יומא 66b — התלמוד בעברית

"עתי"

מלשון עת וזמן. מכאן שצריך

שיהא מזומן

[מוכן] לשליחותו מאתמול.

ועוד דרשו:

"עתי"

היינו שלעולם ישתלח בעתו, ולא יעבור זמנו בלא שישתלח.

ואפילו

אם חל יום הכיפורים

בשבת

מחללים שבת בהולכתו לעזאזל.

וכן לא יעבור זמנו

ואפילו ב

מקום שעובר על איסור

טומאה.

[ולהלן הגמרא תבאר באיזה מקרים שייכים איסורי שבת וטומאה בשילוחו].

והגמרא מבארת את דברי הברייתא:

שנינו בברייתא:

"איש" להכשיר את הזר.

ומקשינן:

פשיטא,

מדוע היינו חושבים שהזר פסול להוליכו לעזאזל? הרי אין זה בכלל עבודת הקרבנות!

ומתרצינן:

מהו דתימא

, שמא תאמר

"כפרה" כתיבא ביה

בהולכת השעיר לעזאזל נאמרה לשון "כפרה". [שנאמר: "והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי לפני ה' לכפר עליו לשלח אותו לעזאזל המדברה" ויקרא טז, י]. הלכך דינו כדין קרבנות הבאים לכפרה, שכשרים על ידי כהן בלבד.

קא משמע לן

, השמיע לנו הכתוב שאף על פי כן זר כשר.

שנינו בברייתא:

"עתי"

-

ואפילו בשבת.

והוינן בה:

למאי הלכתא

, מה בא הכתוב להתיר בשבת? אם בא להתיר להוציא את השעיר מחוץ לתחום, הרי איסור תחומין מדרבנן הוא ולא מן התורה!

אמר רב ששת

: הכתוב בא

לומר, שאם היה

השעיר

חולה, מרכיבו על כתיפו

ומטלטלו ארבע אמות ברשות הרבים. ומפרשינן: לפי תירוצו של רב ששת. הברייתא

כמאן

, כאיזה תנא היא סוברת?

דלא כרבי נתן

[דלהלן] אלא כחכמים.

דאי

הברייתא כ

רבי נתן

היא, קשה:

האמר

[הרי רבי נתן אמר]

חי נושא את עצמו,

והמטלטלו בשבת אינו עובר איסור דאורייתא [אלא מדרבנן]! ומדוע הוצרך הכתוב להתיר לטלטלו בשבת?

ודחינן:

אפילו

אם

תימא

[תאמר] שהברייתא סוברת כדעת

רבי נתן,

בכל זאת שעיר ש

חלה שאני

, שונה מבריא. שדוקא בריא נושא את עצמו והנושאו בשבת פטור, אבל חולה אינו נושא את עצמו, הלכך הנושאו בשבת חייב. [ולכן הוצרך הכתוב להתיר לטלטלו בשבת].

ועתה הגמרא מבארת מדוע צריך פסוק מיוחד להתיר את טלטול השעיר בשבת. שיש לשאול: הרי יום הכיפורים דינו כשבת. ומובן מאליו שכל מה שמותר ביום הכיפורים שחל בחול, מותר גם בשבת!

אמר רפרם: זאת אומרת

מהברייתא הזאת אנו לומדים שנאמרו דיני

עירוב

חצרות

ו

איסור

הוצאה

מרשות לרשות,

ל

ענין

שבת

בלבד.

ואין

דין

עירוב

חצרות

ו

איסור

הוצאה

מרשות לרשות

ליום הכיפורים

.

ומאחר שאין איסור הוצאה ביום הכיפורים, ממילא הייתי אומר שדוקא ביום הכיפורים שחל בימות החול מותר לטלטל את השעיר. אבל בשבת אסור, משום שלא מצאנו שהתורה התירה את איסור הוצאה בשילוח השעיר.

שנינו בברייתא:

"עתי"

-

ואפילו

כשעובר

ב

איסור

טומאה.

והוינן בה:

למאי הלכתא

איך שייך איסור טומאת מקדש וקדשיו בשילוח השעיר לעזאזל, שהוצרך הכתוב להתירו?

אמר רב ששת

: הכתוב בא

לומר שאם נטמא משלחו

של השעיר, הרי הוא

נכנס

בעודו

טמא לעזרה ומשלחו

[שאף על פי ששלא לצורך שילוח השעיר אסור להכנס לעזרה בטומאה בכל זאת התירה התורה להכנס לצורך שילוח השעיר].

