זבחים 4a — התלמוד בעברית

שנינו במשנתנו: כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים. ומשמע, שלכתחילה בעינן עבודה לשמה ורק בדיעבד הם כשרים בעבודה שלא לשמה. והוינן בה:

מנלן דבעינן

לכתחילה

זביחה לשמה?

ומבארינן:

דאמר קרא

"

ואם זבח שלמים קרבנו

". "זבח" לשון שחיטה הוא, וכך נדרש מקרא זה:

שתהא זביחה

של קרבנו -

לשם שלמים!

ומקשינן: ומנלן ש"זבח" לשון שחיטה הוא?

ודילמא

"זבח - שלמים"

היינו שמייהו

של כל קרבנות שלמים, ואין מכאן לימוד שהזביחה תהיה לשם שלמים?!

ומתרצינן: לשון הפסוק מוכיח שהוא בא ללמד שתהיה שחיטת הקרבן לשמה. שהרי יש לדייק מהשינוי בלשונות הפסוקים,

מדכתיב

בשאר העבודות "

המקריב את דם השלמים

", "

הזורק את דם השלמים

",

ולא כתיב

בהו

זבח

השלמים,

ו

אילו

הכא כתיב

"

זבח

שלמים",

שמע מינה

שאין השלמים נקראים "זבח שלמים", אלא בא הכתוב ללמדנו

שתהא זביחה לשם שלמים!

אשכחן זביחה

שצריכה להעשות לכתחילה לשמה.

שאר עבודות

[קבלה, הולכה וזריקה]

מנלן

שצריך לעשותן לכתחילה לשמה?

וכי תימא לילף

שאר עבודות במה מצינו

מזביחה

, הרי יש מקום לפרוך:

מה לזביחה

, שיש בה חומרה שאינה נוהגת בשאר עבודות, ולפיכך החמיר בה הכתוב גם לעשותה לשמה. תאמר בשאר העבודות, שלא החמיר בהן הכתוב, ולפיכך גם אינן צריכות להעשות לשמה.

ומהי החומרה שבזביחה? -

שכן פוסלת

הזביחה

שלא לשם אוכלין בפסח

[שאם זבח - שחט את קרבן הפסח במחשבה לשם אנשים שאינם ראויים לאכול קרבן פסח, כגון חולים או זקנים שאינם יכולים לאכול כזית בשר מהקרבן, נפסל הקרבן]. מה שאין כן שאר עבודות הקרבן, שאם קיבל או הוליך או זרק את דם קרבן הפסח במחשבה לשם אנשים שאינם ראויים לאוכלו אין הקרבן נפסל .

אלא

, דין עבודה לשמה בשאר עבודות נלמד לכל עבודה מפסוק מיוחד:

המקור שצריך לעשות קבלה לשמה -

אמר קרא

"

המקריב את דם השלמים

" [ו"הקרבה" היינו קבלת הדם] , ודרשינן מיתור הכתוב שנקט הכתוב "דם השלמים" ולא "דם" גרידא -

שתהא קבלה לשם שלמים!

ומקשינן:

ולכתוב רחמנא בקבלה

בלבד שצריך לעשותה לשמה,

ולילף שחיטה מינה

, ולמה הוצרך לכתוב גם "זבח השלמים"?

ומתרצינן:

משום דאיכא למיפרך: מה לקבלה

שהיא חמורה משחיטה,

שכן פסולה

עבודת הקבלה

בזר ואשה

, ואילו שחיטה כשירה אפילו בהן, ולכן אי אפשר ללמוד שחיטה מקבלה, שהרי היא חמורה הימנה.

אשכחן שחיטה וקבלה

שצריך לעשותן לכתחילה לשמה.

זריקה

-

מנלן?

וכי תימא לילף מהני

[משחיטה וקבלה לזריקה], הרי יש לפרוך:

מה להני, שכן טעונות צפון

, השחיטה והקבלה בחלק מהקרבנות חייבות להעשות דוקא בצד צפון של העזרה,

ו

כן

ישנן

לשתי עבודות הללו

בחטאות הפנימיות

, שמזה הכהן הגדול את דמיהן בפנים בהיכל, ולא על מזבח החיצון. תאמר בזריקה, שאין בה דין צפון כלל ואינה נוהגת בחטאות הפנימיות .

אלא

, המקור שזריקה צריכה להעשות לשמה הוא מדקדוק לשון הכתוב:

אמר קרא

"

הזורק את דם השלמים

", וממה שלא נאמר "דם" גרידא אלא "דם השלמים", למדנו -

שתהא זריקה לשם שלמים!

ומקשינן:

ולכתוב רחמנא

דין עבודה לשמה

בזריקה

בלבד,

וליליף

לשאר עבודות

מינה?

