זבחים 34b — התלמוד בעברית

ומסיקה הגמרא:

תיובתא דריש לקיש, תיובתא.

שנינו במשנה: וכולן,

כל הפסולין

שקיבלו

את הדם במחשבת פסול של

חוץ לזמנו וחוץ למקומו, לא

נפסל הזבח מחמת כן, כיון שאין זו עבודה כלל. ולכך

אם יש דם הנפש, יחזור

כהן

הכשר

לעבודה

ויקבל

דם אחר מהבהמה, וזורקו.

בעא מיניה ריש לקיש מרבי יוחנן

: מי שהוא

פסול

לעבודה, וקיבל וזרק את הדם,

מהו שיעשה

את הדם הנותר בצואר הבהמה

שירים?

האם נאמר, כיון שזרק הפסול לעבודה את הדם, חל בדם הנותר דין שיירי דם שנעשתה בו זריקה, ושוב אינו ראוי לזריקה, כי נחשב שכבר נעשתה עבודה בדם זה, וממילא לא יועיל שיחזור הכשר ויקבל ויזרוק, או שנאמר, שזריקת פסול לעבודה, אינה נחשבת זריקה כלל, וממילא אינה עושה דין שיריים לדם הנותר, ויחזור הכשר ויקבל.

אמר ליה

רבי יוחנן:

אין

לך זריקה פסולה ש

עושה

דין

שירים

לדם הנותר,

אלא

זריקה הנעשית במחשבת פיגול או פסול, שחישב לאכול את בשר הזבח

חוץ לזמנו

או

וחוץ למקומו

שלמרות שהיא זריקה פסולה, נחשבת למעשה זריקה, והטעם

הואיל ומרצה

זריקה זו

לפיגולו

דהיינו, שלגבי קביעת פיגול ופסול בקרבן, מצינו ששמה זריקה, שאף המחשב מחשבת פיגול בעבודות הקודמות לזריקה, אין הפיגול חל בקרבן אלא בשעת זריקת הדם, והיא הקובעת שם פיגול בקרבן, וכיון שיש לה שם זריקה לענין פיגול, נחשב הדם הנותר שיירי זריקה, ושוב אין לקבלו ולזורקו.

אבל זריקה שפסולה הוא מחמת שנעשתה על ידי מי שפסול לעבודה, אינה נחשבת זריקה כלל, ויכול לחזור כהן כשר ולקבל ולזרוק את הדם, ולהכשיר את הזבח.

רב זביד מתני

את ספיקו של ריש לקיש

הכי: בעא מינה ריש לקיש מרבי יוחנן: כוס

דם

פסול,

כגון שיצא חוץ לעזרה, ונפסל משום יוצא, וזרקו כהן כשר,

מהו שיעשה

את הדם הנותר בצואר הבהמה

שירים

של זריקה זו ושוב לא תהיה תקנה לקרבן על ידי שיחזור ויקבל, או שנאמר, שזריקת דם פסול, לא נחשבת זריקה, ואין לדם הנותר דין שיריים, ויכול לתקן הזבח על ידי שיחזור כהן כשר ויקבל ויזרוק?

אמר ליה

רבי יוחנן:

פסול גופיה

שזרק את הדם

מאי סבירא לך

בזה לענין דין שיריים?

אי

סובר הינך שזריקת

פסול

לעבודה

משוי

דין

שירים

לדם הנותר, הוא הדין

כוס פסול נמי משוי שירים,

ו

אי

סובר אתה שזריקת

פסול לא משוי שירים,

הוא הדין

כוס פסול נמי לא משוי שירים,

ודין אחד לשניהם.

רב ירמיה מדיפתי מתני,

שנה את הספק

הכי: בעי מיניה אביי מרבה

: קיבל את הדם בשני כוסות, ונתן את כל מתנות הדם רק מאחד מהם,

כוס

זה

מהו שיעשה את חבירו

, את הכוס השני

דחוי או שירים?

