זבחים 37a — התלמוד בעברית

מנין לכל הדמים

שאם נשתיירו בכלי לאחר זריקת שתי מתנות הדם,

שטעונים מתן דם ליסוד

המזבח, וכדין האמור בחטאת, שנאמר בה "ואת כל דמה [הנותר ממתן הדם על קרנות המזבח] ישפוך אל יסוד המזבח"?

תלמוד לומר "ודם זבחיך ישפך".

ואם כן, כיצד למדת מפסוק זה שאם נתן מתנה אחת כיפר? ומתרצינן: תנא זה, הדורש מ"ודם זבחיך ישפך" ללמד שמתן אחד מכפר, אינו לומד דין שפיכת שיריים מפסוק זה, אלא

נפקא ליה מדרבי. דתניא: רבי אומר

: נאמר בדם חטאת העוף הנשאר לאחר מתן דמה על קיר המזבח

"והנשאר בדם, ימצה

אל יסוד המזבח". [ויקרא ה] ותיבת "בדם" מיותרת היא,

שאין תלמוד לומר "בדם",

אלא היה לו לכתוב "והנשאר ימצה",

ומה תלמוד לומר "

והנשאר

בדם

ימצה"? -

לפי שלא למדנו

עד כה

אלא ל

דמים ה

ניתנין מתן ד'

מתנות על ארבע קרנות המזבח, דהיינו חטאת בהמה,

שטעונין

דמים אלו

מתן דמים ליסוד,

וכפי האמור בה במפורש.

שאר דמים,

אשר אינם טעונים ארבע מתנות,

מנין

שגם בהם טעון יתר הדם להינתן ליסוד?

תלמוד לומר "והנשאר בדם ימצה". שאין תלמוד לומר "בדם",

ומילה זו מיותרת היא,

ומה תלמוד לומר "בדם"? לימד

הכתוב

על כל הדמים

שנשאר מהם דם לאחר עיקר זריקתם

שטעונין

הם

מתן דמים

הנותרים

ליסוד.

ומאחר ולמדנו דין שפיכת שיריים מפסוק זה, אפשר לנו ללמוד את הדין שמתנה אחת מכפרת מהפסוק "ודם זבחיך ישפך".

ומקשינן:

ואכתי,

ועדיין יש להקשות: וכי הפסוק "ודם זבחיך ישפך"

להכי הוא דאתא,

ללמד שמתנה אחת מכפרת? והרי

מיבעי ליה

ללמוד ממנו דין אחר,

לכדתניא: מנין ל

דמים אשר דינם להיות

ניתנין בזריקה

מרחוק, וכגון בעולה ושלמים ואשם שנאמר בהם "וזרקו",

ש

אם

נתנן בשפיכה,

שעמד סמוך ליסוד, ושפכם עליו, ש

יצא

ידי חובת נתינת הדם?

תלמוד לומר "ודם זבחיך ישפך".

שמשמעו דם כל הזבחים ישפך, ובא הכתוב ללמדנו שאף באלו שנאמר בהם דין זריקה, יצא ידי חובה בשפיכה. ומאחר ונצרך הכתוב לדבר זה, היאך למדת ממנו דין מתנה אחת מכפרת?

ומתרצינן: התנא שלמד מהכתוב "ודם זבחיך ישפך" שמתנה אחת מכפרת,

סבר לה כרבי עקיבא, דאמר לא זריקה בכלל שפיכה, ולא שפיכה בכלל זריקה,

אלא כל קרבן יש ליתן את דמו כדינו האמור בו, ואם שינה אופן הנתינה לא יצא ידי חובת מתן דם.

ומצינו שכך סובר רבי עקיבא,

דתנן

במסכת פסחים [קכא א]: חבורת מנויין על קרבן הפסח, אם מרובים הם, מביאים עמם גם קרבן חגיגה הקרב בארבעה עשר בניסן. וקודם אכילתם, יש להם לברך על הפסח: ברוך אשר קדשנו במתותיו וצונו לאכול את הפסח. ועל החגיגה יש לברך: ברוך וגו' לאכול את הזבח.

ברך ברכת הפסח, פטר את של זבח,

ואינו צריך לברך עליו. אבל אם ברך ברכה

של זבח, לא פטר את

ברכת

הפסח, דברי רבי ישמעאל.

וסברה הגמרא עתה, שטעמו של רבי ישמעאל הוא משום שסובר שזריקה בכלל שפיכה, ומאחר ודם הפסח ניתן בשפיכה ודם החגיגה [שהוא שלמים] ניתן בזריקה, נמצא שמתן דם קרבן החגיגה הינו בכלל מתן דם הפסח, שהרי אם יתן את דם השלמים בשפיכה, יצא. ולכך ברכת הפסח פוטרתו. ומה שאין כן מתן דם הפסח, שאינו בכלל מתן דם השלמים, כי אם יתן את דם הפסח בזריקה לא יצא, מאחר ולא מצינו בשום מקום שהניתנין בשפיכה שנתנן בזריקה יצא, ולכך אין ברכת הזבח פוטרת את ברכת הפסח, שאין הפסח כלול בזבח.

רבי עקיבא אומר: לא

ברכה

זו פוטרת את

ברכה

זו, ולא זו פוטרת את זו.

וטעמו, משום שסובר, אף הניתנים בזריקה שנתנם בשפיכה לא יצא. ואין ללמוד מהפסוק "ודם זבחיך ישפך" שמועילה שפיכה, מאחר ופסוק זה בא להורות על עיקר דין דם הפסח, שהוא ניתן בשפיכה, ואי אפשר ללמוד ממנו שני דינים. וכיון שדין דם הפסח להינתן בשפיכה, נמצא שאף החגיגה אינה בכלל הפסח, שהרי אם יתן את דמיה בשפיכה לא יצא, ולכך אין ברכת הפסח פוטרתה.

