זבחים 36a — התלמוד בעברית

ב. שחט את הזבח במחשבה

על מנת ליתנן

למתנות הדם

על גבי הכבש

שאינו מקום מתן דם, או על גבי המזבח

שלא כנגד היסוד

והיינו בקרן המזרחית דרומית שלא היה לה יסוד [ודם העולה צריך להנתן על קיר המזבח כנגד היסוד שתחתיו],

וליתן את

מתנות הדם

הניתנים למעלן,

למעלה מחוט הסיקרא, חישב ליתנם

למטה. ואת הניתנים למטה

חישב ליתן

למעלן. ואת הניתנים

בפנים

ההיכל חישב לתת

בחוץ

, על המזבח החיצון,

ואת הניתנין בחוץ

חישב לתת

בפנים.

וכן אם חישב

שיאכלוהו טמאים, ו

כן אם חישב

שיקריבוהו טמאים,

או חישב

שיאכלוהו ערלים, ושיקריבוהו ערלים,

וכן אם חישב

לשבר עצמות הפסח

, או

לאכול הימנו

מן הפסח

נא

, מבושל חלקית ולא צלי,

ו

כן אם חישב

לערב דמו

של הזבח

בדם

קרבנות

הפסולים

.

בכל אלו המחשבות,

כשר

הזבח. לפי

שאין מחשבה פוסלת

בכל הקרבנות

אלא ב

מחשב

חוץ לזמנו וחוץ למקומו, והפסח והחטאת

ששחטן במחשבת

שלא לשמן.

גמרא:

ודנה הגמרא:

מאי טעמיה דרבי יהודה

במשנתנו, הפוסל בחישב להניח דמו למחר, או להוציאו לחוץ, והרי הפסוק של פסול פיגול עוסק רק במחשבת אכילה או הקטרה חוץ לזמנו, ולא בהנחת הדם!?

אמר רבי אלעזר: תרי קראי כתיבי ב

פסול

נותר: כתוב אחד

האמור לגבי קרבן פסח

אומר "לא תותירו ממנו עד בקר"

[שמות יב].

וכתוב אחד

האמור לגבי קרבן תודה

אומר "לא יניח ממנו עד בקר"

[ויקרא ז]. ונמצא פסוק אחד מיותר. ולכך יש לדורשו לפי הכלל שאם אין ענין בפסוק ללמד במקום זה, תנהו ענין ללמד במקום אחר:

אם

הפסוק המיותר לגבי איסור נותר

אינו ענין

לומר שיש איסור

להניח

[להותיר] את בשר הקרבן,

תנהו לענין מחשבת הינוח

, אם חישב בעבודתו להניח את הדם או את האימורים למחר, חוץ לזמנם, ובא הכתוב המיותר ללמד שאף מחשבה כזאת של הינוח פוסלת.

ומקשינן:

ו

כי סובר

רבי יהודה

כי

האי קרא,

הפסוק המיותר,

להכי

, למחשבת הינוח חוץ לזמנו,

הוא דאתא?

והרי

האי

פסוק מיותר זה

מיבעי ליה לכדתניא

: נאמר בפסוק שם

"ובשר זבח תודת שלמיו

ביום קרבנו יאכל. לא יניח ממנו עד בוקר" [שם].

למדנו

בזה

לתודה שנאכלת ליום ולילה

בלבד!

ועדיין לא למדנו מכאן אלא לתודה עצמה, אבל

חליפין,

אם אבדה תודתו, והפריש אחרת תחתיה, ולפני שהקריב את השניה נמצאה הראשונה, שדין השניה להיקרב כדין "חליפי תודה",

ו

כן

ולדות

תודה, ו

תמורות

תודה, שהמיר תודתו בבהמה אחרת, ודין שתיהן להיקרב,

מנין

שאף אלו נאכלים ליום ולילה?

תלמוד לומר "ובשר".

והיינו שיש בפסוק זה תיבות מיותרות, כי היה לו לכתוב "ותודתו ביומו יאכל", ומתיבת "בשר" נתרבו אלו.

חטאת ואשם, מנין

שאף בשרם נאכל ליום ולילה בלבד?

תלמוד לומר "זבח",

ובא לרבות זבחים נוספים.

ומנין לרבות שלמי נזיר,

איל הנזיר, הטעון הבאת לחם כתודה,

ושלמי פסח,

חגיגת ארבעה עשר הבאה עם הפסח, שאף אלו נאכלים ליום ולילה בלבד? [ביתר החגיגות נאמר מפורש שנאכלות לשני ימים ולילה]?

תלמוד לומר "שלמיו".

לחמי תודה, וחלות ורקיקים שבנזיר מנין? תלמוד לומר "קרבנו".

כולן

, שנתרבו כאן,

קורא אני בהן "לא יניח

ממנו עד בוקר".