הגמרא מביאה ברייתא [תוספתא ג] הדנה אם מותר לטלטל את השעיר על כתיפו:

שנו בברייתא:

שאלו את רבי אליעזר

: אם השעיר

חלה, מהו

הדין, האם מותר

שירכיבהו על כתיפו?

לא רצה רבי אליעזר להשיב להם. ולכן

אמר להם

: בריא היה השעיר ו

יכול הוא להרכיב אני ואתם

אותי ואתכם [ולהלן הגמרא מבארת שרבי אליעזר לא היה אומר דבר שלא שמע מפי רבו. ולפיכך נמנע מלהשיבם].

חזרו ושאלו אותו: אם

חלה משלחו

של השעיר,

מהו

הדין, האם מותר

שישלחנו ביד אחר

שלא זומן לכך מאתמול?

גם על זה לא רצה רבי אליעזר להשיב, ו

אמר להם: "אהא בשלום אני ואתם".

כלומר, לא אני ולא אתם נזדקק לשלחו. ולמה לכם לשאול דבר זה? חזרו ושאלו אותו שאלה אחרת: אם

דחפו

[דחף את השעיר] מן הצוק

ולא מת

-

מהו

דינו, האם צריך

שירד אחריו

וימיתנו?

אמר להם: "כן יאבדו כל אויבך ה'"

[שופטים ה].

וחכמים אומרים

תשובה על כל השאלות שנשאל רבי אליעזר:

א. אם

חלה

-

מרכיבו על כתיפו

.

ב. אם

חלה משלחו

-

ישלחנו ביד אחר.

ג. אם

דחפו ולא מת

-

ירד אחריו וימיתנו.

אגב שבברייתא מצאנו שרבי אליעזר סרב לענות על מה ששאלוהו, וענה בדברים אחרים, הגמרא מביאה ברייתא אחרת כעין זו.

שנו בברייתא:

שאלו את רבי אליעזר

: אדם

פלוני מהו

בעיניך, [כלומר, איך מעשיו נראים לך], האם הוא יזכה

לעולם הבא?

אמר להם

רבי אליעזר: שמא

לא שאלתוני

על אדם זה,

אלא עלפלוני

אדם אחר? חזרו ושאלוהו שאלה אחרת:

מהו להציל רועה

[האם יכול הרועה להציל]

כבשה מן הארי?

אמר להם

רבי אליעזר: שמא

לא שאלתוני אלא על הרועה,

אם מותר להצילו מיד הארי?

חזרו ושאלוהו:

מהו

[האם ראוי]

להציל

את

הרועה מן הארי?

אמר להם

רבי אליעזר: שמא

לא שאלתוני אלא על הכבשה?

חזרו ושאלהו שאלה אחרת:

ממזר מהו

דינו לענין

לירש

את אביו? האם דינו כבן כשר או לא?

והוא [רבי אליעזר] השיאן לדבר אחר, ואמר להם: שמא שאלתוני

מהו

דינו לענין

ליבם

את אשת אחיו המת? חזרו ושאלוהו שאלה אחרת:

מהו

דינו של הממזר לענין

לסוד את ביתו.

האם גם הוא חייב לשייר אמה על אמה לא מסויד משום צער החורבן כשאר בני ישראל או שאינו בכלל זה?

והוא השיאן לדבר אחר ואמר להם: שמא לא שאלתוני אלא

מהו

דינו לענין

לסוד את קברו,

האם דינו כשאר ישראל שקבריהם מטמאים וסדים אותם בסיד כדי שיראו שיש שם קבר ולא יטמאו, או שקברו אינו מטמא?

וטעמו של רבי אליעזר שהשיאן לדבר אחר,

לא

היה

מפני שהפליגן בדברים

כדרך אדם שאינו יודע להשיב [וכדי להתחמק מתשובה הוא מפליג לדבר בדברים אחרים],

אלא

יודע היה להשיב להם, אך לא השיב,

מפני שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם.

שאלה אשה חכמה את רבי אליעזר: מאחר שמעשה העגל

שעבדו ישראל, כל עבודותיו

שוין

לאיסור [משום עובד עבודה זרה],

מפני מה אין מיתתן

של כל העובדים היתה שוה? שהיו שמתו בסייף, והיו שמתו במגפה, והיו שמתו בחולי מעיים!

אמר לה

רבי אליעזר:

אין חכמה לאשה אלא בפלך.

[אין לה עסק לחקור בשאר החכמות אלא בפלך ].

וכן הוא

[הכתוב]

אומר

[שמות לה]:

"וכל אשה חכמת לב בידיה טוו"

[משמע שחכמת האשה היא בטויה].

