גרסת טקסט של הדף: מקור ותרגום
זבחים 30a — התלמוד בעברית
ומתרצינן: אין! רישא בשתי עבודות . סיפא בין בעבודה אחת בין בשתי עבודות . ובשניהם חולק רבי יהודה. תנן: אמר רבי יהודה: זה הכלל - אם מחשבת הזמן קדמה למחשבת המקום , הרי הוא פיגול וחייבין עליו כרת , כי…
הטקסט המקורי — זבחים 30a
ומתרצינן:
אין!
רישא בשתי עבודות
.
סיפא בין בעבודה אחת בין בשתי עבודות
. ובשניהם חולק רבי יהודה.
תנן: אמר רבי יהודה: זה הכלל
-
אם מחשבת הזמן קדמה למחשבת המקום
, הרי הוא
פיגול וחייבין עליו כרת
, כי מחשבת הזמן חלה לבדה.
בשלמא לרבי יוחנן
, הסובר שבכל אופן חולק רבי יהודה ואף בעבודה אחת,
היינו דקתני
"
זה הכלל
" ובא רבי יהודה לרבות שאף בעבודה אחת קיים כלל זה.
אלא לאילפא
, הסובר שרק בשתי עבודות חולק רבי יהודה,
מאי
"
זה הכלל
"? הרי לא בכל אופן קיים כלל זה, ומה הוא בא לרבות.
ומסיקה הגמרא: אכן,
קשיא!
תנן התם
במסכת תמורה [כה ב]: מי שהעמיד בהמת חולין ליד שתי בהמות אחת עולה ואחת שלמים, ואמר
הרי
בהמה
זו
תהיה
תמורת עולה תמורת שלמים!
הרי זו תמורת עולה, דברי רבי מאיר
. מכיון שהלשון הראשון שהוציא היה "תמורת עולה", נתפסת הבהמה בקדושה זו, ואין קדושת השלמים חלה על קדושת העולה.
אמר רבי יוסי: אם לכך נתכוון תחילה
, שכוונתו מתחילה היתה להחיל שתי קדושות, הרי
הואיל ואי אפשר להוציא שתי שמות כאחת
, שהרי אינו יכול להוציא מפיו את שתי המילים עולה ושלמים בבת אחת והוכרח להקדים קדושה אחת לחבירתה,
דבריו קיימים
. ושתי הקדושות חלות כפי דיבורו. וכיון שאי אפשר להקריב בהמה הקדושה בקדושת עולה ושלמים יחד, תרעה הבהמה עד שיפול בה מום, ותימכר, ויביא בחצי דמיה עולה ובחצי דמיה שלמים.
ואם משאמר
"
הרי זו תמורת עולה
"
נמלך
, וחזר בו מרצונו להקדישה לעולה,
ואמר
"
הרי זו תמורת שלמים
" -
הרי זו עולה
. כיון שדיבורו הראשון חל, ואינו יכול לחזור בו ממנו, וכן אין קדושת שלמים חלה על קדושת העולה.
איבעיא להו
: האומר
הרי זו תמורת עולה ושלמים
-
מהו?
והיינו לפי רבי מאיר, הסובר שכאשר אמר "תמורת עולה תמורת שלמים" הרי זו עולה, האם נאמר שדווקא באופן זה סובר כך, כי היות והזכיר פעמיים תיבת "תמורת" הרי כוונתו בהקדשה השניה לחזור בו מההקדשה הראשונה, וכיון שחזרה אין מועילה, חלה קדושה ראשונה. אבל באופן שלא אמר פעמיים "תמורת", אלא אמר בדיבור אחד "תמורת עולה ושלמים", שתי הקדושות חלות. או שנאמר, שאף בזה סובר רבי מאיר "תפוס לשון ראשון", וכיון שהזכיר קודם עולה, פשטה קדושה זו בכל הבהמה, ואין הקדושה שהזכיר אחריה חלה.
וממשיכה הגמרא להסתפק: אפילו אם תרצה לומר שאף כשאמר "תמורת עולה ושלמים" פשטה קדושת עולה בכל הבהמה, מה הדין כשאמר "הרי בהמה זו
לחצות
לעולה ושלמים" -
מהו?
האם נאמר שבזה ודאי נחשב דיבור אחד לשתי הקדושות, ולא תחול קדושה זו ללא זו, ולכן חלות שתיהן. או שמא נאמר, מאחר והתחילה קדושת עולה שהזכיר ראשונה לחול על חציה הראשון, הרי היא מתפשטת בכל הבהמה, ואין קדושת השלמים יכולה לחול עוד.
אמר אביי: בהא
, שאמר "לחצות",
ודאי מודה רבי מאיר
שחלות שתי הקדושות.
ואילו
רבא אמר: עדיין היא מחלוקת!
ואף בזה סובר רבי מאיר שקדושת העולה בלבד חלה.
אמר רבא לאביי: לדידך, דאמרת בהא ודאי מודה רבי מאיר
ששתי הקדושות חלות,
הרי שחיטה
המוזכרת במשנתנו, שחישב בה לאכול כזית למחר וכזית בחוץ,
דלכי
"
לחצות
"
דמי
, שהרי אין במחשבתו השניה משום חזרה מהמחשבה הראשונה, כי כמה זיתים יש בכל קרבן, אלא כוונתו היא שמלבד הכזית של חוץ לזמנו, לאכול עוד כזית אחר חוץ למקומו,
ופליגי
רבי יהודה ורבנן אף בזה, וסובר רבי יהודה שלא חלה מחשבתו השניה אלא הולכים אחר לשון ראשון. וכיון שמבואר בהמשך הגמרא שדברי רבי מאיר אלו הם כפי שיטת רבי יהודה במשנה, הרי מוכרח שאף באופן הדומה למחשבת "לחצות" סובר רבי מאיר "תפוס לשון ראשון", ולא כדברי אביי.
