זבחים 38b — התלמוד בעברית

מאי לאו,

שהזה על קיר מזבח הזהב

אפלגיה דמזבח,

כנגד חצי גובהו. שהרי כך מתפרשת תיבת "טהרו",

כדאמרי אינשי "טהר טיהרא, והוי פלגא דיומא".

דהיינו צהריים, שהוא חצי היום. ואף טהרו של מזבח היינו חצי המזבח. והרי כאשר הוא נותן את הדם בחציו של מזבח, אי אפשר לצמצם שלא יהיו מקצת הדמים למעלה ומקצתם למטה, הרי מצינו דמים שחציין למעלה וחציין למטה!?

ומתרצינן:

אמר רבא בר שילא: לא

על חצי המזבח היזה, אלא

אגילוייה

של מזבח, דהיינו גגו. וכונת הכתוב לומר, כי אחר שהיה מטהרו מהדשן שעליו ומגלה את גגו, היה מזה מן הדם שם. ולכך הוא קרוי "טהרו", על שם שמטהרו ומייפהו, וכמו

דכתיב

בפסוק

"וכעצם השמים לטוהר"

[שמות כד].

וממשיכה הגמרא ומקשה:

והא איכא שירים

של הדם, שעיקר מתנותיו ניתנים למעלה, ושייריו נשפכים ליסוד המזבח, ונמצא חצי דמים למעלה, וחציין למטה!?

ומתרצינן: נתינת

שירים לא מעכבי

את הכפרה. ומה שאמרנו שלא מצינו דמים הניתנים חציין למעלה וחציין למטה הוא בנתינת דמים המעכבת את הכפרה.

ומקשינן:

והאיכא שירים

של דמים

הפנימים,

שעיקר מתנותיהם ניתנות בקרנות מזבח הפנימי למעלה, ושייריהם נשפכים ליסוד מזבח החיצון למטה,

דאיכא למאן דאמר

לקמן בפרק איזהו מקומן [נב א] דשפיכתם ליסוד

מעכבי!?

ומתרצינן:

בחד מקום

בלבד, דהיינו במזבח אחד,

קאמרינן

שלא מצינו דמים חציין למעלה וחציין למטה, ואילו שיירי דמים הפנימיים אינם ניתנים על מזבח הפנימי אלא נשפכים ליסוד מזבח החיצון.

תניא: רבי אליעזר בן יעקב אומר

לגבי פלוגתת בית שמאי ובית הלל:

בית שמאי אומרים, שתי מתנות ש

ניתנות על קרנות המזבח

ב

קרבן

חטאת, ו

מתנה

אחת ש

ניתנת

בכל הזבחים

, הרי אלו

מתירות

את אימורי הזבח להקטרה, ואת הבשר באכילה. אך כל זמן שלא נתן שתי מתנות בחטאת, לא הותרו האימורים והבשר.

ו

כמו כן

מפגלות

שתי המתנות שבחטאת את הזבח. דהיינו, רק אם חישב מחשבת פיגול בעת נתינת שתיהן מתפגל הקרבן, אבל אם חישב את מחשבת הפיגול רק באחת מהן, ובשניה שתק ולא חישב, לא התפגל הקרבן, כיון ש"אין מפגלין בחצי מתיר", ונתינת שתי המתנות יחד הן ה"מתיר", ואילו נתינה אחת היא רק "חצי מתיר".

ואילו

בית הלל אומרים

: מתנה

אחת שבחטאת ו

מתנה

אחת שבכל הזבחים,

הרי זו

מתירה

את אימורי הזבח ובשרו,

ומפגלת

אם חישב מחשבת פיגול בעת נתינתה.

מתקיף לה רב אושעיא

לדברי רבי אליעזר בן יעקב:

אם כן

, כדבריך, שלדעת בית שמאי לא נעשה הזבח פיגול אלא אם כן חישב בעת נתינת שתי המתנות, ולדעת בית הלל פיגל אף אם חישב באחת

ליתנייה

למחלוקת זו

גבי קולי בית שמאי וחומרי בית הלל

, שנסדרו במסכת עדיות. שהרי בית שמאי מקילים כאן, באומרם שמחשבת פיגול בעת הנתינה של מתנה אחת בלבד אינה מפגלת, ולבית הלל היא כן מפגלת!?