נמצא שפסוק זה אינו מיותר, כי הוא בא ללמד על זמן אכילת הזבח, ואם כן, כיצד אמרנו שדורש ממנו רבי יהודה את פסול מחשבת הינוח!?

ומתרצינן:

אם כן

, אם נאמר שלא בא הפסוק הזה ללמד אלא על זמן אכילת הזבח בלבד,

לימא קרא "לא תותירו

ממנו עד בוקר", כמו בכל שאר הנותרים שנאמר בהם לשון נותר.

מאי "לא יניח"?

מפני מה הוציאתו תורה בלשון זו? אלא בא הכתוב ללמד,

אם אינו ענין ל

איסור ופסול

הינוח, תנהו ענין למחשבת הינוח

, שפוסלת את הזבח.

ומקשינן:

התינח

דרשה זו ללמד על מחשבה

להניח

דמו למחר שפוסלת. אולם מחשבה

להוציא

את דמו לחוץ שפוסלת אף היא,

מאי איכא למימר,

מנין לרבי יהודה דבר זה?

ועוד

קשה, הרי

טעמא דרבי יהודה סברא הוא,

ולא מן המקרא למדו!

דתניא: אמר להם רבי יהודה

לחכמים, וכי

אי אתם מודים שאם הניחו

את הדם

למחר שהוא פסול,

לפי שנפסל הדם בשקיעת החמה? הלא בודאי שאתם מסכימים בדבר הזה, ולכן

אף

אם

חישב להניחו למחר

-

פסול!

הרי שלא למד רבי יהודה את דינו מן הכתוב אלא מסברא.

ומסיקה הגמרא:

אלא,

אכן

טעמא דרבי יהודה סברא הוא

, שמסתבר לומר כי כל מעשה שאם יעשהו בפועל יפסל הזבח על ידו, הרי אף המחשבה [בעת עבודות הקרבן] בדבר עשיית מעשה זה פוסלת. וסברא זו קיימת אף לגבי מחשבת הוצאת הדם לחוץ, כיון שאם יוציאו בפועל יפסל, הרי אף אם חישב מחשבת הוצאה, הוא פסול.

ומקשינן: מאחר ולמד רבי יהודה את דינו מסברא, מדוע פוסל הוא רק במחשבת הנחת הדם או הוצאתו,

וניפלוג נמי רבי יהודה

על חכמים

בכולהו

מחשבות האמורות במשנה שאם חישבן הזבח כשר, ויפסול את הזבח אף באלו, מטעם זה שמחשבה כמעשה!?

ומתרצינן:

בהי ניפלוג?

וכי ניפלוג

בשובר עצמות הפסח

, שחישב בעת השחיטה לשבור עצמותיו של קרבן הפסח, שהוא דבר אסור,

ו

כן אם

חישב לאכול ממנו נא?

הרי אם יעשה כן בפועל,

זיבחא גופיה מי מיפסיל?

ואם כן, אף המחשבה על מעשה זה אינה פוסלת.

וכן אם תרצה לומר, ניפלוג בחישב

על מנת שיאכלוהו טמאים

את בשר הזבח,

ושיקריבוהו טמאים

את האימורים

,

הרי גם זה לא יתכן, כי אם בפועל יקרבו האימורים או יאכל הבשר על ידי אלו,

זיבחא גופיה מי מיפסיל

למפרע, אחרי שכבר הוכשר ונרצה הקרבן על ידי זריקת הדם!?

וכן אם תרצה לומר שניפלוג רבי יהודה בחישב

שיאכלוהו ערלים ושיקריבוהו ערלים

גם זה לא יתכן כי

זיבחא גופיה מי מיפסיל

אם יעשו זאת בפועל? וכיון שאין הזבח נפסל בעשיות אלו, אף המחשבה אינה פוסלת בהן.

לישנא אחרינא

בביאור טעמו של רבי יהודה שאינו פוסל במחשבה שיקרבוהו טמאים ושיקריבוהו ערלים:

כל כמיניה!?

דהיינו, וכי יש בכוחו לגרום שאכן יקריבוהו טמאים וערלים? הרי הכהנים הטמאים לא ישמעו לו להקריבו בפסול, וכן הערלים לא ישמעו לו להקריב, כי עברה היא להם, ולכך אין מחשבה זו פוסלת, לפי שאין זה בידו לעשות כן בפועל.

שמא תאמר: מחשב

לערב דמו בדם הפסולין,

יפסול את הזבח, מאחר ואף אם יעשה כן בפועל יפסל הזבח מחמת שלא נזרק דמו!?

אין הדבר כן, כי

רבי יהודה לטעמיה, דאמר: אין דם מבטל דם.

ואף דם זה שנתערב ראוי הוא לזריקה, ואין הזבח נפסל מחמת עירוב דמו בדם הפסולין.