אמר ליה
אביי לרבא:
מי סברת
"
אינה לשחיטה אלא לבסוף
"? ששם השחיטה חל רק בסופה, ונמצא ששתי המחשבות שחשב בזמן השחיטה חלות כאחת רק בסופה, והרי זה כדיבור אחד, ותוכיח מכאן שאף בזה סובר רבי יהודה "תפוס לשון ראשון"!?
אין הדבר כן, אלא "
ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף
". וכל שלב בשחיטה שם שחיטה עליו, ואם יחשוב בה שתי מחשבות יחולו בזו אחר זו כפי שחישבן.
ומשנתינו
עוסקת באופן
דאמר
בעת שחיטת
סימן ראשון
מהשחיטה "הריני שוחט על מנת לאוכלו
חוץ לזמנו
", ובעת שחיטת
סימן שני
אמר "הריני שוחט על מנת לאוכלו
חוץ למקומו
".
והגם שסימן אחד בשחיטה אינו "מתיר" שלם של הקרבן אלא רק חצי מתיר, שהרי היתר הבהמה הוא רק על ידי שחיטת שני הסימנים, סובר רבי מאיר שאפשר לפגל הקרבן אף במחשבה על חצי "מתיר" [היינו שאין צריך לחשוב שמטרתו בכל השחיטה היא לשם אכילה שלא כדינו, אלא די במה שמחשב זאת על חלק ממנה], ונמצא ששתי המחשבות לא חלו כאחת, אלא קודם חלה מחשבת חוץ לזמנו שחשבה בסימן הראשון, ואין זה דומה לספק הגמרא ב"לחצות" מהו!
[אולם אם היה סובר אילפא שאין מפגלין בחצי מתיר, הרי שלא היה מועיל מה שיחשב בשעת סימן ראשון על כל השחיטה לשם אכילת חוץ לזמנו ובעת סימן שני לשם אכילת חוץ למקומו, כי כיון שאין מפגלים בחצי מתיר אין הפיגול חל אלא בסוף המתיר ונמצא שיש כאן עירוב מחשבות].
ומקשינן:
הרי קמיצה
שחישב בה שתי מחשבות,
דכי
"
לחצות
"
דמי
, שהרי היא נעשית כולה במעשה אחד ואין בה שני זמנים לחשוב [כמו בשחיטה שיש בה שני סימנים] אלא שתי המחשבות חלות כאחת כמו ב"לחצות",
ו
אף בזה
פליגי
רבי יהודה ורבנן, וסובר רבי יהודה שאם חשב בקמיצה על מנת לאכול חוץ לזמנו וחוץ למקומו אין המחשבה השניה חלה.
ומתרצינן:
התם נמי
אין מדובר באופן שחישב שתי מחשבות בעת קמיצת הקומץ, אלא באופן
שהקטיר קומץ מנחה חוץ לזמנו, קומץ לבונה חוץ למקומו
. והיינו, שהמנחה יש בה שתי הקטרות ושתיהן נחשבות "מתירים" של המנחה, וחשב מחשבת חוץ לזמנו בהקטרת המנחה, ומחשבת חוץ למקומו בהקטרת הלבונה .
וסובר רבי יהודה שמפגלין בחצי מתיר, ולכן חלה מחשבתו בהקטרה אחת על אף שאין היא אלא חצי מתיר, אבל בחשב את שתי המחשבות בעת הקמיצה, שהיא מתיר אחד, לא חולק רבי יהודה אלא שתיהן חלות.
ומקשינן עוד:
הרי קומץ דמנחת חוטא
מי שטימא מקדש בשוגג או שנשבע לשקר על כך שאינו יודע עדות לחבירו,
דליכא לבונה בהדיה
אלא כל המתיר בה הוא הקומץ בלבד
ופליגי
רבי יהודה ורבנן, ושם לא ניתן להעמיד שחשב בשתי הקטרות ואם כן מבואר שאפילו כשחשב במתיר אחד חולק רבי יהודה!?
ומתרצינן: במנחת חוטא
לא פליגי!
שהרי לא מצינו מפורש שחולקים בזה.
אמר רב אשי: אם תימצי לומר
שאף במנחת חוטא
פליגי
-
פליגי בפסיעות!
והיינו שלא נחלקו באופן שחישב את שתי המחשבות בעת הקמיצה, אלא באופן שבהולכת הקומץ למזבח שהיא עבודה חישב בפסיעה ראשונה מחשבת חוץ לזמנו ובפסיעה שניה מחשבת חוץ למקומו, שבזה חלה מחשבה ראשונה קודם שחשב מחשבה שניה , והוקבע בפיגול.
רב שימי בר אשי מתני כדאביי
שב"לחצות" מודה רבי מאיר ששתי הקדושות חלות.
רב הונא בר נתן מתני כדרבא
, שאף ב"לחצות" חולק רבי מאיר וסובר שחלה קדושה ראשונה בלבד.
כי אתא רב דימי
מארץ ישראל לבבל,
אמר: רבי מאיר
, שאמר "תמורת עולה תמורת שלמים הרי זו תמורת עולה",
בשיטת רבי יהודה אמרה, דאמר
רבי יהודה,
תפוס לשון ראשון!
דתנן
במשנתינו,
אמר רבי יהודה, זה הכלל: אם מחשבת הזמן
לאכול חוץ לזמנו
קדמה את מחשבת המקום
לאכול חוץ למקומו, הרי הוא
פיגול, וחייבין עליו כרת
. הרי שסובר רבי יהודה "תפוס לשון ראשון", ואף רבי מאיר סובר כן, ולכך אמר שחלה קדושה הראשונה שהזכיר.