ומתרצינן:

אמר ליה רבא

לרב אושעיא:

כי איתשיל,

כאשר נשאלה משנה זו בבית המדרש [במסכת עדויות], רק

ל

ענין

התירא

של האימורים והבשר

איתשיל,

ולא לענין מחשבת פיגול במתנה אחת. לפי שעמד השואל ושאל: נתן מתנה אחת, ונשפך הדם, האם הותרו האימורים והבשר, או לא הותרו? ועמדו בית שמאי ופסלו, ובית הלל הכשירו,

דהוו להו בית שמאי לחומרא

בדין זה. אלא שמכאן למדנו שלשיטת בית שמאי אין מתנה אחת מפגלת, ולגבי זאת אכן בית שמאי הם המקילים.

אמר רבי יוחנן: שלש מתנות

הדם

שבחטאות,

אף על פי שהן אינן מעכבות את הכפרה, ואין נתינתם חשובה כמו הנתינה הראשונה המכפרת, מכל מקום, אם לא נתנו את שלשת המתנות עד שקיעת החמה, נפסל הדם בשקיעת החמה, על אף שכבר נתן ממנו מתנה אחת, ואינו יכול להמשיך ולתת את שאר המתנות. ומשום כך

אינן באות

על המזבח

בלילה,

ובאות לאחר מיתה

של בעלי הקרבן. שאם נתן מתנה ראשונה, ולאחריה מת הבעלים, נתכפר כבר בראשונה, ואין עוד על הדם שם "חטאת גמורה", ואין היא נפסלת משום חטאת שמתו בעליה.

והמעלה מהן

בחוץ

לעזרה

חייב.

אמר רב פפא

: שלש מתנות אחרונות הללו,

יש מהן

דברים שבהלכות דמים דינן

כתחלתן,

כתחילת מתן הדמים, בנתינה הראשונה.

ויש מהן

דברים שהן

כסופן,

שבדברים הללו יש להן תורת "שיירי הדם":

ובתחילה אומר רב פפא מהם הדברים שדינם כתחילת מתן הדמים:

א. הזורק אותן ב

חוץ

חייב, כיון שראויים להינתן בפנים בתורת זריקה גמורה.

ב.

ו

אסור ליתנן ב

לילה

, כיון שנפסלו מזריקה בשקיעת החמה.

ג. וחייבים עליהן משום

זרות

, שאם זרקן זר בפנים חייב מיתה.

ד.

ו

טעונות

כלי שרת.

ה. ונתינתן היא על ה

קרן

.

ו.

ו

צריך ליתנם על קרנות המזבח

באצבע

.

ז. ואם ניתז מהדם על הבגד לאחר נתינת מתנה ראשונה, הרי הוא טעון

כיבוס,

כאילו ניתז קודם לכן. אך אם ניתז מן הדם על הבגד לאחר שכבר ניתנו כל מתנות הדם, אין הבגד טעון כיבוס, כי למדנו דבר זה מהפסוק "אשר יזה עליה", פרט לזה שכבר הוזה.

ח.

ו

כן יש בהן דין

"שירים".

שאם קיבל דם החטאת בארבע כוסות במקום כוס אחת, ונתן מתנה אחת מכל כוס, הרי אף הדמים משלוש הכוסות שניתנו לאחר מתנה ראשונה, חל עליהם דין שיירי הדם, ושופכן אל יסוד המזבח.

בכל אלו הפרטים דין הדמים של שלשת המתנות האחרונות, הוא

כתחלתן

של המתנות. דהיינו כדין המתנה הראשונה

.

אך מאידך, יש דברים שדינם כסופן -

א. הן באות גם לאחר

מיתה

של בעל הקרבן, ואין להם את הדין של דם חטאת שמתו בעליה.

ב. ו

לא שריא,

לא מתירה זריקתן את הבשר והאימורים, לפי שכבר הותרו במתנה ראשונה. ג.

ולא מפגלא

את הזבח. שאם נתן את נתינה הראשונה כתיקונה, ולאחר מכן חישב מחשבת פיגול בעת נתינת שלש האחרות, לא מתפגל הזבח.

ד.

ולא עיילא לגוואי.