האם נאמר כיון שלא נתן ממנו על קרנות המזבח נחשב הדבר כמי שדחהו בידים, ואין לשפוך אותו אל יסוד המזבח כדין שיירי דם הניתן על המזבח, אלא דינו כדם שלא ניתן ממנו מתנות המזבח, שאינו נשפך ליסוד אלא שופכו לאמה שבעזרה, ומשם הולך לנחל קדרון, או שמא נאמר, שהכוס הראשון שנתן ממנו עושה דין שירים אף לדם הנמצא בכוס השני, ונמצא שדם הכוס השני דינו הוא כדין שיירי נתינה, הנשפכים ליסוד.

אמר ליה

רבה: דבר זה, הוא

פלוגתא דרבי אלעזר ברבי שמעון ורבנן. דתניא

: הפסוק

למעלה,

בתחילת פרשת חטאות, העוסק בשעיר נשיא,

הוא אומר

לגבי שיירי הדם מהנתינות,

"את דמו ישפך

אל יסוד מזבח העולה" [ויקרא ד], ולא אמר לשפוך את "כל" דמו. ואילו הפסוק

למטה,

בהמשך פרשת חטאות, העוסק בחטאת יחיד,

הוא אומר "ואת כל דמה ישפך

אל יסוד המזבח". והרי זו לכאורה סתירה בדברי הפסוקים אם יש לשפוך את כל הדם או רק חלק ממנו. ובהכרח ששני פסוקים אלו עוסקים בשני אופנים שונים, כשהאחד בא ללמד

מנין לחטאת שקיבל דמה בארבעה כוסות, ונתן מתנה אחת מ

כוס

זה ומתנה אחת מזה

וכן מכולם, שדינן

שכולן נשפכין ליסוד? תלמוד לומר "ואת כל דמה ישפך".

מלמד הכתוב שבאופן זה, שנתן מתנה מכל ארבעת הכוסות, הדם הנותר בכולן יש לו דין שיריים, ולכך הוא נשפך ליסוד.

יכול

נאמר שאף אם

נתן

את כל

ארבע מתנות

רק

מכוס אחד, יהו כולן נשפכין ליסוד? תלמוד לומר "ואת דמו

ישפוך", ששופך רק חלק מהדם.

הא כיצד? הוא

, דם הכוס שממנו נתן,

נשפך ליסוד

. לפי שהוא שיירי הדם של המתנות.

והן,

הדמים שביתר הכוסות,

נשפכין לאמה

. לפי שהם נדחו מלהינתן על המזבח. הרי שכוס עושה את חבירו דחוי, ובכך נתיישבה הסתירה בין הפסוקים. כי הפסוק המורה על שפיכת כל הדם, עוסק באופן שנתן מכל הכוסות, ואילו הפסוק המורה על שפיכת חלק מהדם, עוסק באופן שהנתינה על המזבח נעשתה מכוס אחד בלבד.

רבי אלעזר ברבי שמעון

חולק ו

אומר: מנין לחטאת שקיבל דמה בארבעה כוסות, ונתן ארבע מתנות מכוס אחד,

שדינן

שכולן נשפכין ליסוד

ואינם דחויים?

תלמוד לומר "ואת כל דמה ישפך".

הרי שסובר רבי אלעזר כי כוס עושה את חבירו שיריים. ונמצא דבר זה שנוי במחלוקת רבי אלעזר ברבי שמעון ורבנן.

ומקשינן על רבי אלעזר ברבי שמעון:

והכתיב "ואת דמו ישפך",

ומשמע שיש אופנים שרק חלק מהדם נשפך ליסוד, וזה מורה לכאורה כדברי רבנן, שיש לחלק בין נתן מכולן לנתן מאחד מהן!?

ומתרצינן:

אמר רב אשי: ההוא

פסוק של "ואת דמה ישפוך", בא ללמד

למעוטי שירים שבצואר בהמה,

שנעשו שירים של הדם שנתקבל בכלי, ואינם נשפכים ליסוד אלא שופכן לאמה.

