרנות המזבח כדי שיפול בהן דם החטאת ויבלע בתוכן,

דכתיב "ומלאו כמזרק כזויות מזבח",

ומשמע שהיה לזויות, דהיינו הקרנות, בית קיבול כמזרק.

ותיקשי,

הכא נמי

יש לתמוה, כיצד נעשו הנקבים הללו, והרי "

אבנים שלמות" אמר רחמנא,

ועל ידי עשית הנקבים הלא נפגמו האבנים?

אלא

, על כרחנו לומר,

דמחית מידי מתותיה ושקיל ליה,

נתן מקלות וקסמין דקין בשעת הבנין, וכשיבש הוציאן משם, ונשאר מקומן חלול.

הכא נמי

ביסוד המזבח מדובר באופן

דמחית מידי מתותיה, ושקיל ליה.

דרש רבא

: מאי דכתיב [שמואל א יט]

"וילך דוד ושמואל וישבו בנויות ברמה". וכי מה ענין נויות אצל רמה?

והלא שני מקומות הם.

אלא,

מלמד הכתוב

שהיו יושבין ברמה,

עירו של שמואל,

ועוסקין בנויו של עולם,

למצוא סימוכין מן התורה היכן המקום של בית הבחירה.

אמרי: כתיב "וקמת ועלית אל המקום", מלמד

שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל, וארץ ישראל גבוהה מכל ארצות.

[לא נלמד מפסוק זה, ולא שייך לעניננו, והובא כאן דרך אגב].

לא הוו ידעי דוכתיה היכא,

היכן ובגבול איזה שבט הוא המקום הגבוה בארץ ישראל.

אייתו ספר יהושע

לבדוק בגבולי השבטים, ולא נתפרש שם באחד מהשבטים כל הגבולות מארבע רוחות אלא בשבט יהודה ובנימין בלבד. ונחלת יהודה גובלת בצפונה בנחלת בנימין, ובנחלת שאר השבטים.

ובכולהו,

בכל תחומי יהודה הגובלין בשאר שבטים,

כתיב "וירד

[

ועלה

]

הגבול", "ותאר הגבול".

ואלו בגבול

שבט בנימין "ועלה" כתיב

אבל

"וירד" לא כתיב. אמרי: שמע מינה, הכא הוא מקומו

של בית המקדש, בנחלת בנימין, שהיא הגבוהה ביותר ולכן לא נאמר בה לשון ירידה.

סבור למבנייה בעין עיטם, דמדלי,

שהוא הגבוה בנחלת בנימין כדמוכח שם מקראי [ראה רש"י ומהרש"א ביאור המקומות והגבולין בהרחבה].

אמרי: נתתי ביה קליל

, נעשה אותו נמוך מעט ונבנהו בירושלים,

כדכתיב "ובין כתפיו שכן",

ולא כתיב "בראשו".

ואיבעית אימא,

לכך לא בנאוה בעין עיטם, כי

גמירי, דסנהדרין בחלקו דיהודה

הוא, דכתיב "ומחוקק מבין רגליו"

ושכינה בחלקו דבנימין,

כדלעיל שגבוה הוא מכולן.

ואי מדלינן ליה מתפליג טובא,

שעין עיטם רחוקה מנחלת יהודה והסנהדרין צריכה להיות בעזרה [שהיתה בחלק יהודה] דכתיב "וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה'".

מוטב דניתתי ביה פורתא,

ונבנהו בירושלים כדי להסמיך בית המקדש לנחלת יהודה שהיתה סמוכה לשם,

כדכתיב "ובין כתפיו שכן".

ועל דבר זה נתקנא דואג האדומי בדוד,

שהיה דורש מקום המקדש מהכתובים.

שנאמר "כי קנאת ביתך אכלתני".

וכתיב "זכור ה' לדוד את כל ענותו

שעינה את עצמו לעסוק ולדעת,

אשר נשבע לה': אם אבא באהל ביתי,

אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה, עד אמצא מקום לה' ... הנה שמענוה באפרתה מצאנוה בשדה יער".

"

באפרתה" זה יהושע, דקאתי מאפרים

שמספר יהושע ידע מקום המקדש. "

מצאנוה בשדה יער", זה בנימין, דכתיב "בנימין זאב יטרף".

מתניתין:

זבחי שלמי צבור,

שהם כבשי עצרת הבאים עם שתי הלחם,

ואשמות. אלו הן אשמות

:

אשם גזילות

שמביא מי שתבעוהו ממון וכפר ונשבע לשקר והודה אחר כך.

אשם מעילות

שמביא הנהנה מן ההקדש בשוגג.

אשם שפחה חרופה

שמביא הבא על שפחה שחציה שפחה וחציה בת חורין המיועדת לעבד עברי.

אשם נזיר

שנטמא במת תוך ימי נזירותו מביא אשם לאחר שנטהר.

אשם מצורע

שמביא לאחר טהרתו.

אשם תלוי

שמביא מי שמסופק אם עבר בשוגג על חטא שזדונו כרת ושגגתו חטאת.

כל אלו

שחיטתן בצפון, וקבול דמן בכלי שרת בצפון, ודמן טעון שתי מתנות שהן ארבע, ונאכלין לפנים מן הקלעים, לזכרי כהונה, לכל מאכל

בין צלי בין מבושל,

ליום

השחיטה

ולילה

שאחריו

עד חצות

הלילה.