איתמר

: נאמרה בבית המדרש מחלוקת

רב ולוי

, לתרץ את שאלת האשה החכמה [מדוע לא היתה מיתה אחת לכל העובדים את העגל]:

חד

[אחד מהם]

אמר

: מי ש

זיבח

קרבנות ו

קיטר

קטורת לעגל, מת

בסייף,

מפני שהזובח ומקטיר לעבודה זרה עונשו בסקילה. ועון העגל היה לפני שהתפרשו לבני ישראל ארבע מיתות בית דין, ולכן נידונו כבני נח שכל מיתתן בסייף. ומי ש

גפף ונישק

את העגל מת

במיתה

בידי שמים [במגפה], מפני שהמגפף והמנשק עבודה זרה אינו מומת בידי בית דין.

ומי שרק

שמח בלבבו

מת

בהדרוקן

בחולי מעיים.

וחד אמר

: מי שעבד לעגל ב

עדים והתראה

[שראוהו עדים והתרו בו] מת מיתת בית דין

בסייף.

ומי שעבד לעגל ב

עדים

ו

בלא התראה

אינו נענש בידי בית דין, אלא

במיתה

בידי שמים.

ואם

לא

היו

עדים ולא התראה

מת

בהדרוקן

חולי מעיים.

אגב שדיברנו על חטא העגל מביאה הגמרא מימרא של רב יהודה בענין זה:

אמר רב יהודה: שבטו של לוי לא עבד עבודת כוכבים

במעשה העגל.

שנאמר

[שמות לב] בענין העגל:

"ויעמוד משה בשער המחנה ויאמר מי לה' אלי, ויאספו אליו כל בני לוי".

משמע שכל בני לוי היו נאמנים לה' ולא עבדו עבודה זרה.

יתיב

[ישב]

רבינא וקאמר להא שמעתא

ואמר בבית המדרש את דברי רב יהודה.

איתיביה

הקשו

בני רב פפא בר אבא לרבינא

: נאמר [בדברים לג] בשבח שבט לוי:

"האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו

, ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע". כלומר כשחטאו ישראל בעגל התאספו בני לוי להרוג את העובדים לעגל [בציווי משה] ולא ריחמו על אבותיהם ואמותיהם, אחיהם ואחיותיהם, והרגום. ומכאן שהיו מקצת בני שבט לוי שעבדו לעבודה זרה, שהרי אביהם ואחיהם לויים היו!

ענה רבינא:

אביו

המוזכר בפסוק, היינו

אבי אמו

שהיה

מישראל

ולא היה לוי. וכן

אחיו

שהוזכר בפסוק, היינו

אחיו מאמו

ולא מאביו. שהיה

מישראל

שלא היה אביו של אחיו לוי], וכן

בניו

שהוזכרו בפסוק, היינו

בני בתו

שילדה

מישראל.

שנינו במשנה:

וכבש עשו לו

למשלח את השעיר, מפני הבבליים שהיו מתלשים בשערו ואומרים לו טול [את השעיר מהר] וצא, טול וצא.

אמר רבה בר בר חנה: לא בבליים היו

המתלשים בשערו,

אלא אלכסנדריים היו, ומתוך ש

היו בני ארץ ישראל

שונאים את הבבליים היו קורין אותן על שמן.

מפני שהיו רגילים לכנות את כל קלי הראש ועושי דבר שאינו הגון "בבליים".

תניא נמי הכי

גם בברייתא שנו כך:

רבי יהודה אומר: לא בבליים היו, אלא אלכסנדריים היו.

אמר לו רבי יוסי

לרבי יהודה:

תנוח דעתך,

בזכות

שהנחת את דעתי.

שמשפחתו של רבי יוסי באה מבבל. והיה רע בעיניו שגינו את הבבליים.

שנינו במשנה: ואומרים לו

טול וצא.

תנא

בברייתא: כך היו אומרים לו:

מה שהי, צפירא דין?

מה מתעכב שעיר זה כאן?

וחובי דרא סגיאין!

והרי עונות הדור מרובין, והן על השעיר.

מתניתין:

אנשים חשובים

מיקירי

[מחשובי]

ירושלים היו מלוין אותו

את המשלח בצאתו מירושלים

עד סוכה הראשונה

שעשו לצורך המשלח בדרך מירושלים לעזאזל. והסוכה היתה רחוקה מירושלים אלפיים אמה, שזהו תחום שבת. והיו בה אנשים שבאו לשבות שם מערב יום הכיפורים, כדי שיוכלו להמשיך וללוות אותו מכאן ואילך [שהרי יקירי ירושלים לא יכלו להמשיך וללוותו יותר מאלפיים אמה].

ו

עשר סוכות

עשו

מירושלים ועד צוק

עזאזל.