שנינו במשנה:

קיבל הכשר ונתן לפסול, יחזיר לכשר,

ועוד שנינו שם, קיבל בימינו ונתן לשמאלו, יחזיר לימינו. קיבל בכלי קדש ונתן לכלי חול, יחזיר לכלי קודש. נשפך מן הכלי על הרצפה, ואספו, כשר.

וצריכא

למשנה לפרט בכל אלו הדינים, שיש להם תקנה בחזרה למצב הקודם, הגם שהכלל בהם הוא אחד: דם שנתקבל בכשרות, אפילו אם שהה אחר כך במצב שאינו ראוי להיות כך, אינו נפסל.

דאי אשמעינן

רק את דין קיבל הכשר ונתן ל

פסול

שהוא כשר על ידי חזרה,

הוה אמינא מאי פסול

שעליו דיברה המשנה כהן

טמא,

ולכך אין הנתינה לידיו פוסלת, מאחר

דחזי

כהן טמא

לעבודת ציבור

לכתחילה, ומשום כך דינו שבקרבן יחיד יש לו תקנה בחזרה. אבל נתינה ליד

שמאל

שאינה כשרה לעבודה אף בקרבן יחיד, היה מקום לומר ש

לא

תועיל לה חזרה, ולכך הוצרכה המשנה לשנות דין נתן לשמאלו שכשר.

ואי אשמעינן

המשנה את דין נתינה ליד

שמאל

, ולא היתה שונה את דין נתינה לכלי חול, היה מקום לומר שמה שאין נתינה לשמאל פוסלת, הוא משום

דאית ליה

ליד שמאל

הכשירא ביום הכיפורים

שבו נוטל הכהן את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו. אבל

כלי חול

, שאין לו הכשר בשום אופן,

לא

יהיה לו הכשר בחזרה, ולכך שנתה המשנה שאף בזה כשר.

ואי אשמעינן

המשנה את דין נתינה ל

כלי חול,

הייתי סבור שהטעם שאינם פוסלים, הוא

משום דחזו

כלי חול

לקדושינהו

על ידי שיקדישם ויהיו ראויים מחמת כן לקידוש הדם. אבל

הנך,

שנשפך הדם על הרצפה שאין היא ראויה לקדוש הדם,

אימא לא

יהיה לו תקנה, לכך

צריכא

, הוצרך התנא לומר כל אלו הדינים במשנתנו.

ומקשינן על עיקר דין זה שלא נפסל הדם מחמת היותו מונח במקום שאינו ראוי:

וליהוי ליה

דם זה

דחוי,

כדין כל דבר שעמד ליקרב, ונדחה מחמת פסול או עיכוב אחר, שאף לאחר שנסתלק הפסול, אינו חוזר לעמוד ליקרב, והוא הדין לדם זה שהיה ראוי לעבודה, ונדחה ממנה בהיותו מונח במקום הפוסלו לעבודה, ששוב לא יחזור להיות ראוי אחר שנדחה, ומדוע אמרה המשנה שיש לדם זה תקנה בחזרה.

ומתרצינן:

אמר ליה רבינא לרב אשי, הכי אמר רב ירמיה מדיפתי משמיה דרבא: הא מני

, התנא של המשנה,

חנן המצרי הוא, דלית ליה

דין זה של

דחויין.

דתניא

לענין שני שעירי יום הכיפורים המעכבים זה את זה, שאם מת השעיר המשתלח, אין להקריב את שעיר החטאת אלא אם יביאו שעיר אחר תחת זה שמת. ונחלקו התנאים בדבר זה, יש שסובר שאף אם קודם שחיטת שעיר החטאת מת השעיר המשתלח, נדחה שעיר החטאת מלהיקרב, ויש להביא שני שעירים אחרים, ויש שסובר, שבאופן זה לא נדחה שעיר החטאת, כי בעלי חיים אינם נדחין, ורק אם לאחר השחיטה מת השעיר המשתלח, כאשר דם השעיר הנשחט התקבל בכוס, נדחה דם זה מעבודותיו, ויש להביא שני שעירים אחרים. אולם

חנן המצרי אומר: אפילו דם

השעיר שנשחט נמצא כבר

בכוס,

כי כבר נתקבל דמו,

מביא

את

חבירו

של השעיר הנשחט

ומזווג לו

, ועושה את שניהם לזוג אחד, וכשרים. הרי שסובר חנן המצרי שאין דין דיחוי כלל, ואף אם לאחר שהיה ראוי להקרבה, בא לידי מצב הפוסלו, יש לו תקנה בחזרה למצב הראוי בו.

