זבחים 118a — התלמוד בעברית

ו

מבארת הגמרא את טעמו של

רבי יהודה,

הסובר שלא נתמעט היחיד מהקרבת חובותיו אלא בבמה קטנה אבל בבמה גדולה מקריב:

אמר לך: כי כתיב "הישר"

, שממנו אנו ממעטים חובות ליחיד,

א"בעיניו" הוא דכתיב.

דהיינו רק על במה קטנה, שהיא בכל מקום אשר יבחר בעיניו.

אבל בבמה גדולה, אפילו חובות נמי ליקרוב

178 .

ומקשינן לרבי יהודה:

אלא הא כתיב

בההיא קרא "

איש"

, ומיותר הוא, שהיה יכול לכתוב "כל הישר בעיניו", וכי

לאו, למימרא, ד"איש"

דוקא דהיינו היחיד, בו אנו אומרים

ישרות הוא דליקרוב, הא חובות, לא ליקרוב!

אבל צבור, אפילו חובות מקריבים.

ואילו כדברי רבי יהודה, שיחיד נתמעט מחובות רק בבמה קטנה, הרי פשיטא שהצבור אינו בכלל זה, שהרי הצבור אין מקריבים כלל בבמה קטנה, ולמה נאמר "איש"? אלא ודאי, הכתוב בא למעט את היחיד שלא יקריב חובותיו אף בבמה גדולה, ולפיכך נצרך לכתוב "איש" לומר שצבור אינו כיחיד, אלא הציבור מקריבין חובותיהם בבמה גדולה?

ומתרצינן:

כי כתיב "איש"

-

להכשיר את הזר

לעבודת במה, שאין צריך שיעבוד בה כהן אלא כל "איש" יקריב מקריב בבמתו בעצמו.

ומקשינן: והרי להכשיר את ה

זר, מ"וזרק הכהן את הדם על מזבח ה'

פתח אהל מועד"

נפקא,

דדרשינן, "כהן בפתח אהל מועד, ואין כהן בבמה", ולמה נצרך לומר "איש"?

ומתרצינן:

מהו דתימא ליבעי

בבמה

קידוש בכורות כמעיקרא,

קודם שהוקם המשכן, שהיתה עבודה בבמות בבכורות.

קא משמע לן

"איש" לרבות זר, שכשר לעבודה בבמה, אפילו שאינו בכור .

שנינו בברייתא: וחכמים אומרים כל שהצבור מקריבין באהל מועד שבמדבר מקריבין באהל מועד שבגלגל, וכאן וכאן לא קרבו ליחיד אלא עולה ושלמים בלבד.

והוינן בה: הרי דברי

"חכמים"

אלו הם

היינו

הך כדברי

תנא קמא,

שהוא ה"חכמים" שהוזכרו בתחילת הברייתא, שגם לדבריהם יחיד אינו מקריב אלא עולה ושלמים אף בבמה גדולה, ואילו הצבור מקריב כל קרבנותיו בבמה גדולה, שהרי מ"איש" נתמעט דוקא היחיד מהקרבת חובותיו.

ומתרצינן:

אמר רב פפא: קרבו נסכים במדבר איכא בינייהו.

כי לשון חכמים האחרונים שאמרו "כל שהצבור מקריבין", היא משנה יתירה, שהרי גם רבי יהודה, שדבריו נשנו קודם לדבריהם, מודה בצבור, ולא היו חכמים צריכים להשמיענו אלא את דין היחיד שבו נחלקו עם רבי יהודה. ומדוייק מדבריהם שבאו להוסיף על דברי חכמים הראשונים שסברו שלא קרבו נסכים במדבר [משום שנאמר בנסכים "כי תבאו אל ארץ מושבותיכם"], ואמרו חכמים האחרונים כי כל שהצבור מקריבין במדבר מקריבין גם בגלגל, לרבות נסכים שקרבו במדבר לצבור וליחיד, וכן בגלגל בשתי הבמות. והחידוש שנאמר בפרשה של "כי תבאו" הוא לחייב נסכים בגלגל אף בבמה קטנה. וחידוש הוא, משום שלא היה כן במדבר, שהרי נאסרו שם הבמות, ולא היתה שם במה קטנה.

אמר מר: רבי שמעון אומר,

אף צבור לא הקריבו אלא פסחים וחובות הקבוע להן זמן.

והוינן בה:

מאי טעמא דרבי שמעון?

ומבארינן:

דכתיב "ויעשו בני ישראל את הפסח בגלגל",

ולמה נכתב, הלא

פשיטא

שהיו צריכין לעשות קרבן פסח?

אלא לאו, הא קמשמע לן: דחובות כעין פסח,

שקבוע להן זמן,

הוא דקרב

לציבור,

הא

חובות ד

לאו כעין פסח,

שאין קבוע להן זמן,

לא קרב

ואפילו לציבור. והשמיענו הכתוב שקרבן פסח נחשב כקרבן צבור כיון שבא בכנופיא, ואף על פי כן אין קרבין אלא קרבנות הדומין לו, שקבוע להן זמן.

ואידך,

רבנן שנחלקו על רבי שמעון, וסוברים שצבור מקריב בבמה גם חובות שאין קבוע להן זמן, אם כן, למה נכתב כלל הפסוק "ויעשו את הפסח בגלגל"?

ומתרצינן:

מיבעי ליה לכדרבי יוחנן.