ומתרצינן:

משום דאיכא למיפרך: מה לזריקה

שיש בה חומרא,

שכן חייב עליה זר

הזורק את הדם

מיתה

. תאמר בשאר העבודות, שאין הזר חייב מיתה עליהן.

אשכחן כולהו

[שחיטה, קבלה וזריקה]

דבעינן לשמה, הולכה מנין?

וכי תימא לילף מכולהו

, הרי יש לפרוך:

מה לכולהו

שהן נחשבות עבודות חמורות, שכן עבודתן היא

עבודה

מחוייבת

שאי אפשר לבטלה, תאמר בהולכה

, שאינה עבודה מחויבת,

שאפשר לבטלה

. כי אפשר לשחוט את הקרבן בסמוך למזבח ולקבל שם את דמו ולזרוק את הדם על המזבח, מבלי להוליכו כלל .

אלא

דין הולכה לשמה נלמד כדלהלן:

אמר קרא

בפרשת הולכת האיברים והבאתם ממקום השחיטה אל כבש

המזבח

: "

והקריב הכהן את הכל המזבחה

",

ואמר מר

, "הקריב" -

זו הולכת איברים לכבש

, שצריכה להעשות על ידי כהן בדווקא. ומוכח מכאן ש"הקרבה" היא לשון הולכה. ומאידך

תניא

על הפסוק "ושחט את בן הבקר והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם": "

והקריבו

",

זו קבלת הדם

[ולא הולכתו].

ואפקיה רחמנא

לדין קבלת הדם

בלשון הולכה

["והקריבו"],

למימרא דהולכה

של הדם היא כדין קבלת הדם, שגם הולכה צריכה להעשות לשמה, וללמדנו

דהולכה לא תפקה

[אינה יוצאת]

מכלל קבלה

, על אף שהולכה היא עבודה שאפשר לבטלה.

ואשכחן שינוי קודש

, שחייבים לשחוט את הקרבן לשמו ולא לשם קרבן אחר,

שינוי בעלים מנלן

שצריך לשוחטו על מנת שיתכפרו בו בעליו ולא שיתכפר בו אדם אחר? [ולקמן מו ב שנינו במשנה שמחשבת שינוי בעלים פוסלת] .

אמר רב פנחס בריה דרב אמי: אמר קרא

"

ובשר זבח תודת שלמיו

" ותיבת "זבח" מיותרת היא ובאה ללמדנו

שתהא זביחה לשם תודה

. ולכאורה לימוד זה מיותר הוא, שהרי למדנו דין שינוי קודש מפסוקים אחרים כמבואר לעיל, ולכן

אם אינו ענין לשינוי קודש, דנפקא לן מהתם, תנהו ענין לשינוי בעלים!

ומקשינן:

ו

כי

האי

קרא של "ובשר זבח תודת שלמיו"

להכי הוא דאתא? הא מיבעי ליה לכדתניא

:

"

ובשר זבח תודת שלמיו

" -

אבא חנין אומר משום רבי אליעזר: בא

כתוב זה

ללמד

-

תודה ששחטה לשם שלמים כשרה

, שאין זה שינוי קודש כלל ועלתה אותה תודה לשם חובה לבעליה. אבל

שלמים ששחטן לשם תודה פסולה

[הקרבן עצמו כשר, אלא שפסול מלצאת בו ידי חובת נדרו] .

מה הפרש בין זה לזה?

-

תודה קרויה

"

שלמים

" שהרי היא מכלל קרבנות השלמים ולכן אינו נחשב כשינוי קודש כששוחטה לשם שלמים ,

ואין שלמים

רגילים

קרויים

"

תודה

". ולפיכך נחשב שינוי קודש כששוחט שלמים לשם תודה, ואין יוצאים באותם שלמים ידי חובת נדר. ומכיון שמקרא זה בא ללמד שתודה נקראת שלמים ושלמים לא נקראים תודה, אם כן, אין הפסוק פנוי לדרשו ב"אם אינו ענין" לשינוי קודש תנהו ענין לשינוי בעלים?!

ומתרצינן:

אנן, מ

"

זבח

"

קאמרינן

. מיתור תיבת "זבח" דרשינן שאם אינו ענין לשינוי קודש תנהו ענין לשינוי בעלים. ואילו אבא חנין משום רבי אליעזר מ"תודת שלמיו" למד שתודה מיקרי שלמים ואין שלמים קרויים תודה.

ואכתי

מקשינן: הרי הפסוק "ובשר זבח תודת שלמיו"

מיבעי ליה

ללמד דין אחר, ואינו מיותר לשינוי בעלים, שהרי שנינו בתורת כהנים: "ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל" - למדנו לתודה שנאכלת ליום ולילה [בלבד].

חטאת ואשם מנין

שאין נאכלים אלא ליום ולילה?