רב אשי אמר

לתרץ מדוע אין במשנתנו דין דיחוי:

כל שבידו

לתקן ולהחזיר הדבר לכשרותו

לא הוי דחוי

מחמת אותה שעה שלא היה ראוי בה, ולכך, לא נדחה הדם כיון שבידו לתקן ולהחזירו לקדמותו, ומה שאין כן בשעיר המשתלח שמת, אין זה בידו להביא אחר, כי מי אמר שינתן לו שעיר אחר.

אמר רב שייא: כוותיה דרב אשי מסתברא

שדבר שבידו לתקנו, אינו נדחה. שהרי

מאן שמעת ליה דאית ליה

דין זה של

דחויין

שאינם חוזרים ונראים?

רבי יהודה

הוא.

דתנן: ועוד אמר רבי יהודה: נשפך הדם

של השעיר הנשחט,

ימות

השעיר

המשתלח

, ויביא במקומם שני שעירים אחרים, כי מאחר ונשפך הדם של השעיר הנשחט, נדחה השעיר המשתלח, כי אין בן זוגו יכול להקרב עתה. וכן אם

מת המשתלח, ישפך הדם

של השעיר הנשחט, כיון שנדחה מהקרבה, הרי שסובר רבי יהודה דין "דחויין".

ו

מאידך,

שמעינן ליה לרבי יהודה דאמר, כל שבידו

-

לא הוי דחוי.

דתניא,

לענין דם של קרבנות פסח שהיה על הריצפה [לאחר קבלתו בכוס], לפי שהיו שוחטים הרבה מאד קרבנות פסח, והיו ממהרים לעשותו, והיה נשפך הדם של כמה מהקרבנות על ריצפת העזרה, והיו הדמים מתערבים יחד:

רבי יהודה אומר, כוס אחד היה ממלא

אחד הכהנים

מדם התערובת

של כל הקרבנות אחר שנתערבו כל הדמים שברצפת העזרה זה בזה,

וזורקו זריקה אחת כנגד היסוד.

כי, כאמור, מאחר והיו קרבנות רבים, ונבהלים לעשותם, הרי שאם נשפך דם אחד הקרבנות על הרצפה קודם זריקה, נמצא כוס זה שמעורב בו מכל הדמים שהיו שם, מכשיר את הקרבן בזריקתו, והגם שסובר רבי יהודה דין דחויין, אף על פי כן לא נדחה דם זה שנשפך, והיינו משום שבידו לאוספו, ואם כן

שמע מינה

שסובר רבי יהודה

כל שבידו לא הוי דחוי.

ומסיקה הגמרא:

שמע מינה!

גופא, תניא: רבי יהודה אומר: כוס אחד היה ממלא מדם התערובת, שאם ישפך אחד מהם נמצא שהוא מכשירו. אמרו לו לרבי יהודה

: כיצד יהיה כשר על ידי שיאספו ויזרקהו,

והלא

דם זה שנשפך

לא נתקבל בכלי,

ושנינו במשנה לעיל [כה א] שאם נשפך הדם מצואר הבהמה לרצפה, ולא התקבל לכלי, פסול!?

ומקשינן על חכמים:

מנא ידעי

חכמים שלא נתקבל הדם בכלי, והלא לא דיבר רבי יהודה על מעשה שהיה, אלא אמר סברא לחשוש שמא נשפך דמו של אחד מהן!? ומתרצינן:

אלא

קושיית חכמים היא,

שמא

דם זה

לא נתקבל בכלי

ונמצא זורק דם פסול!?

אמר להן

רבי יהודה: