זבחים 100b — התלמוד בעברית

כאן שבה הגמרא ליישב את סתירת המשנה בפסחים עם הברייתא בענין אונן משלח פסחו:

התירוץ החמישי:

רבא אמר: אידי ואידי

[המשנה והברייתא] עוסקות בכגון שמת לו מת ל

אחר חצות

,

ולא קשיא

סתירת המשנה והברייתא:

כאן

, הברייתא האוסרת על אונן לשלוח את פסחו, עוסקת בכגון שמת לו המת

קודם ששחטו וזרקו עליו

את הפסח, ואונן אינו משלח את פסחו כשאר קרבנות.

כאן

, המשנה ששנינו בה: אונן טובל ואוכל את פסחו לערב, עוסקת בכגון שמת לו המת רק

לאחר ש

כבר

שחטו וזרקו עליו

, ואין לדון כאן אלא משום אכילה, ולכן כשפסקה אנינותו לערב הרי הוא טובל ואוכל.

אמר

תמה

ליה רב אדא בר מתנה לרבא

: אם עוסקת הברייתא בכגון שמת לו המת

אחר ששחטו וזרקו את דמו

, אם כן תיקשי, למה מתירים אנו לו את האכילה, וכמו ששנינו "ואוכל את פסחו לערב"!? והרי אסור הוא על כל פנים מדרבנן לאכול קדשים, וכמבואר בברייתא "אבל לא בקדשים", ואם כן אף פסח לא שנא, שהרי כבר הקריבו עליו, ו

מה דהוה הוה!?

כלומר, הרי כל מה שאנו מתירים את אכילת הפסח יותר מבשאר קדשים, הוא משום שמא יימנע ולא יקריב, אם ידע שאינו יכול לאכול את פסחו; וזה הרי לא שייך אלא דוקא אם המשנה עוסקת בכגון שיודע הוא שיהיה אונן לערב בשעת האכילה, אבל אם נעשה אונן לאחר שחיטת הפסח, אין הפסח שונה משאר הקדשים שאין לאוכלם באנינות לילה, ואף שהיא מדרבנן!?

אמר ליה רבינא

לרב אדא בר מתנה תלמידו, כששמע את אשר הקשה לרבא:

אכילת פסחים מעכבא, מדרבה בר רב הונא

, כדמפרש ואזיל; והיות והאכילה מעכבת מוכרחים אנו להתיר לו אכילה באנינות לילה דרבנן משום מצות הפסח.

אמר ליה רבא

לרב אדא בר מתנה:

ציית מאי דקאמר לך רבך

[הקשב וקבל מה שיישב לך רבינא רבך את קושייתך].

שואלת הגמרא:

מאי דרבה בר רב הונא?

לענין מה אמר רבה בר רב הונא, שהיות ואכילת פסחים מעכבא, הרי שאפילו לאחר הבאת הקרבן, התירו לו חכמים את האכילה?

דתניא: יום שמועה

[יום ששמע בו שמת לו מת מקרוביו בשלשים הימים האחרונים] דינו

כיום קבורה, ל

ענין

מצות שבעה

ימי אבילות,

ושלשים

ימי אבילות, שמתחיל למנותם מיום ששמע בו, כשם שמונה שבעה ושלשים מיום קבורה,

ו

אילו

ל

ענין היתר

אכילת פסחים

,

דין יום השמועה כיום ליקוט עצמות

[יום שליקטו אחרים את עצמות קרוביו] ולא כיום הקבורה, דאילו ביום הקבורה אינו אוכל את פסחו, אבל ביום שמועה הרי הוא אוכל את הפסח, וכשם שביום ליקוט עצמות מותר הוא לאכול,

ולפי פשוטו, כוונת הברייתא היא, שאם שמע שמועה בערב הפסח, הרי שמותר הוא בלילה שלאחריו באכילת פסחים כשם שמותר הוא במוצאי יום הליקוט, ולא כיום הקבורה שהוא אסור בלילה שלאחריו, ומשום שהעמידו חכמים את דבריהם בליל יום הקבורה אפילו במקום פסח שהוא בכרת.