תלמוד לומר

"

זבח

". ומשמע שייתור תיבת "זבח" בא ללמד על חטאת ואשם?!

ומשנינן:

אם כן

שתיבת "זבח" נכתבה רק לצורך דרשא זו בלבד שחטאת ואשם נאכלין ליום ולילה, למה נכתב "זבח" בתחילת הפסוק?

נכתוב קרא

"זבח" בסוף הפסוק לגבי אכילה: "

ובשר תודת שלמיו

-

זבח

ביום קרבנו יאכל". ומייתור תיבת "זבח" נלמד שחטאת ואשם נאכלים גם הם ליום ולילה, ומפני

מאי

נכתב "

זבח

" בתחילת הפסוק? בהכרח

שמע מינה תרתי

: א, שחטאת ואשם נאכלין ליום ולילה, ב, שצריך לזבוח לשם כפרת בעליו .

אשכחן זביחה

, שצריך לזבוח לשם כפרת בעליו ואם שינה לא עלתה לבעלים לשם חובה.

שאר עבודות

[קבלה, הולכה וזריקה]

מנין

שחייב לעשותן לשם כפרת הבעלים, ושינוי בעלים פוסל?

וכי תימא לילף

שאר עבודות

מזביחה

, הרי יש לפרוך:

מה לזביחה

שהיא חמורה משאר עבודות,

שכן פוסל

בה זביחת קרבן פסח

שלא לשם אוכלין

[זקן או חולה]

בפסח

, תאמר בשאר עבודות שאין בהן פסול מחשבה שלא לשם אוכלין בפסח, ויתכן שגם מחשבת שינוי בעלים לא תפסול בהן!

אלא, המקור שצריך לעבוד גם שאר עבודות לשם הבעלים נלמד ב"מה מצינו" כך:

נאמרה זביחה בשינוי קודש, ונאמרה זביחה בשינוי בעלים, מה זביחה האמורה בשינוי קודש לא חלקת בין זביחה לשאר עבודות

ובכולן צריך שתעשה העבודה לשם אותו קרבן,

אף זביחה האמורה בשינוי בעלים לא תחלק בהן בין זביחה לשאר עבודות

, ובכולן צריך לעשות את העבודה לשם כפרת בעליו של הקרבן.

אך על לימוד זה

איכא למיפרך

, שאין להשוות דין שינוי בעלים לדין שינוי קודש, כי

מה לשינוי קודש שכן

יש בו ארבע חומרות שאינן קיימות בשינוי בעלים:

א.

פסולו בגופו

. מחשבה שלא לשמו בעבודת הקרבן מחילה פסול בגוף הקרבן עצמו, ואין היא חסרון בעשיית העבודה גרידא [חסרון בעשיית העבודה נקרא "פסולו בקודש" לעומת פסול שחל בקרבן עצמו שנקרא "פסולו בגופו"], ואילו מחשבת שינוי בעלים אינה אלא פסול במעשה העבודה. [ולקמן מקשינן "מאי שנא דקרית לשינוי קודש פסולו בגופו ולשינוי בעלים פסולו בקודש"] .

ב. פסול שינוי קודש

ישנו בארבע עבודות

, שבכל אחת מארבע העבודות אם חשב שעושה את העבודה הזאת כשלעצמה לשם קרבן אחר [כגון שבעת הולכת הדם של עולה חישב שמוליכו לשם שלמים] חל בו פסול של לא - לשמה.

מה שאין כן בשינוי בעלים, שמחשבת השינוי היא שיתכפרו בו בעלים אחרים, וכיון שאין כפרה אלא בזריקת הדם נמצא שרק אם יחשוב בעשותו את אחת העבודות שהזריקה תהיה לכפרת בעלים אחרים יפסול משום שינוי בעלים, אך אם לא יחשוב על הזריקה אלא רק ישחוט [או יוליך או יקבל] עבור בעלים אחרים לא יהיה כל פסול של שינוי בעלים, כי כל מהותו של השינוי הוא בכפרת בעלים אחרים ולא בעשיית העבודה עבורם. .

ג. פסול שינוי הקודש

ישנו

גם

לאחר מיתה

, שאם מת מפריש הקרבן, חייב היורש להקריבו לשם אותו קרבן שהפרישו המוריש, מה שאין כן בשינוי בעלים, כי משעה שמת המפריש שוב אי אפשר לעשותו לשם כפרתו של המפריש.

ד. פסול שינוי קודש

ישנו בציבור כביחיד

, שגם קרבן ציבור יש לעשותו לשמו ואם עשאו לשם קרבן אחר לא יוצאים בו הציבור ידי חובתם, מה שאין כן פסול שינוי בעלים, שלא יתכן בקרבן ציבור, שהרי כל כלל ישראל הוא בעליו של הקרבן, ולא שייך להקריבו לשם ישראל אחר .