ומקשינן: בחישב

ליתן את

הדמים

הניתנין למעלה למטה,

ואת הניתנים

למטה למעלה,

שאם עשה כן בפועל נפסל הזבח, מדוע לא חולק רבי יהודה לאמור שאף המחשבה פוסלת בזה?

ומתרצינן:

רבי יהודה לטעמיה, דאמר

: נתינת הדם

שלא למקומו, נמי מקומו קרינא ביה,

וכשר הזבח. ולכך אף המחשבה על כך אינה פוסלת.

ומקשינן:

וליפלוג

רבי יהודה

ב

דברי המשנה על

ניתנין בפנים שנתנן בחוץ, והניתנין בחוץ שנתנן בפנים.

והיינו, מדוע באופן זה שחישב ליתן בפנים את הדמים הניתנים בחוץ, אינו פוסל את הזבח? הרי חטאת חיצונה שנתן את דמה בפנים ההיכל פסולה, שנאמר "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד, ' באש תשרף", וכיון שאם עשה כן בפועל פסל, אף המחשבה דינה לפסול בזה, לפי רבי יהודה!? [ואין קושיית הגמרא מתייחסת לניתנים בפנים שנתנן בחוץ].

ומתרצינן: אין מחשבת נתינת דמים החיצוניים בפנים פוסלת לפיו, כי

קסבר רבי יהודה, בעינן מקום שיהא "משולש", בדם, בבשר, ובאימורין.

דהיינו, לדעת רבי יהודה אין מחשבת חוץ למקומו פוסלת אלא אם חישב ליתן את הדם בחוץ, במקום שיש בו את שלשת התנאים הללו: שהוא ראוי בשעת היתר הבמות לזרוק עליו את הדם, ומותר לאכול בו בשר קדשים, ואפשר להקטיר בו את האימורים. ורק מחשבת חוץ למקומו שכזו פוסלת, ולא מחשבה ליתן את הדם בפנים, שמקום זה לעולם אינו ראוי ליתן בו את הדמים החיצוניים.

ודבר זה גזירת הכתוב הוא, והוא נלמד ממה שאמר הכתוב לגבי מחשבת חוץ למקומו "שלישי", שבא להורות על "מקום משולש".

וכיון שגזירת הכתוב היא במחשבת חוץ למקומו שאינה פוסלת אלא אם חישב ליתנו חוץ לעזרה ולא בתוך המקדש, הרי שמחשבת נתינם דמים החיצוניים בפנים ההיכל אינה מחשבה הפוסלת את הזבח.

ומקשינן:

ומי אית ליה לרבי יהודה האי סברא

, שמחשבת חוץ למקומו צריכה להיות על מקום המשולש?

והתניא: רבי יהודה אומר

: במה שנאמר "לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום, כל

דבר רע"

[דברים יז]

ריבה כאן

הכתוב שני ענינים: האחד -

חטאת ששחטה בדרום

, דהיינו אזהרה שלא לעשות כן,

ו

השני אזהרה על

חטאת שנכנס דמה לפנים, שהיא פסולה.

ולא על הכנסה בפועל דיבר הכתוב, שהרי בזביחה הוא עוסק, אלא אזהרה שלא ישחט על מנת להכניס דמה לפנים. ומאחר וקראו הכתוב "דבר רע", בהכרח שנפסלת על ידי כך. הרי שאף לרבי יהודה אין מחשבת חוץ למקומו צריכה מקום המשולש!?

ומקשינן על קושיא זו:

ו

כי אפשר לומר כי

לית ליה לרבי יהודה

דרשת הכתוב מ

"שלישי",

המלמדת שצריך שיחשב על הוצאה למקום המשולש?

והתנן: אמר רבי יהודה

: אם

הכניס

את דם חטאת החיצונה לפנים

בשוגג כשר.

ודייקנו מכאן,

הא

אם הכניס

במזיד פסול. וקיימא לן

שבמזיד פסול רק

ב

אופן

שכיפר

בו, דהיינו שנתן ממנו על גבי מזבח הפנימי, אבל אם הכניס ולא נתן, אפילו במזיד אינו פסול.

ו

אם כן,

השתא, ומה התם,

ד

עיילי עיילא

את הדם לפנים, מכל מקום, רק

אי כיפר, אין,

אז נפסל, אבל

אי לא כיפר, לא

נפסל.

אם כן,

הכא

, שלא עשה מעשה, אלא

דחשיב חשובי

בלבד להכניסו לפנים,

לא כל שכן

שאין הוא נפסל בכך!? הרי שסובר רבי יהודה, שאין מחשבת הכנסה לפנים פוסלת.

ומתרצינן:

תרי תנאי

שנו את המשנה והברייתא הללו,

ואליבא דרבי יהודה

שנאום, ונחלקו תנאים אלו בשיטת רבי יהודה.