זבחים 45a — התלמוד בעברית

אמר

על כך

רבא

בתמיה:

הלכתא למשיחא!?

וכי בא לקבוע כאן הלכה הצריכה לנו לימות המשיח, שעכשיו לא הוצרכנו לה ואינה נוגעת לנו למעשה!?

אמר ליה אביי

: לדבריך שאין לקבוע הלכה לימות המשיח,

אלא מעתה כל

דיני

שחיטת קדשים לא לתני

כלל, שהרי

הלכתא למשיחא הוא?

אלא

מדוע שונים אנו אותם, כי

דרוש וקבל שכר

על עצם הלימוד, אף על פי שאינו נוגע למעשה, ואם כן,

הכא נמי

אמר רב נחמן את דבריו משום

דרוש וקבל שכר!?

וביאר רבא את תמיהתו:

הכי קאמינא לך "הלכתא" למה לי!?

וודאי שצריך לגרוס את כל דיני שחיטת קדשים לפי שתורה היא ודרוש וקבל שכר, אלא תמיהתי היא, מדוע קבע הלכה שענינה הוראה למעשה, וזו אינה נוגעת לנו עכשיו?

לישנא אחרינא: אמר ליה

רבא,

הלכה קאמינא

וכפי שהתבאר, והשינוי הוא בצורת הגירסא בלבד.

מתניתין:

קדשי עובדי כוכבים

, שהקדישום הגויים לגבוה, אין

חייבין עליהן

האוכלן

משום פיגול, נותר וטמא.

והשוחטן בחוץ פטור, דברי רבי שמעון.

רבי יוסי מחייב

בכולן.

גמרא:

תנו רבנן: קדשי עובדי כוכבים

לא נהנין מהן, ולא מועלין בהן.

ואין חייבין עליהן משום פיגול, נותר וטמא.

ואין עושין תמורה.

ואין מביאין נסכים

בפני עצמם בלא זבח,

אבל קרבנן טעון נסכים.

הלכך, אם שלח העובד כוכבים את דמי הנסכים עם הקרבן שלו מקבלים הימנו, ואם לאו, מביאים נסכים משל צבור,

דברי רבי שמעון.

אמר רבי יוסי: רואה אני בכולן

, בכל הענינים הללו,

להחמיר,

שיש לנהוג בקדשי עכו"ם באותה החומרה של קדשי ישראל, לפי

שנאמר בהן,

בקדשי עכו"ם, בפרשת אמור [ויקרא כב] "איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל, אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו

לה'

לעולה". מדכתיב "איש איש", מרבים אנו שגם עכו"ם נודרים נדרים ונדבות כישראל.

ומדכתיב בהאי קרא "לה'", משמע שקדשי עכו"ם הם בכלל "קדשי ה'" לכל דיניהם.

ועתה חוזרת הברייתא לבאר את דברי רבי שמעון:

במה דברים אמורים

שאין מועלין בקדשי עכו"ם אליבא דרבי שמעון,

בקדשי מזבח

שהקדיש העכו"ם לקרבן.

אבל בקדשי בדק הבית

שהקדיש העכו"ם, מודה רבי שמעון

שמועלין בהן.

שנינו במשנה: קדשי עכו"ם

לא נהנין ולא מועלין

בהן.

ומבארת הגמרא:

לא נהנין

-

מדרבנן.

ולא מועלין

מדאורייתא.

דגמרינן

דין

מעילה

בקדשי עובדי כוכבים בגזירה שוה "

חטא חטא" מתרומה.

במעילה כתיב "נפש כי תחטא ומעלה מעל", וגבי תרומה כתיב "ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא".

ובתרומה כתיב

בהמשך הפרשה "ולא יחללו את קדשי

בני ישראל",

וממעט הכתוב ואומר, שהמדובר לגבי תרומה הוא רק בקדשים שמקדישים ישראל

ולא

בקדשים שמקדישים

עובדי כוכבים.

וכמו שנתמעטו עכו"ם בענין תרומה, כמו כן נתמעט קרבנם ממעילה.

שנינו במשנה:

ואין חייבין עליהן משום פיגול, נותר וטמא.

ומבארת הגמרא:

מאי טעמא? דאתי פיגול

בגזירה שוה של

"עון עון" מנותר.

בפיגול כתיב "עונה תשא", ובנותר כתיב "עונו ישא", הרי שהשוותה תורה את דין הפיגול לדין הנותר.

והדר, אתי נותר,

ולאחר מכן, יש לנו לחזור וללמוד את דינו של נותר בגזירה שוה של

"חילול חילול" מטומאה,

כי בנותר כתיב "קדש ה' חלל". ובטומאה כתיב "ולא יחללו".

ובטומאה כתיב

"וינזרו מקדשי

בני ישראל"

, מלמד הכתוב שפרשת אכילת קדשים בטומאה נאמרה רק לגבי קדשי בני ישראל,

ולא

לגבי קדשי

עובדי כוכבים.

והיינו, שלמדנו מטומאה לנותר, ומנותר לפיגול, שהרי דבר הלמד בגזירה שוה חוזר ומלמד בגזירה שוה, כמו שיבואר לקמן בפרק איזהו מקומן.

שנינו במשנה:

ואין עושין

קדשי עובדי כוכבים

תמורה.

ומבארת הגמרא:

מאי טעמא? דאיתקש תמורה למעשר בהמה

, דכתיב גבי מעשר בהמה "לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו. ואם המר ימירנו, והיה הוא ותמורתו יהיה קדש".

ומעשר בהמה איתקש למעשר דגן

, דכתיב "עשר תעשר את כל תבואת זרעך", בשני מעשרות הכתוב מדבר, אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן.