דאמר רבי יוחנן משום רבי בנאה: ערל

שהיה טמא מת

מקבל הזאה

ממי חטאת של פרה אדומה בעודו ערל, ונטהר מטומאתו. ולא אמרינן הזאת ערלות אינה נחשבת הזאה. ודין זה נלמד מאותו פסח שעשו בגלגל, כי מסתבר שעשאוהו כהלכתו, שהיו טהורים ונמולים, והרי במדבר רובם של ישראל לא מלו עצמם אלא אחר שעברו את הירדן, והם עברו בעשרה בניסן, ובאותו היום לא מלו מחולשת הדרך אלא למחרת בי"א בניסן, והרי רובם היו טמאי מתים שנטמאו לאבותיהם שמתו במדבר כל ארבעים שנה. ועל כרחך קבלו הזאה ראשונה של היום השלישי בעשרה בניסן, בעודם ערלים, שאם היו ממתינים ליום י"א ניסן, והיו מקבלים הזאה ראשונה שהיא ביום השלישי לטומאתם, הרי הזאה שניה היתה ביום ט"ו ניסן, שהיא יום השביעי לטומאתם, ולא היו יכולים לעשות את הפסח בי"ד ניסן. ומכל זה מוכח שערל מקבל הזאה.

תני תנא קמיה דרב אדא בר אהבה: אין

הבדל

בין במה גדולה לבמה קטנה אלא פסחים וחובות הקבוע להן זמן

, שהצבור מקריב אותן בבמה גדולה ולא בקטנה. אבל שאר חובות שאין קבוע להן זמן, אף בגדולה לא קרבו לצבור.

אמר ליה

רב אדא בר אהבה :

דאמר לך מני? רבי שמעון היא! דאמר: אין בין במה גדולה לבמה קטנה אלא פסחים וחובות הקבוע להן זמן.

ועוד אמר לו:

תתרגם מתניתך,

הברייתא ששנית בה שחובות הקבוע להן זמן קרבו בבמה גדולה, שהיא עוסקת דוקא

בעולת חובה,

כגון עולות של תמידין ומוספין, משום

דאיכא עולת נדבה

שהיא קרבה בבמה קטנה, אבל חטאת חובה, אף שקבוע להן זמן, כגון שעירי רגלים של צבור, לא קרבו בבמה גדולה,

דאי,

כי אילו כוונת הברייתא גם

בחטאת

חובה, הרי יקשה, וכי חטאת

נדבה מי איכא

שקריבה בבמה קטנה, וכל שאין כיוצא בה קרב נדבה בבמה קטנה, אינה קריבה בבמה גדולה אפילו שקבוע לה זמן .

ומדברי הברייתא למדנו זאת שלא קרבו בבמה גדולה אלא קרבנות שיש קרבנות נדבה ממינם הקרבין גם בבמה קטנה, שהרי שנינו "אלא פסחים וחובות הקבוע להן זמן", ולמה נזכרו פסחים כלל, הרי הם בכלל חובות הקבוע להן זמן? אלא ודאי לחלק ביניהן, ולומר שרק פסחים קרבים בבמה גדולה אף על פי שממינם לא קרבו כלל בבמה קטנה, ואילו שאר חובות הקבוע להן זמן קרבין בבמה גדולה רק אם יש ממינם שקרבין בבמה קטנה כשבאין בנדבה .

ומקשינן:

ולוקמה נמי

את מה ששנינו בברייתא "חובות הקבוע להן זמן"

במנחה, דהא איכא

מנחת

חביתין

, שהיא חובה של כהן גדול, וקבוע לה זמן בכל יום בבקר ובערב, והיא קריבה רק בבמה גדולה כי היא קרבן ציבור , ויש מנחה שהיא קריבה גם בקטנה כשבאה בנדבה .

ומתרצינן:

קא סבר

התנא בברייתא, כי

אין מנחה בבמה.

ואם כן אי אפשר בברייתא שמקריב מנחה שקבוע לה זמן בבמה גדולה.

שנינו במשנה:

באו לשילה

... ולא היה שם תקרה אלא בית אבנים מלמטן ויריעות מלמעלן.

והוינן בה:

מנא הני מילי

שכך היה שם?

ומבארינן:

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כתוב אחד אומר "ותביאהו בית ה' שילה", אלמא בית הוא. וכתוב אחד אומר "ויטש משכן שילה אהל שכן באדם", אלמא, אהל הוא. וכתיב "וימאס באהל יוסף, ובשבט אפרים לא בחר".

ועל שילה הוא נאמר, ונאמר בו לשון "אהל",

הא כיצד

יתיישבו המקראות הללו הסותרין לכאורה זה את זה? על כרחך לומר צריך לומר,

מלמד

הכתוב

שלא היתה שם תקרה, אלא אבנים מלמטן,

בקירות הבית, ולכן נקרא "בית",

ויריעות

כיסו אותו

מלמעלן

, ולכן נקרא "אהל" .

שנינו במשנה:

קדשים קלים

ומעשר שני נאכלים בשילה

בכל הרואה.

והוינן בה:

מנא הני מילי

שנאכלים בכל מקום שרואים משם את שילה?

ומתרצינן:

אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: דאמר קרא

, לאחר שתבאו "אל המנוחה" שהיא שילה, "

השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה"

. ודרשינן,

בכל מקום שאתה רואה אי אתה מעלה, אבל אתה אוכל בכל מקום שאתה רואה!

ומקשינן:

אימא: בכל מקום שאתה רואה אי אתה מעלה, אבל אתה זובח

שגם שחיטה מותרת

בכל מקום שאתה רואה?

ומתרצינן:

אמר רבי ינאי: אמר קרא,

"כי אם במקום אשר יבחר ה',

שם תעלה

עולותיך

ושם תעשה".

ומשמע ש"העשייה", דהיינו זביחה, תהא במקום ההעלאה, והיינו בפתח המשכן, ולא בכל הרואה.

רב אבדימי בר חמא אמר

: המקור להתיר אכילת קדשים קלים בכל הרואה את שילה,