ומעתה, תנא זה של הברייתא, הדורש מהפסוק "ודם זבחיך ישפך" ללמד על דין מתנה אחת מכפרת, סובר כרבי עקיבא בדין הניתנים בזריקה שאין מועילה בהם שפיכה, ולא נצרך הפסוק ללמד על דבר זה, והוא מיותר ללמוד ממנו שמתן דם אחד מכפר. אולם מצד שני הוא חולק על רבי עקיבא בדין זה שדם הפסח ניתן בשפיכה. כי רבי עקיבא למד זאת מ"ודם זבחיך ישפך", ואילו לשיטת התנא של הברייתא, פסוק זה בא ללמד שמתנה אחת מכפרת, ואינו מיותר ללמד על דם הפסח שניתן בשפיכה.

ומקשינן:

אכתי,

עדיין יש להקשות: וכי הפסוק "ודם זבחיך ישפך"

להכי הוא דאתא

ולא לדרשה אחרת? והרי

מיבעי ליה לכדתניא: רבי ישמעאל אומר: מתוך שנאמר

[במדבר יח]

"אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז

את דמם תזרוק על המזבח, ואת חלבם תקטיר",

למדנו

בזה

לבכור שטעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח.

מעשר ופסח, מנין

שאף הם טעונים מתן דמים ואימורים לגבי מזבח?

תלמוד לומר "ודם זבחיך ישפך".

הרי שנצרך פסוק זה לדבר אחר!?

ומתרצינן:

סבר לה

התנא של הברייתא

כרבי יוסי הגלילי

, הסובר שדם הפסח ניתן בזריקה, ולומד זאת מהאמור בבכור עצמו.

דתניא: רבי יוסי הגלילי אומר

: "את

דמו

תזרוק

" לא נאמר

בבכור,

אלא

"את

דמם"

נאמר בו, בלשון רבים. וכן

"חלבו" לא נאמר

, אלא

"חלבם".

הרי שאין הוא בא ללמד רק על עצמו, אלא

לימד על בכור, מעשר ופסח, שטעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח.

ונמצא הפסוק "ודם זבחיך ישפך" מיותר ללמוד ממנו דין מתנה אחת מכפרת.

ושבה הגמרא לדון בדעת רבי ישמעאל, שלמד בברייתא את דין שפיכת דם הפסח מ"ודם זבחיך ישפך",

כי

בהכרח רבי ישמעאל הוא זה ששנה גם את הברייתא לעיל, לדרוש מפסוק זה את דין הניתנים בזריקה שנתנם בשפיכה יצא. שהרי רבי עקיבא וודאי אינו סובר כן, כי מאחר ואמר שאין ברכת הפסח פוטרת את של זבח, על כרחך טעמו משום שהפסח בשפיכה והזבח בזריקה. ואין לומר שסובר רבי עקיבא שהפסח בזריקה, כרבי יוסי הגלילי, שאם כן, היו שניהם פוטרים זה את זה בברכתם, מאחר ושניהם בזריקה.

ואם כן, מקשינן:

ורבי ישמעאל,

הרי

האי קרא

"ודם זבחיך ישפך"

מפיק ליה להכי

, הוא לומד ממנו שהניתנין בזריקה שנתנם בשפיכה יצא,

ומפיק ליה

גם

להכי,

ללמוד ממנו שדם הפסח ניתן בשפיכה? וכי יתכן לדרוש את אותו פסוק לשני ענינים שונים?

ומתרצינן:

תרי תנאי

שנו את אלו

אליבא דרבי ישמעאל.

והיינו, התנא שלמד בדעת רבי ישמעאל לדרוש מפסוק זה שדם הפסח ניתן בשפיכה, סובר שברכת הפסח אינה פוטרת את הזבח, ולא חלק רבי ישמעאל על רבי עקיבא בדין זה, כיון שהניתנין בשפיכה שנתנם בזריקה לא יצא. כי מאחר ודרש ב"ודם זבחיך ישפך" על נתינת דם הפסח בשפיכה, הרי שלא ניתן ללמוד ממנו להכשיר זריקה בדם הטעון שפיכה. ואילו התנא שלמד בדעת רבי ישמעאל שברכת הפסח פוטרת את של זבח, אינו סובר שדם הפסח ניתן בשפיכה, אלא דינו בזריקה, והטעם בזה שברכת הפסח פוטרת הוא משום שקרבן פסח הוא עיקר, והזבח טפל לו.

ומקשינן:

בשלמא לרבי ישמעאל, דמוקים לה

את פסוק "ואת דמם תזרוק"

כוליה בבכור,

ומה שנאמר "דמם" בלשון רבים היינו משום שהוא מוסב גם על "שור כשב ועז" האמורים בו,

היינו דכתיב

בהמשך הענין שם

"ובשרם יהיה לך"

[לאהרן הכהן], כי בשר הבכור נאכל לכהנים, ולכך נאמר בלשון רבים, שאף זה מוסב על אלו.

אלא לרבי יוסי, דמוקים ליה

פסוק זה

נמי במעשר ופסח,

הרי

מעשר ופסח

אינו נאכל לכהנים אלא

בעלים אכלי ליה,

ואם כן,

מאי "ובשרם יהיה לך"

בלשון רבים?

ומתרצינן: לשון רבים האמור לגבי "בשרם", אינו מוסב על כמה מיני בכורות, שמשום כך תאמר שאף "דמם וחלבם" מתפרש כן, כי את כמה מיני בכורות ניתן להוציא בלשון "בכור". ומה שנאמר לשון רבים בבכור מוסב על בכור ממין אחד, אשר אף בו שייך לומר "ובשרם", להורות לך

אחד תם, ואחד בעל מום.