ובמעשר דגן כתיב "

כי את מעשר

בני ישראל

אשר ירימו", וממעטינן

ולא עובדי כוכבים.

ומכאן למדנו שגם לגבי דין תמורה נתמעטו קדשי עובדי כוכבים.

ומקשינן:

וכי דבר הלמד בהיקש, חוזר ומלמד בהיקש!?

והרי אין הדבר כן, ואם כן כיצד ניתן ללמוד דין תמורה על ידי היקש למעשר בהמה, כאשר מעשר בהמה עצמו כל דינו הוא משום שהוקש למעשר דגן?

ומתרצינן: רק בקדשים נאמר הכלל שדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש. אבל כאן הדבר [הראשון] המלמד בהיקש הוא מעשר דגן,

ומעשר דגן חולין הוא.

הילכך, על אף שהדבר הלמד ממנו בהיקש הוא מעשר בהמה, שהוא קדשים, בכל זאת ניתן לחזור וללמוד ממנו בהיקש אפילו לתמורה, שהיא גם כן קדשים.

ומקשינן:

הניחא

להחשיב אותו כחולין

למאן דאמר בתר "מלמד" אזלינן,

שאם הדבר המלמד הוא חולין, הרי אף על גב שהדבר הלמד הוא קדשים, בכל זאת למדים ממנו, אם כן, כאן שהדבר המלמד הוא מעשר דגן, שחולין הוא, שפיר אנו למדים מהדבר הלמד ממנו.

אלא למאן דאמר בתר "למד" אזלינן,

והיינו, במקום שהדבר הלמד הוא קדשים, אי אפשר לחזור וללמוד ממנו בהיקש,

מאי איכא למימר?

והלא כאן במעשר בהמה הדבר הלמד הוא קדשים, ובקדשים נאמר הכלל כי דבר הלמד בהיקש, אינו חוזר ומלמד בהיקש!?

ומכח הקושיה הזאת חוזרת בה הגמרא, ואומרת שלא לומדים את דין התמורה בקדשי עכו"ם מהיקש למעשר בהמה משום שמעשר בהמה הוקש למעשר דגן,

אלא

ממעשר בהמה עצמו למדים זאת, שהוא אינו קרב משל עכו"ם, משום שאין עכו"ם מביאים אלא נדרים ונדבות, ולא קרבנות חובה -

מעשר בהמה

הוא קרבן

חובה שאין לו זמן קבוע

להבאתו.

ו

כל קרבן

חובה שאין לו זמן קבוע,

רק

ישראל מייתו,

אבל

עובדי כוכבים לא מייתו

, לפי שאין להם כל שייכות בקרבנות חובה שאין להם זמן קבוע, כגון מעשר בהמה וחטאת ואשם [והוא הדין שאין הם מביאים קרבן חובה שיש לה זמן קבוע, כמו עולת ראיה, אלא שבסוג זה של קרבן יש להם צד שייכות, בעולה רגילה, ואילו במעשר ובחטאת ובאשם שאין זמנם קבוע, אין להם שייכות בכל ענין].

הילכך, יכולים אנו ללמוד תמורה ממעשר בהמה למעט עובדי כוכבים.

שנינו במשנה:

ואין מביאין נסכים.

תנו רבנן

: כתיב בפרשת נסכים [במדבר טו] "כל

האזרח

יעשה ככה" [ולקמן אנו למדים מכאן שאפשר להתנדב נסכים בפני עצמם לנדבה, גם בלי להביא זבח]. מלמד הכתוב כי רק "

אזרח

", שהוא אדם מישראל,

מביא נסכים, ואין העובד כוכבים מביא נסכים.

ומאחר שמיעטנו עובד כוכבים מהבאת נסכים,

יכול לא תהא עולתו

שהתנדב

טעונה נסכים?

תלמוד לומר

בפרשת נסכים "

ככה

יעשה לשור". תלתה התורה את חיוב הנסכים בקרבן, ואין הבדל בין קרבן ישראל לקרבן עובד כוכבים לחיוב נסכים. הילכך, אם שלח העכו"ם דמי הנסכים, יקרבו משלו. ואם לאו, הם קרבים משל צבור, כי "תנאי בית דין" הוא שיקרבו משל צבור. והמיעוט של עכו"ם מנסכים נאמר לגבי נסכים הבאים בפני עצמם, שלא עם זבח, שאין העכו"ם יכול להביאם.

שנינו בברייתא:

אמר רבי יוסי: רואה אני בכולן להחמיר.

ומוסיפה הברייתא לפי רבי שמעון:

במה דברים אמורים בקדשי מזבח.

ומבארת הגמרא:

מאי טעמא

דרבי שמעון לחלק בין קדשי מזבח של עכו"ם שלא מועלים בהם, לבין קדשי בדק הבית של גויים, שכן מועלים בהם?

קסבר

רבי שמעון,

כי גמרה,

מה שנלמדה

מעילה

בגזירה שוה "

חטא חטא" מתרומה,

לומר שאין מועלין בקדשי עובד כוכבים, זה רק בקדשי מזבח, שהם

דומיא דתרומה, ד

תרומה עצמה

קדישא קדושת הגוף. אבל קדושת בדק הבית, דקדושת דמים

היא,

לא

למדים אותה בגזירה שוה מתרומה, ולכן קדשי עובדי כוכבים שהקדישו העכו"ם לבדק הבית, מועלים בהם כבקדשי ישראל.

תנו רבנן: דם שנטמא, וזרקו

על גבי המזבח,

אם

בשוגג,

הורצה,

עלה הזבח לרצון עבור בעליו בזריקת הדם הטמא על המזבח, והבעלים נתכפרו, והבשר נאכל, משום שהציץ מרצה על טומאת הדם.