יומא 6b — התלמוד בעברית

אלא לאו, ל

ענין זמן

טבילתן

השמיענו התנא שדינו של בועל נידה הוא לטבול ביום, כטמא מת.

ומשנינן:

לא

. אלא

לעולם

תפרש הברייתא ששוים רק

לטומאתן

:

ו

סיפא אצטריכא ליה

לתנא להשמיענו, ולכן שנה ענין זה ברישא:

ששנינו בברייתא בסיפא:

אלא, שחמור ממנו

[מן הטמא מת], דינו של

הבועל נדה

-

שמטמא משכב ומושב

, אפילו אם לא נגע בהן בגופו. ואילו טמא מת אינו מטמא אלא במגעו.

אלא, שמכל מקום שונה הוא משאר מטמאי משכב ומושב, שהם מטמאין משכבם ומושבם בטומאה חמורה, ונעשים כאב הטומאה לטמא אף אדם וכלים, ואילו הבועל נדה אינו מטמא משכבו ומושבו אלא

בטומאה קלה

, שאין המשכב נעשה אלא ראשון לטומאה -

לטמא אוכלין ומשקין

בלבד.

ותו מותבינן:

תא שמע

מהא

דתני רבי חייא: הזב והזבה והמצורע והמצורעת ובועל נדה וטמא מת

-

טבילתן ביום

השביעי,

נדה ויולדת טבילתן בלילה.

ומסקינן:

תיובתא

לרב שימי מנהרדעא!

ומקשינן עוד:

ועד שאתה מפרישו מ

אשתו שלא יטמא על ידה ב

טומאת ביתו,

בטומאת בועל נדה -

הפרישהו

באותם שבעת ימים שלפני יום הכפורים, גם

מ

שאר בני אדם, כי שמא ימות עליו אחד מהם, ויטמא הכהן ב

טומאת המת

, שאף היא טומאת שבעה היא, ונמצא כהן גדול טמא ביום הכפורים.

אמר רב תחליפא אבוה דרב הונא משמיה דרבא

: הבדל גדול יש בין טומאת בועל נדה לטומאת מת לענין עבודה ביום הכפורים.

שהרי קרבנות יום הכפורים קרבנות צבור הן, ואף קרבנותיו של הכהן הגדול שקרבן יחיד הן, מכל מקום זמנם קבוע ודינם כקרבן צבור לענין טומאה.

ודרשו חז"ל שקרבנות צבור דוחין את הטומאה, וקרבים הן אף אם הכהנים טמאין בטומאת מת. אלא, שדין זה, שקרבן צבור דוחה את הטומאה אינו אלא בטומאת מת, ולא בטומאת נדה ושאר טומאות היוצאות מגופו.

ולכן, אף אם יטמא הכהן הגדול בטומאת מת לא יפסל מלעבוד ביום הכפורים. ורק אם יטמא בטומאת בועל נדה יפסל מלעבוד.

אלא שמכל מקום יש להקשות, שעדיף לכתחילה להמנע מעבודה בטומאה, ועל כן היה ראוי להפרישו כדי שלא יצטרך להגיע לדחיה זו.

ועל זה מתרצינן:

זאת אומרת: טומאת המת

, שנדחית מפני קרבנות צבור, אינה בגדר "דחיה" בלבד [כי אז לכתחילה היה מן הראוי להשתדל שתעשה בטהרה].

אלא,

הותרה היא

לגמרי

בצבור

, ואין כל צורך להשתדל לעשותה בטהרה. ועל כן אין אנו נזקקים להפרישו כדי שלא יטמא.

רבינא אמר

: אין להוכיח מכאן שדחיית הטומאה בקרבנות צבור היתר גמור הוא. כי

אפילו תימא טומאת המת דחויה היא

בקושי

בצבור

, וכל מה דמצינן לעשות בטהרה עבדינן, מכל מקום אין להפרישו קודם יום הכפורים מחשש זה, ורק מספק טומאת נדה ראוי להפרישו.

לפי ש

טומאת המת לא שכיחא

, ורק

טומאת ביתו שכיחא

עד שנחשוש לה להפרישו מספק.

איתמר: טומאת המת,

רב נחמן אמר הותרה היא בצבור

.

רב ששת אמר דחויה היא בצבור

.

ושתי לשונות יש באיזה אופן נחלקו רב נחמן ורב ששת אם ההיתר הוא היתר גמור או שרק בקושי נדחית הטומאה.

ללשון ראשון, מודה רב נחמן

היכא דאיכא טמאין וטהורין בההוא בית אב

שדינו לעבוד באותו יום -

דכולי עלמא לא פליגי

, מכיון שבקל אפשר לעשות הקרבן בטהרה, ואין צריכים להביא טהורים מבית אב אחר, אין הטומאה נדחית, אלא אמרינן

דטהורין עבדי

, ו

טמאין לא עבדי.

כי פליגי

לענין

לאהדורי

[לחזר]

ולאתויי טהורין מבית אב אחרינא

.

רב נחמן אמר

: שהעבודה בטומאה -

היתר

גמור

היא בצבור

, ואין עלינו לטרוח לעשותה בטהרה.

ו

לכן,

לא מהדרינן

להביא כהנים טהורים מבית אב אחר.

לפי שכך היה סדר העבודה במקדש: הכהנים נחלקו לעשרים וארבעה משמרות. וכל משמר היה עובד בשבוע אחר, משבת לשבת.

המשמר עצמו היה מתחלק לבתי אבות, ובכל יום היה עובד בית אב אחר.

הרי, שלכתחילה, לא היה דינו של כהן מבית אב של יום אחר לעבוד ביום של בית אב זה.

ומשום כך אם אירעה טומאה בבית אב זה, אין לחזר אחר כהנים טהורין אחרים.

ורב ששת אמר

: עבודה בטומאת המת אינה היתר גמור, ואף על פי שנדחית הטומאה, בקושי

דחויה היא בצבור

. וראוי להשתדל כדי שתעשה העבודה בטהרה,

ו

לכן

מהדרינן

אפילו להביא כהנים טהורים מבית אב אחר.

איכא דאמרי

:

אפילו היכא דאיכא טהורין וטמאין בההוא בית אב

, שדינם לעבוד ביום זה, מכל מקום

פליג רב נחמן

על רב ששת,

ואמר

ד

עבדי נמי

הכהנים ה

טמאין

.