אין להם תורת פסול בכניסה לפנים ההיכל, שאם נתן מתנה אחת במקומה ואחר כך הכניס את יתר הדם לפנים, אין הדם נפסל משום חטאת שנכנס דמה לפנים, כי בדין זה נאמר "וכל חטאת אשר יובא את דמה לכפר בקודש", ולמדנו מכאן שלא דיבר הכתוב אלא בדם הראוי לכפרה, יצא דם זה שאינו ראוי לכפרה, כי כבר התכפרו הבעלים בנתינה הראשונה.

ובכל אלו הדינים, הרי דין הדמים הללו הוא

כסופן,

כשיריים של הדם.

אמר רב פפא: מנא אמינא לה

, מנין למדתי לומר זאת, שאפילו לאחר מתנה ראשונה, אם ניתז מדם החטאת על הבגד, הרי הוא טעון כיבוס!?

דתנן

[לקמן צג א]:

ניתז

דם

מן הצואר

של בהמת החטאת

על הבגד, אינו טעון כיבוס,

כי למדנו מהפסוק "אשר יזה" [ויקרא ז] שרק דם הראוי להזאה טעון כיבוס, יצא דם הניתז מן הצואר, שאינו ראוי להזאה, כיון שלא נתקבל בכלי שרת.

וכן אם ניתז על הבגד דם

מן הקרן,

לאחר שכבר ניתן הדם בקרן המזבח,

ומן היסוד

, שלאחר שנשפכו השיריים ליסוד ניתז מן הדם הזה על הבגד,

אינו טעון כיבוס.

ואף זה נלמד מ"אשר יזה", פרט לזה שכבר הוזה.

ומדייק רב פפא: דווקא אם כבר ניתז מהדם שאינו ראוי להינתן על הקרן, אז הוא אינו הוא טעון כיבוס.

הא

אם ניתז

מן

הדם

הראוי לקרן, טעון כיבוס!

והרי אף הדם העומד לשלש מתנות אלו ראוי הוא להינתן על הקרן, ולכך אם ניתז ממנו, טעון כיבוס.

ומקשה הגמרא לרב פפא:

וליטעמיך,

שדייקת "הא מן הראוי לקרן, טעון כיבוס", הרי נאמר במשנה גם שאם ניתז

מן היסוד, אינו טעון כיבוס,

ואם כך, האם גם תדייק, לשיטתך,

הא

אם ניתז

מן

הדם

הראוי ליסוד,

דהיינו שיירי הדם לאחר נתינת כל מתנותיו,

טעון כיבוס!?

והרי

"אשר יזה" כתיב

בפסוק, ודרשנו ממנו:

פרט לזה שכבר הוזה!?

ומסיימת הגמרא את הקושיה, ואומרת: אין רב פפא יכול ללמוד טעמו ממשנה זו, כי בהכרח, יש לומר,

הא מני?

משנה זו מי הוא התנא ששנה אותה?

רבי נחמיה,

שהוא התנא היחיד הסובר שאפילו הדמים הנותרים כשיריים נוהגים בהם דיני הדם של קרבן חטאת.

דתנן: רבי נחמיה אומר: שירי הדם

, אפילו של חטאות החיצוניות,

שהקריבן בחוץ חייב.

והיינו משום שלדעת רבי נחמיה, דין דם חטאת עליהם. ולשיטתו, הוא הדין אם ניתז מהשיירים על הבגד, הרי הוא טעון כיבוס.

ואם כן, נדחתה ראייתו של רב פפא, שהרי אנו איננו סוברים כרבי נחמיה.

אך דוחה הגמרא, וטוענת:

אימר דשמעת ליה לרבי נחמיה

שמחשיב את השירים לדם חטאת, דווקא

לענין העלאה

בחוץ, ורק משום כך חייב,

מידי דהוי אאיברים ופדרים,

שחייב עליהם אם העלם בחוץ כיון שראויים להיקרב בפנים, והוא הדין לגבי שיירי הדם, יש לחייב על זריקתו בחוץ כיון שהוא ראוי להינתן בפנים, ליסוד המזבח. אבל

לענין

דין

כיבוס, מי שמעת ליה

לרבי נחמיה שיאמר ששיירי הדם חשובים דם חטאת?

ומתרצינן:

אין,

אכן מצאנו שסובר רבי נחמיה כן, אף לענין דין כיבוס,