וממשיכה הברייתא ואומרת דין, שנראה לכאורה כסותר את הרישא:

אחד זה ואחד זה, טובל ואוכל בקדשים לערב

, ובפשוטו, כוונת הברייתא היא לומר, אחד יום הליקוט ואחד יום הקבורה, הרי זה טובל ואוכל בקדשים לערב, וכל שכן שאוכל הוא את פסחו.

ולפיכך, הוינן בה:

הא גופא קשיא

, הרי תחילת הברייתא סותרת לסופה, כי

אמרת

ברישא ש

יום שמועה כיום קבורה למצות שבעה ושלשים, ו

אילו

לאכילת פסחים

להתירו בהם, דין יום השמועה הוא

כיום ליקוט עצמות

שהוא מותר בלילו באכילת פסח, ולא כיום הקבורה,

מכלל

זה אתה למד,

דיום קבורה, אפילו לערב נמי לא אכיל

בו קרבן פסח. ומדלא אכיל פסח, הרי כל שכן שאינו אוכל שאר קדשים.

והדר תני: אחד זה ואחד זה

, בין יום הליקוט ובין יום הקבורה,

טובל ואוכל בקדשים לערב

. הרי שבמוצאי יום הקבורה מותר הוא לאכול בקדשים, וכל שכן שמותר הוא לאכול את הפסח, ואם כן קשיא רישא לסיפא!?

ו

אמר רב חסדא: תנאי היא

. כלומר, מי ששנה זו לא שנה זו, ונחלקו הרישא והסיפא במחלוקת התנאים שהובאה לקמן בדין אכילת קדשים במוצאי יום הקבורה.

ו

רבה בר רב הונא אמר: לא קשיא

סתירת הרישא לסיפא, כי אין כוונת הברייתא ברישא כפי שנתבאר לעיל לפי פשוטו, שהנידון הוא בכגון שקרו כל אלו בערב הפסח קודם שקיעת החמה, אלא

כאן

, הסיפא, ששנינו בה אחד זה ואחד זה טובל ואוכל בקדשים לערב, אכן עוסקת בכגון

ששמע שמועה על מתו

בערב הפסח

סמוך לשקיעת החמה

, לפני שקיעת החמה,

או

שליקטו לו עצמות

בערב הפסח

סמוך לשקיעת החמה, או שמת לו מת וקברו

בערב הפסח

סמוך לשקיעת החמה

. ונמצא, שבעת אכילת הפסח כבר אין זה יום קבורה עצמו אלא לילה שלאחריו, והוא מותר בקדשים, וכל שכן בפסח.

וכאן

, הרישא שמתבאר ממנה שיום שמועה ויום ליקוט מותר באכילת פסחים, ואילו יום קבורה אסור, עוסקת בכגון שקרו כל אלו

לאחר שקיעת החמה

, ונמצא שהלילה הוא היום עצמו, ובאופן זה אסור הוא ביום קבורה, ומותר ביום ליקוט ושמועה.

ודנה הגמרא בדברי רבה בר רב הונא:

הרי לדעתו מוכרחים אנו לומר שלא התירה הרישא אלא באכילת פסחים דוקא ולא בשאר קדשים, שהרי בסיפא מבואר שביום שמועה וביום ליקוט "טובל ואוכל בקדשים לערב", ומבואר שקודם הערב אין הוא אוכל, והוא הדין אם קרה לו כן בלילה, אסור הוא.

והרי אם אירע

לאחר שקיעת חמה, מאי דהוה הוה!

אלא, שמע מינה, אכילת פסחים מעכבא!

רב אשי אמר: מאי

"

אחד זה ואחד זה

טובל ואוכל בקדשים לערב", שאתה סבור לפרש אחד יום ליקוט ואחד יום קבורה טובל ואוכל בקדשים לערב, ולכן קשיא לך הרי ברישא מבואר שבמוצאי יום קבורה אינו אוכל אפילו בפסח, לא כן הוא הפירוש, אלא

הכי קאמר

:

אחד יום שמועה ואחד יום ליקוט עצמות, טובל ואוכל בקדשים לערב

, אבל יום קבורה לא נזכר בסיפא, ולעולם במוצאי יום קבורה אינו אוכל אפילו בפסח וכל שכן בשאר קדשים.

דוחה הגמרא את דבריו:

והא דרב אשי בדותא היא!

מכדי עלה קאי

, הרי אנו עוסקים ביום שמועה וביום ליקוט, וכדקתני רישא "יום שמועה כיום ליקוט עצמות", ואם כן "

זה וזה

"

מיבעי ליה

לתנא למימר.

אלא שמע מינה: בדותא היא

.

כאן שבה הגמרא לפרש את תירוצו של רב חסדא על סתירת הרישא לסיפא, שאמר "תנאי היא":

שואלת הגמרא:

ומאי תנאי

, היכן מצינו שנחלקו תנאים במוצאי יום הקבורה אם אוכל הוא בקדשים!?

ומפרשינן: כ

דתניא

ברייתא שהוקשו אמוראים בפירושה, ולפי מה שפירשה רבי ירמיה נמצא דתנאי היא:

עד מתי מתאונן עליו

[על מתו, ומפרש לה ואזיל אם יום שמת בו או יום שנקבר בו], ליאסר בקדשים:

כל היום

, ולפי פשוטו משמע כל היום ולא בערב שלאחריו.

רבי אומר: כל זמן שלא נקבר

.

והרי

במאי עסקינן? אילימא ביום מיתה

, וקאמר תנא קמא: מתאונן עליו כל היום ולא בערב; וקאמר רבי: אם נקבר באותו יום אינו מתאונן עליו אלא עד שעת הקבורה; כך הרי אי אפשר לומר, כי:

מי איכא דלית ליה יום מיתה תפיס לילו

על כל פנים

מדרבנן

, וכי יש החולק בזה שבמוצאי יום המיתה הרי הוא אסור בקדשים לכל הפחות מדרבנן!? עד שאתה אומר: אפילו תנא קמא לא אסר אלא את היום ולא את הלילה שלאחריו!?

ותו

קשה, אם תפרש את הברייתא ביום מיתה, מה ששנינו:

רבי אומר: כל זמן שלא נקבר

הרי הוא אסור,

הא קבריה אישתרי

[אך משנקבר הותר באכילת קדשים] ואפילו שעדיין לא נסתיים יום המיתה, והרי אי אפשר לומר כן, שהרי:

ומי איכא דלית ליה

[עמוס ט] "ושמתיה [לעדת ישראל] כאבל יחיד [להיות מתאבלת כדרך האבילות שעושים על בן יחיד]

ואחריתה כיום מר

[הוא יום מיתת בן יחיד] ", הרי שאנינות דיום מיתה מן התורה היא יום שלם, ואיך נאמר בדעת רבי שהוא מתיר משנקבר המת בתוך יום המיתה!?

ו

אמר רב ששת

לבאר את הברייתא:

אין הברייתא עוסקת במי שמת ונקבר היום, אלא

איום קבורה

שאינו יום המיתה

קאי

, ובזה הוא שאמר תנא קמא, שהוא אסור כל היום ולא בערב, ורבי מיקל יותר ומתירו בקדשים לאחר הקבורה.

ו

מתקיף לה רב יוסף

לתירוצו של רב ששת, אלא הא דקתני בברייתא:

השומע על מתו, והמלקט עצמות, טובל ואוכל בקדשים לערב

,

ומדנקט שני אלו

מכלל דיום קבורה אפילו לערב נמי לא אכיל

,

ואם כדבריך שבין תנא קמא ובין רבי סוברים שאין מוצאי יום הקבורה אסור, אם כן

הא

, ברייתא זו האוסרת בקדשים במוצאי יום קבורה,

מני

, כדעת מי היא, והרי שלא כדברי זה ושלא כדברי זה הוא!?

אלא

אמר רב יוסף:

תריץ הכי

[כך תפרש את הברייתא]:

עד מתי מתאונן עליו

ביום הקבורה?

כל אותו היום ו

גם

לילו

.

רבי אומר

: אין מתאונן עליו אלא

כל זמן שלא נקבר

,

אבל

מש

נקבר

שלא ביום המיתה, הרי הוא נוהג אנינות כל אותו היום

בלא לילו

.

אמרוה רבנן קמיה דרבי ירמיה

[אמרו לפני רבי ירמיה את פירושו של רב יוסף במחלוקת רבי ורבנן],

אמר

, תמה על כך רבי ירמיה:

גברא רבה כרב יוסף לימא הכי

[אדם גדול כרב יוסף יאמר כדברים האלה]!?

למימרא דרבי לקולא

, וכי רבי להקל הוא בא על דברי חכמים כפירושו של רב יוסף!?

והתניא: עד מתי מתאונן עליו: כל זמן שלא נקבר, אפילו מכאן ועד עשרה ימים, דברי רבי

.

וחכמים אומרים: אין מתאונן עליו אלא אותו היום בלבד

.

הרי שרבי להחמיר הוא בא, ולא כפירושו של רב יוסף; ומיהו, אי אפשר לפרש את מחלוקתם כפי אשר נראה מהברייתא, שהרי אם כן נמצא שלדעת חכמים מותר אדם לאכול בקדשים כשמתו מוטל לפניו, וזה לא יתכן,

אלא תריץ הכי

:

עד מתי הוא מתאונן עליו

ביום הקבורה

כל אותו היום בלא לילו

.

רבי אומר: כל זמן שלא נקבר

, כלומר, תהיה הקבורה מתי שתהיה ואפילו לאחר עשרה ימים מהמיתה, הרי יום הקבורה

תופס

את

לילו

.

הרי נתבאר שנחלקו תנאים במוצאי יום הקבורה אם אסור הוא בקדשים, וזה הוא שאמר רב חסדא לעיל על הברייתא דיום שמועה "תנאי היא".

אמרוה קמיה דרבא

, אמרו לפני רבא את הפירוש שנתבאר במחלוקת רבי וחכמים; והקשו האומרים על זה:

מדקאמר רבי: יום קבורה

, שהוא עצמו אין איסורו אלא מדרבנן,

תפיס

גם את

לילו מדרבנן, מכלל דיום מיתה

שהוא עצמו מדאורייתא

תופס

את

לילו מדאורייתא

,

כי אם תאמר, שהתורה אסרה את יום המיתה, ולא חיזקה את דבריה לאסור גם את הלילה שלאחריו, אין מן הדין שחכמים יחזקו את דבריהם שאסרו ביום הקבורה לאסור גם את הלילה שלאחריו; והשתא תיקשי:

ו

כי

סבר רבי: אנינות לילה

דיום מיתה אסורה

דאורייתא!? והתניא

: בפרשת שמיני מבואר, שבראש חודש ניסן ביום שמתו נדב ואביהוא בני אהרן, שרפו אהרן ובניו את חטאת ראש חודש שהקריבו, ולא אכלוה.

שיטת רבי יהודה בטעם השריפה מתבארת לקמן קא א, שהיות והיו אוננים, לא היו יכולים לאוכלה ביום אלא בלילה שהותרה להם האנינות על פי ה', ועד שלא אכלוה, נטמאה.

ולשונו של אהרן בתשובתו למשה, שטען עליהם על שריפת החטאת, היתה: "הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם לפני ה', ותקראנה אותי כאלה, ואכלתי חטאת היום, הייטב בעיני ה'!?", כלומר, הרי אוננים אנו, ולא היינו יכולים לאוכלה ביום, ועד שבאנו לאוכלה, נטמאה.

ומפרש רבי יהודה: "

הן

[קרבנות אלו שהקרבנו]

היום

",

א

ו

ני היום אסור ובלילה מותר

, כלומר, רק בקרבנות אלו אין אנו אסורים אלא ביום משום אנינותנו ואילו בלילה מותרים אנו, כי אם לא נאכל אנו מי יאכלם,

ו

אולם

לדורות, בין ביום ובין בלילה, אסור

האונן לאכול בקדשים,

דברי רבי יהודה

.

רבי אומר: אנינות לילה

ואפילו של יום המיתה

אינה מדברי תורה, אלא מדברי סופרים

,

הרי מבואר לדעת רבי, שלא חיזקה התורה את איסורה ביום המיתה, ואיך חיזקו חכמים את דבריהם ביום הקבורה יותר ממה שעשתה תורה חיזוק לדבריה!?

ומשנינן:

לעולם

סובר רבי: אף אנינות ליל יום המיתה

דרבנן

ולא דאורייתא

היא

,